דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פב. · פירוש ה
תוס׳ בד״ה והתנן נמצא ההורג, וא״ת איך מדקדק מכאן דלא מתסרא מחיים דלמא היינו טעמא דאדעתא דהכי שימצא ההורג לא אקדשוה, כי האי דתנן בכריתות וכו׳ תמה אני על תמיהתם דמה ענין זה למפריש אשם ודאי ונודע לו שלא חטא דהרי התם איכא הקדש טעות, דסבר היה שחטא ולכן הפריש קרבן, וכיון דנודע לו שטעה מעיקרא נתבטל ההקדש למפרע, אבל בעגלה ערופה שנמצא ההורג, אין כאן טעות דהרי על לא נודע מי הכהו חייבה התורה להביא עגלה ערופה, ואיזו טעות איכא בנמצא ההורג, וע״כ דהא דתצא ותרעה בעדר היינו משום דלא חלה קדושה מחיים, והא דאמרו שם בכריתות בטעמא דאשם תלוי דבנודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב משום דלבו נקפו וגמר ומקדישו, ולא קאמר משום דעל הספק באה ואין כאן טעות, משום דבאמת גם בנולד סיבה אשר על ידה אין צורך להקריבו, הוה לן למימר דהקדישו רק על תנאי שיצטרך להקריבו כאשר אמרו בב״ק דף קי״א ע״ב, בחטאת שמתה בעליה, דאי לאו דהללמ״ס שד׳ חטאות מתות הול״ל דאדעתא דהכי לא אקדשה עיי״ש בגמרא ותוס׳, וא״כ הכא באשם תלוי דליכא הלכה, למה לא נאמר דאדעתא דהכי לא אקדשי׳ לכן קאמר משום דלבו נקפו גמיר ומקדיש. ובמ״א הארכתי הרבה בכלל זה דבאמת קשה בכל הקרבנות שהוממו אחר הקדשן או נתערבו וכדומה למה ירעו עד שיסתאבו ולא נאמר אדעתא שלא יבואו לידי הקרבה לא אקדשי׳ דמה שכתבו התוס׳ כאן בעגלה ערופה דלא מסקו אדעתייהו שימצא ההורג לא סגי לזה כדמוכח בבב״ק, דאפילו אדבר הרחוק כמו בנפלה לפני מוכה שחין, הוה אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ועיי״ש בתוס׳ דכל שתלוי בדעת עצמה אמרינן אנן סהדי דלא נכנסה בשום ספיקא אפילו הוא רחוק בתכלית הריחוק, ואע״ג דלא התנה אנן סהדי דהוה כאלו התנה והסברא אלימתא דכל שתלוי בדעת עצמו, למה יכניס עצמו בספק כלל, והדבר צע״ג ובמ״א הארכתי בזה בתכלית הבאור בכמה מקומות בש״ס כמו בנדרים דאמרינן אין פותחין בנולד אדרבה הול״ל דבנולד אין צריך התרה כלל, דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והא דלא התנה משום דלא אסיק אדעתי׳ להתנות ודו״ק.