אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף פה. › פירוש ה

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף פה. · פירוש ה

פירוש ד

עוד שם בגמרא ור״ש נמי ליגמר מש״ח, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. ור״מ אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג. וכתבו התוס׳ דלר״ש גם בקדשים אין אוא״ב בששא״ר משום דעיקר קרא בקדשים כתיב וכתב הריטב״א דטעמא דר״מ משום דעושה עיקר מקדשים כיון דבענינא דקדשים כתיב עיי״ש. ולפי מש״כ אני דר״מ ור״ש פליגי בפלוגתא דרי״ש ור״ע ניחא טפי בפשיטות, דלר״ש דסובר כר״ע דבשר נחירה אשתרי להם במדבר, והאי לא תשחטו גם נחירה במשמע, דנחירתן זהו שחיטתן, א״כ שפיר קאמר דעיקר קרא בחולין כתיב, דהוא הרוב אבל ר״מ דכרי״ש ס״ל דבשר תאוה איתסר להם במדבר זולת בע״מ ושחיטה דוקא קאמר, וא״כ רובא קדשים הוה, וזהו דקאמר וכי לא נהיג בקדשים דהלא וי״ו מוסיף על ענין ראשון, וא״כ דגם בקדשים נהיג הו״ל קדשים הרוב נגד בע״מ דחולין, דתמימים לא היו רשאים לשחוט חולין. ומכאן נפרכו דברי הרמב״ן ז״ל בפרשת כסוי הדם שכתב, דבהמה פטרה תורה מכסוי משום דבמדבר רובן קדשים, ואפילו לר״ע דנחירה אשתרי להם, וזה ליתא דא״כ איך קאמר ר״ש דחולין מקדשים לא ילפינן כיון דבפ׳ קדשים כתיב ורובן קדשים היו במדבר. ואולי י״ל להיפך דמכאן ראי׳ לדעת הרמב״ן דלפי שאמרנו יקשה על רבי איך ראה דבריו של ר״מ באו״ב דהא חולין מקדשים לא ילפינן ור״מ דהשיב ולשיטתי׳ דס״ל כרי״ש שפיר השיב, אבל רבי הלא כר״ע ס״ל, אלא ודאי דרבי ס״ל דאפילו אליבא דר״ע דהותר נחירה במדבר, מ״מ רוב הנשחטים היו במשכן בתורת שלמים ולא נחרו בחוץ מה שהיה ראוי להקרבה ודוק היטב.

ודע דהא דאמרינן הכא דש״ח קדשים הוה לפי דעת התוס׳ לעיל ט״ז ע״ב ניחא, דגם במדבר רק בקדשים נאסר ש״ח, אבל לדעת רש״י ז״ל שם דגם בחולין נאמר, ולדעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל בין לרי״ש ובין לר״ע הכי הוה, וכן עיקר (עיין בפתיחה עיקר א׳) קשה טובא מה זה דקאמר דש״ח קדשים הוה, הא נוהג בחולין כמו בקדשים, כמו איסור אוא״ב. ופלא ראיתי בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שכתב על הא דקאמר דש״ח ששא״ר הוה, דאי בשר תאוה, איתסר להם ואי קדשים וכו׳ עיי״ש ואיך לא הרגיש כיון דקרא בבשר תאוה ג״כ מיירי א״כ גם בחולין נהיג. אבל לפע״ד נראה ברור דחולין אע״פ שהיה חייב כרת על השחיטה בחוץ, אבל הבשר לא נאסר באכילה והא דאמר ר׳ ישמעאל דבשר תאוה איתסר להם, היינו דנאסר להם השחיטה אבל לא האכילה אם עבר ושחט. והא דפריך שם רבינא א״ה לעולם שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ עיי״ש בראש יוסא שעמד ע״ז דלפרש״י דהאיסור נצמח מאל פתח אוהל מועד לא הביאו מאי פריך. ולפי האמור דאכילה לא נאסרה מעולם, עוד יותר קשה. אלא דבלא״ה צ״ל לפרש״י דלא נחתו מתחלה מטעמא דמלתא דר׳ ישמעאל, דהרי פריך לרי״ש צבי ואיל גופי׳ מי קשרי, וכמו שהקשה התוס׳ על רש״י ז״ל, וע״כ לאמר דרק אחר שתירץ דכי אסר רחמנא בהמה דחזי להקרבה נתגלה לו טעמא, דמשום איסור דש״ח קאמר רי״ש דנאסר להם. א״כ גם רבינא דמקש׳ שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ לא נחית בטעמא דרי״ש אבל לפי המסקנא והאמת כיון דמש״ח יליף אין כאן איסור אכילה כלל, וכן משמע מרש״י שם שכתב וז״ל: ״שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם הי׳ שוחטין בלא קרבן הי׳ ענושים כרת שנאמר ואל פתח אוהל מועד לא הביאו״ עכ״ל. הרי מפורש אומר דאין כאן איסור אכילה רק שאין יכולין לבוא לידי אכילה מחמת איסור שחיטה שהיא בכרת. ותדע שכן הוא דאפילו בש״ח דקדשים אין טעם האיסור של הבשר משום חיוב כרת דשחיטה עיין קידושין נ״ז ע״ב דרש״י ז״ל כתב על מה שלי בשלך אסור, משום דמי יתירם הרי לא נזרק הדם, ולא יצאו מידי איסור מעילה, והתוס׳ הקשו הרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה גם בלי זריקה, וכתבו דבאמת אין בש״ח איסור. ועיין באחרונים ז״ל ובמ״א הארכתי בזה ועכ״פ בחולין בחוץ לכ״ע אין כאן איסור על הבשר, וא״כ שפיר קאמר דרק בקדשים איכא בש״ח ששא״ר. אבל בחולין אף דאית בי׳ כרת אבל איסור אכילה על הבשר ליכא, אלא דלפ״ז נצמחת קושי׳ עצומה מנ״ל דבאמת מיירי הפרשה גם בקדשים דהוה ששא״ר דלמא רק בחולין מיירי ומשום דשחיטה ראוי׳ היא. אבל קדשים בחוץ דששאר היא באמת פטור. שוב ראיתי דלק״מ דבסוף הפרשה שם כתוב חוקת עולם לדורותיכם, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דהראש יוסף הרגיש בזה דהוא מיותר עיי״ש מש״כ בזה, ועכ״פ מהאי קרא מוכח דש״ח נוהג גם בקדשים, דאי רק בחולין לחוד הלא אין איסורו נוהג לדורות דכשנכנסו לארץ אישתרי להו לשחוט בחוץ וזה נכון ואמת.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה