דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פה. · פירוש ג
עוד שם ור״ש מ״ט, א״ר מני בר פטיש, גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה הראוי׳ אף כאן שחיטה הראוי׳, והקשה מהר״ם שיף ז״ל למה לא יליף מוזבחת ואכלת, ועיין בחדושי החת״ס ז״ל שהקשה דהול״ל מושחט את בן הבקר, ובכסה״ד הול״ל מעל הארץ תשפכנו כמים, וכתב דמכל אלו אין למילף דוכי מפני שמצינו שחיטה הראוי׳ קרי לי׳ שחיטה, נילוף דשאינה ראוי׳ לא שמיה שחיטה, אלא מטבוח טבח והכן יליף מיתורא, דאתי יאכלו האנשים, וכמש״כ רש״י ז״ל ובספר הישר לר״ת מבואר דמוהכן יליף עיי״ש. ואני לא אדע איזו יתורא איכא בהאי קרא ובגמרא לא מיתורא יליף אלא כמו דיליף ר״מ מש״ח דש״ש יליף ר״ש מטבוח טבח דלא שמיה שחיטה. אבל לפע״ד נראה דר״ש יליף מטבוח טבח דאע״ג דהתם ע״כ לאו טביחה ממש קאמר, דהרי עדיין לא נצטוו עליה, וע״כ לאמר דכל הממית בע״ח לצורך אכילה טביחה או שחיטה קרי לי׳. וכ״כ הריטב״א כאן. וכן אמר לעיל י״ז ע״א על הא דפריך לר״ע מקרא דהצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מבעי׳ ומתרץ דנחירתן זו היא שחיטתן. ושם ביארתי דאע״ג דמושחט את בן הבקר ממעט נחירה משום דציווי שאני דבציווי מדקדק על הלשון לפרשו בדקדוק כדכתיב, משא״כ במקום דאינו ציווי אלא ספור בעלמא, כל שלצורך אכילה ממיתו טביחה זביחה או שחיטה קרי לי׳. ומעתה קאמר ר״ש דה״ה בלאו דאוא״ב וכן בטבח ומכר לישנא דשחיטה דנקיט אנו דנין אותו כמו שחיטה וטביחה דנאמרו בתורה דרך ספור, דשם הכונה על הכנה לאכול גם כאן חייבה תורה על מי שממית לצורך אכילה, וכיון דעתה נתקדשנו במצות שחיטה ממילא א״א להכין לאכילה בלא שחיטה כשרה, אבל משום האי מצות שחיטה לא נוציא מלת שחיטה ממשמעותי׳ הפשוט של קודם שנצטוו על דקדוקי שחיטה, לאמר דאפילו בשוחט לכלבו כל שדקדק במעשה לשחוט בלי פסול, שחיטה קרי׳ לי׳ וניהו דהכונה לחוד לא מגרע משחיטה לפטרו מאוא״ב כיון דסכ״ס עשאהו ראוי׳ לאכילה אבל אם באמת אינו ראוי לאכילה מחמת איזו איסור, תו לאו בשם שחיטה יקרא, דהוראתו הראשונה והעקרית של מלת שחיטה וטביחה היא הכנת הסעודה, וכדכתיב זבח משפחה לנו, טבחה טבחה וכן הרבה. ובזה מיושבת קושית התוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, דלמה לא יליף מטבוח טבח, ולפ״ז א״א למילף מהתם דושפך את דמו שייך לציווי הרי על אופן המעשה קפיד או אשחיטה לר״מ דיליף שפיכה שפיכה מש״ח, או אנחירה לר״ע דבמדבר הותר להם הנחירה, דעכ״פ אתי למעוטי הריגה בעלמא, וא״כ אין מקום לילף מטבוח טבח דבעינן נמי ראוי לאכילה, ודוק ועיין לקמן עוד בדברי התוס׳.
ועיין ברש״י עה״ת שמפרש ג״כ אשר יאכל פרט לטמאים והשפתי חכמים שם הניח בצ״ע שרש״י מפרש הקרא כר״מ שלא כהלכתא, דלחכמים גם את הטרפה ממעט מאשר יאכל - ושגה בזה כי רש״י ז״ל מביא דברי הספרי, וכאשר מובא דרשה זו ג״כ בגמ׳ כאן, וזאת לכ״ע דהרי הש״ס מתרץ אליבא דר״ש האי דרשה דלמעוטי עוף טמא - ועוף טמא מ״ט משום דא״ר לאכילה האי נמי אינה ראוי׳ לאכילה - ולא קאמר דר״ש באמת ממעט מאשר יאכל כל שאינה ראוי׳ לאכילה - הרי דלכ״ע כך היתה מסורה בידם דאשר יאכל אתא למיעוטא עוף טמא, אלא דבימי ר״מ ור״ש נתהווה האי פלוגתא בשוחט את הטרפה מה דינה ודוק.