אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף עד. › פירוש ה

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף עד. · פירוש ה

פירוש ד

רש״י ד״ה קרעו שאין צריך שחיטה, ומודה ר״מ בהו דאתרבו מכל בבהמה תאכלו, דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הלכך לאו בהמה הוא עכ״ל. ויש להעיר הלא בבן ט׳ מת שפיר איכא חדשים, דמי לא עסקינן דשלמו לו חדשיו בעודו חי ולא עוד אלא אפילו בשעת שחיטה אפשר דהיה חי, ומ״מ ר״מ מתיר כל שנמצא מת כשפתח הבהמה, וכמש״כ הרא״ש ז״ל דלא חילק ר״מ בין מת קודם שחיטה למת אחר שחיטה, אלא בין מצאו חי למצאו מת, ואי לר״מ חדשים לחוד גרמו דלא לשתרי בשחיטת אמו, איך מתיר במצאו מת. וכן נפלאו דברי רש״י ז״ל בד״ה טעון שחיטה, שכתב דחדשים גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳. דזה ודאי ליתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל בעצמו ע״ב ד״ה חלבו, דמאי בסה״ד, דגה״נ נוהג בשליל וחלבו דשליל אסור בבן ט׳ חי. דקסבר חדשים ואוירא גרמו, ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו עכ״ל. הרי דגם לר״מ בעינן אוירא דגיד וחלב, אע״פ דלא בעי אויר דלידה, וכל זמן דהולד סגור במעי האם ליכא איסור גיד וחלב, וה״ה דמהני שחיטת האם עליו אע״פ ששלמו לו חדשיו וחי, ולא פליג אלא כשמצאו חי לאחר שפתח הבטן אחר שחיטת האם, דאז לא מהני השחיטה למפרע. ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל דנתקשה בדברי רש״י אלו כנ״ל, והביא דלכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ דלא אסור אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה וכו׳ וזה אינו מחוור אבל הרמב״ן ז״ל תירץ ליישב פרש״י ז״ל, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ, דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן ט׳ חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי לי׳ ר״מ, ונכון הוא עכ״ל הרשב״א. ובעניי לא הבנתי מה חידש לן הרמב״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י, הלא סכ״ס קודם יציאתו לאויר עולם, ליכא שם בהמה עליו, לא לעניין להיות צריך שחיטה לעצמו, ולא לעניין איסור גיד וחלב, דהרי מודה ר״מ דאף שהיה חי בשעת שחיטה ורק שנמצא אח״כ מת הותר בשחיטת אמו, וחלבו וגידו מותרין, ואיך כתב רש״י ז״ל דחדשים לחוד גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳ וזה ליתא דחדשים ואוירא בעינן. ותדע שכן הוא דבנמצא עובר מת אפילו לא נשחטה אמו, אלא נהרגה או נפסלה בשחיטה ג״כ אן על הולד המת איסור גיד וחלב, ולדידן דאין בגידין בנו״ט מותר הגיד לגמרי, והחלב אסור רק משום נבלה ולא כרת דחלב, שכן כתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ז ממ״א דנפל של מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו ואוכל מבשרו כזית לוקה משום אוכל נבלה וסתמא קאמר אפילו נפל ששלמו לו חדשיו ונולד מת, דהרי בהלכ׳ ג׳ שם פסק דבן ט׳ חי הנמצא אחר שחיטה אע״פ שניתר בשחיטה חלבו אסור ומ״מ דוקא בנמצא חי אבל אנמצא מת חלבו מותר. והרי השחיטה לדידי׳ לא מהני להתיר החלב, ומ״מ בבן ט׳ מת חלבו מותר, וע״כ משום שלא יצא חי לאויר העולם אין כאן איסור חלב. ועל דבר זה לא מצי רש״י לפלוג, דכן מוכח מסוגי׳ דלקמן, דפליגי ר״י ור״ל בלשון הראשון, בהטילה נפל אי אוירא גרום לאסור החלב או לו, ואח״כ קאמר דכל היכי דלא כלו לא חדשיו כ״ע לא פליגי דלאו כלום הוא כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט׳ חי וכו׳. ולמה לא קאמר דפליגי גם בבן ט׳ מת, דאז כבר כלו לו חדשיו, אלא שנולד מת אלא ודאי דכל שנולד מת דינו כלא כלו חדשיו, ומשום דליכא כאן אוירא, דאוירא בעודה בחיים בעינן, וע״כ צריך לאמר דהא דכתב רש״י ז״ל חדשים גרמו היינו עם אוירא, ומה שכתב בד״ה קרעו דלאו חדשים ולא אוירא איכא, הכונה דבבן ח׳ חי דאיכא אוירא מחיים ליכא חדשים, ובבן ט׳ מת דאיכא חדשים ליכא אוירא מחיים. וכן הא דכתב רש״י ז״ל לקמן אהא דאמר ר״י חלבו כחלב בהמה בד״ה דהושיט ידו חדשים גרמו, וכיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור, ומיהא כי שחטה לאמו שרי לר״מ מכל בבהמה תאכלו עכ״ל, לדעתי גם כאן ע״כ הכונה דחדשים ואוירא גרמו, אלא דמ״מ צריך רש״י ליישב למה מותר החלב של בן ט׳ חי אחר שחיטה של האם לר״י, כיון דיצא חי ואיכא חדשים ואוירא ע״ז מתרץ רש״י דכי שחטה לאמו הרי נחשב גם הולד כשחוט וכמת, ותו ליכא אוירא מחיים, והוה כמו נפל שלא כלו לו חדשיו, דג״כ ליכא בי׳ איסור חלב. ולכן כל מקום שכתב רש״י ז״ל וכן בגמרא חדשים גרמו ע״כ הכונה חדשים ואוירא. ורש״י לשיטתי׳ דס״ל יש לידה לאברים ניחא הדבר מאד בסברא, דכמו בהוציא אבר וחתכו דס״ל לרש״י במשנה הקודמת, דאם הולד חי הוה אבמה״ח, ואם מת הוה נבלה, הרי אע״פ דעיקר הולד עדיין במעי אמו, מ״מ דנין על אבר היוצא וחתכו, לא כאבר מן האם, רק כאבר מן העובר, אם חי ואם מת, א״כ ה״ה לענין חלב שנתלש מן העובר הרי הוא כילוד, ואם הוא מן הכליות הרי הוא חלב הכליות, כי לגבי האי יוצא לעולם חשבינן העובר כיצא, דמה לי אם חשבינן לי׳ כאבמה״ח של העובר, או כחלב הכליות של העובר. אלא דלדעת התוס׳ שפסקו אין לידה לאברים, וכן אפילו לרש״י איך נפרנס מימרא דריו״ח, דאמר תלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, כיון דהוא מרא דשמעתתא דאין לידה לאברים, ולדידי׳ הא דחשבינן אבר היוצא כאמה״ח, היינו כאבמה״ח דאמו, ואיך נחשבו לחלבו כחלב הכליות דולד, והוא תרתי דסתרו. אלא דגם זה לק״מ, דכי היכי דבהוציא ידו אמרינן דהוה אבמה״ח של האם, ולה יש ידים ולא חסר לה מידי מגופה, וע״כ דחשבינן שיש לה יתר יד, כמו כן מצינן למימר שהוא חלב הכליות של האם, אע״פ שלה לא חסר מידי, ואולי י״ל דאדרבה יותר ניחא לריו״ח דאית לי אין לידה לאברים ולכן מצי סבר דתלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, דכיון דשדינן האי יוצא בתר האם, שפיר קרינן בי׳ חלב שור, אבל אי יש לידה לאברים ולא שדינן להו בתר האם אלא בתר הולד, והוא עדיין לא יצא ולא מקרי שור דבעינן אויר דלידה. אלא דאז קשה למה לי בן ט׳ חי, לימא כן אפילו בבן ח׳, וגם במת אבל גם זאת יש ליישב, דלעולם לא מצינן להחמיר יותר באבר היוצא מבאם יצא כל הולד ונולד, וא״כ בבן ט׳ חי דאילו נולד פשיטא שיש בו איסור חלב, א״כ חשבינן הנתלש נמי לחלב בהמה, אבל בבן ח׳ חי או בט׳ מת אפילו נולד כלו, אין כאן איסור חלב ואיך יהא חמור ביצא מקצתו דהיינו החלב לחוד. וניהו דלענין אבמה״ח אפילו בעובר מת חשבינן לאבר היוצא כאבמה״ח לדעת התוס׳, כמבואר בדברינו בסוגי׳ הקודמת, וכן פסק הרמב״ם ז״ל פ״ה ממ״א הלי״א היינו כיון דאילו נולד כלו הו״ל נבלה, ואין בין נבלה לאבמה״ח אלא דלאבמה״ח מצרפינן גידין ועצמות לכזית, וזה אינו אלא חומרא בשעורא, אבל גוף האיסור חדא הוא עם נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה במקצת הוה, דילפינן לי׳ מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והיינו קרא דנבלה, וגם שם מצינו דחמור מתה במקצת ממתה כולה, דבמתה כולה אינו חייב על אבר ממנה שאין עליו כזית בשר, ומתה במקצת חייב גם באין על האבר כזית בשר.

ומאד אני מתפלא עד דברי הרא״ש ז״ל, דהוא ג״כ סובר בדעת רש״י כפשוטן של דברים, דחדשים לחוד סגי, ולכן הקשה עליו וז״ל: ״ולא כמו שפרש״י דטעמא דר״מ משום חדשים דא״כ בט׳ מת היכי שרי לר״מ כולו חוץ מדמו, והלא צריך לידע אימתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא ודאי אפילו מת לאחר שחיטה מותר, כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. ואל תתמה על ריו״ח כיון דנקרא חלב בגמר חדשים, למה נותר בשחיטת אמו, די לולד להיות כאמו, דאין שחיטה מתרת חלבה, י״ל דגזה״כ הוא״ וכו׳ עכ״ל. וערבוב דברים אני רואה כאן, ולא זכיתי להבינם, דהקשה על פרש״י למה מתיר ר״מ בב״ט מת כולו חוץ מדמו, הרי ניחא לי׳ דהשחיטה מתרת את בשרו, אלא דקשי׳ לי׳ למה מתרת גם החלב והגיד, וזה פלא, דעל גוף השחיטה איך מתרת הו״ל להקשות, כיון דלר״מ חדשים לחוד גרמו להשוותה בהמה באנפא נפשה, מה בין ב״ט חי לב״ט מת. ולא עוד אלא דניחא לי׳ אם ידוע דמת קודם שחיטה, ומה ניחותא איכא, כיון דכבר כלו חדשיו וחי ונעשה בהמה בפ״ע לגבי גיד וחלב וגם הצריך שחיטה לעצמו, איך חוזר ומתכשר הכל ע״י המיתה במעיה, ולמה לא יהי׳ נבלה, כי קרא דכל בבהמה תאכלו לא קאי לר״מ על בהמה נגמרת בתוך מעיה, אלא על ולד דלא כלו חדשיו. עוד זאת שהקשה אח״כ לדנפשי׳ על ריו״ח, איך מהני שחיטת אמו להתיר חלבו, כיון דלדידי׳ חדשים גרמו להיות חלב לא הבנתי הא הרא״ש ז״ל דחולק על פרש״י לדר״מ חדשים לחוד גרמו, וס״ל חדשים ואוירא בעינן, ולמה לא ניחא לי׳ לרא״ש לאמר כן אליבא דרבנן נמי, דק״ו דאם ר״מ דס״ל דלא מהני שחיטה לבן ט׳ חי אמרינן דדוקא ביצא חי לא מהני, אבל ביצא מת מהני, משום דלא היה אוירא בחיות, מכש״כ לרבנן דמהני שחיטה גם ביצא חי, דמצינן למימר דבעי אוירא להיות קרוא בהמה, ולכן מהני השחיטה קודם שיצא לאויר העולם, וכן לא נאסר החלב עד שיצא, וכאשר כתבו התוס׳ באמת בפירוש לקמן דף ע״ה ע״א, בד״ה לדברי המתיר אוסר. והראש יוסף ז״ל לקמן בפרק גיה״נ בבאורו לד׳ שיטות דאיכא בענין חלב וגיד דשליל הרגיש בזה, ועושה פלוגתא בין תוס׳ והרא״ש, ולא ידעתי איך אפשר לאמר כן, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא בין ר״י ור״ל חנם ובפרט דא״כ למה לא קאמר בגמרא באידך לישנא, דפליגי ר״י ור״ל בנפל שמצא מת לאחר שכלו לו חדשיו, דלר״י חלבו בכרת, ולר״ל אינו אלא כבשרו, ובלא נשחטה אמו, אלא ודאי דכל שיצא מת אפילו לא נשחטה אמו, ליכא איסור חלב לשום מ״ד ללישנא בתרא, לכן דברי הרא״ש אצלי כספר החתום ומי יתן ויאיר ה׳ עיני להבינם.

אבל דע דלעומת זה גם שטת התוס׳, שהוא ג״כ שטת רש״י לפי באורנו, דלעולם בעינן אוירא, וחדשים לחוד לא משווי׳ לי׳ לבהמה מעלי, ג״כ בלתי מובנת, דאיך נסבור לשיטה זו דעת ר״מ, דאית לי׳ דהשחיטה מתרת גם ב״ט חי אם אח״כ יצא מת, כיון דלא הוה לי׳ אוירא בחיים, ואם נפתח הרחם ועדיין הולד חי חוזר וניעור להתחייב בשחיטה ולאסור חלבו וגידו, והוא דבר זר מאד אין השכל הישר יכול לסבלו, דמש״כ הרמב״ן ז״ל שהביא הרשב״א, דכל שיש לו שחיטה לעצמו לא מהני השחיטה למפרע הוא מלתא בלא טעמא ואינו מתקבל על הלב.

אבל דרך ישכן אור בזה הוא מה שהעלתי בפתיחה עיקר ב׳ וג׳, דר״מ דהלך בשיטת ר׳ ישמעאל דהשחיטה אינה מצות עשה אלא תיקון הלאו דנבלה, כמו נחירה במדבר לר״ע, לכן אינה מתרת מיד אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה, וכל החותך ממפרכסת לאחר שחיטה הרי הוא אבמה״ח, וא״כ בשליל בט״ח די לולד להיות כאמו, וכיון דאמו לא נתרת מאיסור אבמה״ח רק ע״י מיתה, ה״ה לולד, וכיון דהאי ולד יצא חי לאויר העולם, תו אין המיתה אם ימות אח״כ, מחמת השחיטה, אפילו מת מיד אח״כ עכ״פ ספק הוה אם מחמת שחיטת האם מת, ומכש״כ אם חי אח״כ ימים או חדשים דפשיטא שאינו ניתר בשחיטת אמו שלא פעלה מאומה על האי ולד, וחכמים ס״ל כר״ע דהשחיטה מצוה מקרא דוזבחת ומתרת מיד, כאשר בארנו שם בפתיחה בארוכה, וא״כ אפילו חי הולד חמש שנים וחורש בשדה ניתר מה״ת עכ״פ, דגם האם נתרת בעודה בחייה וה״ה לולדה. ועיין עוד לקמן, בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מה שכתבתי בזה, והדברים עמוקים ואמתיים ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה