אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף פה. › פירוש ו

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף פה. · פירוש ו

פירוש ה

עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ בכסה״ד גמר שפיכה שפיכה מש״ח מה להלן שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה, אף כאן ששא״ר שמה שחיטה. הנה האי ילפותא דשפיכה שפיכה בעינן נמי ללמוד דשחיטה בעינן ולא שפיכה בעלמא, דלולי זאת גם הנוחר והמעקר היה חייב לכסות, וכן פרש״י ז״ל לעיל דף י״ז על הא דמקשה שם הש״ס לר״ע מהאי משנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות וז״ל שם: ״פטור מלכסות דכתוב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר, ואפילו למאן דמחייב בכסוי בשוחט את הטרפה (והוא ר״מ דלא דרש אשר יאכל דראוי׳ לאכילה בעינן אלא למעט עוף טמא) הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה מש״ח, והתם שחיטה כתוב״ עכ״ל הרי דלשני צדדים גמר ר״מ שפיכה שפיכה. חדא דשחיטה בעינן ולאפוקי נוחר ומעקר, ושנית דששא״ר שמה שחיטה וחייב בכסוי דומי׳ דש״ח. ואין להקשות דא״כ אשר יאכל למעוטי עוף טמא לר״מ ל״ל, כיון דילפינן מגז״ש דבעינן שחיטה, הלא א״כ ממילא נתמעט עוף טמא דאין במינו שחיטה, דבזה י״ל דכל זמן שאין מפורש במקומו דקרא בטהורים הראויים לאכילה מיירי, אין ללמוד גז״ש שפיכה שפיכה דמורה על אופן המיתה, טרם שנדע דקרא מיירי בטהורים הראויים לשחיטה. אבל מה דקשי׳ לי הוא דהרי האי ושפך את דמו ציווי הוא, וכן מורה הנגינה שנמסרה מסיני דהעמידה אתנחתא על תיבת אשר יאכל, ורוצה להורות בזה דעד אשר יאכל הוא תנאי המאמר, ואח״כ בא הציווי ושפך את דמו וכסהו בעפר, וא״כ מזה גופא מוכח דבטהורים וברוצה לאכלם הכתוב מדבר, דאי בטמאים נמי איך יצוה לשפוך דמם אם הוא צד אותם לגדלם לנוי או לשאר תשמישיו, ודבר הלמד מענינו דקרא מצידה כדי לאכלם מיירי, וא״כ אשר יאכל מיותר לאמר דאם נמצאת טרפה פטור מכסוי. וצ״ל דהאי מסורה דהעמידה אתנח על אשר יאכל תושבע״פ הוא, ולא קסמך הקרא ע״ז דהרי אפשר לקרוא האי ושפך דמו אשלפניו ולחברו לתנאי המאמר דכי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, אז מצוה וכסהו בעפר לכן שפיר בעינן אשר יאכל להורות ע״ז גופא דמשם ואילך שייך לציווי. אלא דלפי״ז גם לר״מ מאשר יאכל דאתא למעוטי עוף טמא נדע דהאו ושפך את דמו שחיטה קאמר, מאחר שמכח האי אשר יאכל אנו למדין דהאי ושפך את דמו שייך לציווי, וע״כ הכשר אכילה קאמר, ולא היה צריך רש״י ז״ל לאמר דמשפיכה שפיכה יליף דשחיטה קאמר, אלא דמ״מ אמת דר״מ משפיכה שפיכה יליף, דמשחיטה דבר הכתוב ולאפוקי נחירה, ר״ל דלא נימא דנחירה מכשרת בחיה ועוף, וכאשר לר״ע באמת כן הוא אלא דלר״ע גם בבקר וצאן הכי הוה במדבר, ולדידי׳ גם שפיכה דגבי ש״ח נחירה קאמר, דהרי לר״ע מדם יחשב דם שפך דכתוב בש״ח מרבינן עוף, כמבואר בזבחים ק״ז ע״א (וכאשר בארתי בארוכה בעיקר א׳ עיי״ש היטב) היינו נחירת עוף, דהרי במדבר הי׳, דהכשר האכילה היתה הנחירה ומליקת עוף בחוץ נתמעט מאו אשר ישחט, כבגמר׳ שם, אבל לר״מ דס״ל כרי״ש כמבואר בעיקר ד׳, ומרבה עוף בחוץ מאו אשר ישחט, דלדידי׳ לא אשתרי נחירה במדבר, ע״כ לאמר דהאי ושפך את דמו דגבי כסוי נמי שחיטה קאמר, אע״ג דכתוב סתם שפיכה, וע״כ משום דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ.

ובדברי אלו תבין מה דקשה טובא, דלר״ש ל״ל למידרש מאשר יאכל דבראוי לאכילה הכתוב מדבר, לאפוקי מדרשא דר״מ דדרש שפיכה שפיכה מש״ח, תפ״ל דר״ש כר״ע ס״ל, בלא״ה לא דרש שפיכה שפיכה מש״ח, דהאי שפיכה דש״ח לר״ע נחירה קאמר, ועל נחירה לא בעינן גז״ש דושפך את דמו ע״כ למעוטי הריגה בעלמא אתא, וכמש״כ רש״י ז״ל דף כ״ט ע״א. ולפי הנ״ל ניחא דאפילו אי נחירה קאמר, מ״מ איכא גז״ש שפיכה שפיכה מש״ח, דכמו דהתם נחירה שאינה ראויה שמה נחירה, דהרי עוף קדשים בחוץ פסול, כך האי ושפך את דמו גם נחירה שאינה ראויה חייב בכסוי, לכן בעינן אשר יאכל לאפוקי מהאי גז״ש.

ומה מאד יש ליישב בזה קושית הלב ארי׳ ז״ל דהקשה, איך יליף כסה״ד מש״ח, דזה ודאי חולין מקדשים הוה, דהרי כסה״ד אינו נוהג כלל בקדשים. ולפי הנ״ל ניחא דהרי עיקר השחיטה לרי״ש, ור״מ בשיטתי׳ הלך, ילפינן חולין מקדשים דעיקר השחיטה בקדשים כתיב, וע״כ לילף שפיכה שפיכה מש״ח, דשחיטה קאמר ולא נחירה, וכמו שהארכנו בזה בעיקר א׳. וע״ז לא מצינן להקשות דחולין מקדשים לא גמרינן, דהרי האי שחיטה דכתיב בקדשים. לאו מצד שהוא קדשים כתיב דלאו עבודה היא אלא מצד הכשר הבשר הן להדיוט והן למזבח, דממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל, וכיון דלגבי עיקר השחיטה שפיר ילפינן שפיכה שפיכה מש״ח, לא מסתבר לחלק דלגבי ששא״ר דוקא בקדשים הוה שחיטה ולא בחולין, משום דחולין מקדשים לא ילפינן, דהרי אין גז״ש למחצה. ובפרט דכמו דילפינן עיקר השחיטה מקדשים כמו כן כל הסעיפים המסתעפים ממנה שפיר ילפינן, ואין משיבין דחולין מקדשים לא ילפינן. והא דהשיב ר״ש כן היינו לשיטתי׳ דנחירה היתה מעשה המכשרת בחולין, ושחיטה דוקא בקדשים, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דבאמת השחיטה היתה אז עבודה כשאר עבודת, וא״כ שפיר קאמר חולין מקדשים לא ילפינן. ור״מ שהשיב אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג רק לדבריו דר״ש השיב. ומפני זה ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב אע״פ דגם הוא כר״ע ס״ל, משום דגם לר״ע מסתבר למילף אוא״ב מקדשים מטעם דמי לא נהוג בקדשים, אבל כאן בכסה״ד דר״ש לא השיב כלל על גז״ש דשפיכה שפיכה, אלא יליף מאשר יאכל דבעינן ראוי לאכילה אין להקשות על ר״מ איך יליף חולין מקדשים, כיון דכל דיני שחיטה מקדשים ילפינן וזה אמת וברור בס״ד ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה