דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פב. · פירוש ד
עוד שם בגמרא כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים, הא כיצד אחד שוחט את הפרה, ואחד שוחט את אמה, ואחד שוחט את בנה, שנים האחרונים חייבין. התב״ש מקשה ודלמא קרא בשנים שוחטין בב״א, דשניהם חייבין אחד משום אוא״ב וא׳ משום בנו ואותו, וניהו דא״א לצמצם מ״מ למ״ד ישנה לשחיטה מתועד״ס שפיר חייבין, ותירץ דרצה לאוקמי אליבא דכ״ע, אף למ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף. וע״ז קמתמה הפרמ״ג דא״כ לדידן דקי״ל ישנה לשחיטה מתוע״ד מנ״ל דבנו ואותו חייב, וכתב ע״ז הלב ארי׳ דשגגה יצאה מלפניו, דהתב״ש לא קאמר דאי קרא להכי אתי לא נשמע דינא דבנו ואותו, ואדרבה דברי התב״ש ברורין להיפך דאחד חייב משום בנו ואותו, וקשיתו רק למה לגמרא לאוקמי בג׳ בהמות הלא גם בב׳ אפשר למצוא אוא״ב ובנו ואותו, בשחטו שניהם בב״א עיי״ש. ואני אומר דהפרמ״ג שפיר הקשה, דהא דידעינן דשנים ששחטו בזא״ז שהשני חייב, משום דהראשון רק התנאי, והשני הוא האיסור, הוא מדכתיב לא תשחטו ברבים כדאמר בסמוך, אלא דילפינן נמי דגם בנו ואותו חייב מדלא כתיב לא ישחטו אבל כל זאת אם ליכא מציאות לאוקמי בשנים שוחטין בב״א ונחייב שניהם, אבל אי מצינן לאוקמי בשנים בב״א ולחייב שניהם מנ״ל, דהאחד התנאי והשני האיסור דלמא שניהם איסור, ואתא קרא דבב״א שניהם חייבין כמו בשבת בזה אינו יכול וזה אינו יכול דשניהם חייבין וא״כ ליכא הוכחה דגם אבנו ואותו חייב, דהא אם שניהם האיסור, א״כ שניהם שחטו אוא״ב ר״ל שניהם בצירוף כמו בשבת, וממילא דלא מתחייב השני בששחט אחר את האם והוא אחריו את בנה, דהא שניהם המה האיסור. ותלמידי הרב הדיין מו״ה אברהם משה נ״י השיב לי דבשלמא מאן דשחט האם שפיר חייב דכל שבזה אחר זה גם בב״א חייב, אבל מאן דשחט את הבן למה יתחייב, דהא אלו שחט הוא בעצמו אח״כ את אמה היה פטור, וכל שאינו בזא״ז אפילו בב״א אינו. (לדעתי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו רק במקום ששניהם מתנגדים כמו קידש ב׳ אחיות בב״א כיון דזא״ז אין קידושי הראשונה מניחים את השניים לחול א״כ בב״א כ״א אינה מניחה את האחרת מלהתקדש והוה כמו אין ברירה וכן במעשר ותודה המובאים שם בקידושין נ״א. ועל כאן א״א למימר כן כמובן, ועיין ריטב״א שם. הגהה מחתני הרב משעבעש נ״י) ואם כי יפה אמר מ״מ הקושי׳ עדיין עומדת דמנ״ל דחייב השני בזא״ז דלמא שניהם בעינן ע״י שחיטת אחד והא דלא תשחטו אתא לחייב שניהם כששחטו בב״א כמו שנים שעשו מלאכה. ואין לי תירוץ אחר רק בשנאמר דאז הוה למכתב אותו על בנו כיון דשניהם שייכים לאיסור ומדכתיב אוא״ב ידעינן דהראשון התנאי והשני האיסור ודו״ק.