דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פה. · פירוש ז
תוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר, משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה. לכאור׳ דברי התוס׳ אינם מובנים דכל זמן דאין לנו אשר יאכל לא ידעינן כלל דמהכשר אכילה מיירי, דהרי לולי אשר יאכל גם עוף טמא במשמע, ומה נילוף מטביחה דהרי התם מהכשר אכילה מדבר, והכא אפילו הרגו צריך לכסות דמו וכיון דבי״כ ובי״כ צריכין אשר יאכל להורות דמהכשר אכילה מדבר הכתוב ולמעוטי הריגה, שוב יליף ר״ש גם זאת דבעינן ראוי לאכילה ממש, ולאפוקי נמצאת טרפה. אבל לק״מ דקושי׳ התוס׳ הכי מתפרשת דבלא אשר יאכל למעוטי ששא״ר, אלא למעוטי הריגה בעלמא, וכר״מ דאתא למעוטי עוף טמא דאין במינו שחיטה, נמי הומ״ל דר״ש גמר שפיכה מטביחה, ולא היה צריך לדחוק דר״ש מדמה טרפה לעוף טמא, אף דזה אין במינו שחיטה וזה יש במינו שחיטה, וע״ז תרצו דאע״פ דהאי שפיכה נמי הכשר אכילה קאמר. מ״מ אין הלשון שפיכות דם מורה על מעשה מיוחד להכשיר, דכל הריגה בעלמא נמי קרי לי׳ שפיכת הדם על שם נטילת הנפש והחיות אלא מאשר יאכל ידעינן דבהכשר אכילה קמיירי, לכן אין לעשות ילפותא משפיכה לטביחה. ועיין בראש יוסף שהקשה לפום סברת התוס׳ בקושייתם, איך נפרנס הא דראה רבי דבריו של ר״ש בכסה״ד, ותירץ דשפיר נראין דבריו בכסה״ד דהוה חולין ולא ילפינן מקדשים, אלא דנתקשה על ר״מ מה יענה, ולמה לא יליף שפיכה מטביחה חולין מחולין עיי״ש מה שנדחק בזה. ולפי מש״כ למעלה לק״מ דר״מ בעצמו שפיר יליף כל דיני שחיטה מקדשים משום דענין שחיטה חולין הוה דלא שייך לקדשים. ועתה אני מוסיף מה שהשיב ר״מ לר״ש אטו אוא״ב מי לא נהיג בקדשים הכונה דנהיג בקדשים להיות נפסל משום מחוסר זמן, הרי דאית בי׳ משום פסול קדשים, וזה שראה רבי דבריו של ר״מ אלא דר״ש ס״ל דפסול מח״ז נצמח מאיסור אוא״ב, ע״כ הוה עיקרו בחולין.