דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פה. · פירוש ב
עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ באוא״ב וכו׳. הנה אי לאו דרבי היה מזכה שטרי לבי תרי לפסוק באוא״ב כר״מ ובכסה״ד כר״ש, והיה מביא פלוגתתם כאן וכאן וכן בטבח ומכר בבב״ק, דבכל אלו ס״ל לר״מ ששא״ר שמה שחיטה ור״ש לא שמה שחיטה, לא היה עולה על דעת הדורש טעם לפלוגתתם, לדרוש טעם בכל או״א בפ״ע, אלא היה דורש טעם כללי, דלמה לר״מ בכל מקום ששא״ר שמה שחיטה ולר״ש לא שמיה שחיטה. אבל עתה דרואה שרבנו הקדוש פוסק כאן כמר וכאן כמר ע״כ דאין טעם הדבר שוה בכל אלו, ולכן צריך להמציא דרשות חלוקות לכל או״א כדי שיוצדק טעם לפסק רבנו הקדוש, דראה לפסוק כאן כמר וכאן כמר. ומעתה אומר אני דבאמת רק אליבא דרבי בעינן הני טעמים ודרשות אבל ר״מ ור״ש גופי׳ לא צריכין לתרי טעמי ולא לדרשות הכתובין כלל, דהנה באוא״ב ובטבח ומכר דכתיב שחיטה וטביחה הרי מפורש שחיטה ולא הריגה וע״כ מעשה המכשרת קאמר. וכן בכסה״ד דכתיב ושפך את דמו נמי ע״כ מעשה המכשרת לאכילה קבעי בין לר׳ ישמעאל ובין לר״ע לעיל דף י״ז ע״א. דלרי״ש יליף שפיכה שפיכה מש״ח דשחיטה קאמר עיי״ש ברש״י ד״ה פטור מלכסות, דמה״ט ניחא לי׳ דלרי״ש בנוחר ומעקר פטור מלכסות, אע״ג דגם נוחר ומעקר שפיכה מקרי, ולר״ע באמת גם נוחר ומעקר היה חייב במדבר לכסות, משום דאז הנחירה היתה מעשה המכשרת, ושפך את דמו עכ״פ נחירה בסימנים הוה, ולאפוקי הריגה בעלמא דלא. וכן כתב רש״י ז״ל לעיל דף כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי נבלה עיי״ש, וא״כ בכל הני ממועט הריגה. הרי דלכ״ע מעשה המכשרת לאכילה בעינן, ואין בזה פלוגתא. ועתה נצמחת לנו חקירה בעשה מעשה המכשרת אלא דמצד אחר אין הנשחט ראוי לאכילה, מה דינו לענין אוא״ב וכסה״ד וטבח בגנב. וקאמר ר״מ כיון דושחט קרינן בי׳ אין דורשין טעמא דקרא וחייב על מעשה השחיטה שעשה. דאנן קרא כדכתיב בעינן והוא כן עשה, אבל ר״ש דדורש טעמא דקרא סובר, דמה טעם אמרה תורה דוקא מעשה המכשרת ולא הריגה בעלמא, ע״כ משום דזו מכשרת לאכילה וזו לא, א״כ כל שאין המעשה מכשרת לאכילה בין מצד מעשה משחיטה עצמה, ובין מצד דבר אחר, סכ״ס אין הנשחט ראוי׳ לאכילה, ומה לי הריגה ומה לי שחיטה, וכיון דכל עצמיות הטעם דבהריגה פטור הוא מצד שאינו ראוי לאכילה, האי נמי אינו ראוי לאכילה הוא. כך עלה במחשבה לפני במושכל הראשון, אמנם הדרנא בי, דאין זה בגדר טעמא דקרא לאמר דראוי לאכילה בעינן דזה בעצמו טעמא בעי, למה הקפידה התורה שיהי׳ ראוי לאכילה כדי לעבור על לאו דאוא״ב, ומכ״ש האי דגנב וטבח למה לא יהא חייב בד׳ וה׳ באשר שנה בחטאו לטבוח הנגנב אף אם אינו ראוי׳ לו לאכילה אלא למשרתו או לכלבו, ואדרבה קשי׳ לי על חז״ל, למה לא ניחא להו למימר דאפילו נוחר ומעקר חייב משום אוא״ב ומשום ד׳ וה׳, דשחיטה וטביחה דכתוב משום דדיבר הכתוב בהוה, כיון דהסברא החיצונה נותנת דכך לי באיזו מיתה שהוא ממית אלא דדיבר הכתוב בהוה דהממית שור ושה, סתמא כדי לאכלו הוא, ולא להשליכו לכלבו, וע״כ צ״ל דקבלה היתה בידם דדוקא קפיד הקרא אשחיטה אבל עכ״פ א״א לאמר דר״מ ור״ש בדורשין טעמא דקרא פליגי דביכוב״כ הוא גזה״כ, דדוקא שחיטה ולא הריגה בעלמא.
אבל מה שנראה לפע״ד ברור הוא כמש״כ בעיקר ד׳ דר״מ ור״ש לשיטתייהו אזלו. דר״מ כרי״ש ס״ל, דבשר תאוה אתסר להו במדבר, ולדידי׳ השחיטה אינה מתרת איסור אבמה״ח דקרא דכל אות נפשך וכו׳ אתא להתיר בשר תאוה ולא מפרכסת וא״כ אין בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳ ולא כלום, אבל ר״ש כר״ע ס״ל דבשר תאוה לא איתסר כלל ואדרבה בשר נחירה הותר להם במדבר, ונתחדשה ההלכה לאסור הנחירה ולקדשם במצות שחיטה ואתא קרא דבכל אות נפשך להתיר איסור אבמה״ח ע״י מצות שחיטה, וכעין כל שנעשה מצותו אין מועלין בו וכנגד יצה״ר דברה תורה (עיין היטב בעיקר א׳) א״כ בששא״ר דליכא מצוה וגם בלא״ה דליכא בה צורך אכילה, באמת איסור אבמה״ח במקומו עומד דבמיתה תלי׳ מלתא, וא״כ חילוק גדול יש בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳, ולכן סבר ר״ש דלא שמיה שחיטה מכח האי סברא עצמה, דהרי אינה מועלת אלא שלא תטמא משום נבלה, אבל אינה מתרת איסור אבמה״ח. ומעתה רבי אע״פ שסובר כר״ע כאשר בארנו בעיקר א׳ ומ״מ סובר לענין ששא״ר כר״מ באוא״ב ע״כ משום דדרש גז״ש משחוטי חוץ דאע״פ דהאי שחיטה שחיטה גרועה היא, דאינה מתרת רק לחצאין נבלה ולא אבמה״ח, מ״מ שם שחיטה עליה לחייב משום אוא״ב, וטבח בגנב כמו שחייב בש״ח על השחיטה דוקא, ולא על הנחירה אע״פ דגם שם אינה מתרת איסור אבמה״ח כיון דאינו ראוי׳ לאכילה. ובכסה״ד שאני דאשר יאכל כתיב. והוה האי מ״ט דר״מ דקאמר כמו לקמן דקאמר לא לכל אמר ר״מ דמגיה הש״ס דכונתו על רבי אליבא דר״מ, ועיין עוד לקמן ודו״ק.