דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף סט. · פירוש ד
גמרא שם חותך מעובר וכו׳ מנ״ל וכל בהמה מפרסת פרסה וכו׳ הנה פסוק זה בפרשת ראה כתיב אולם בויקרא כתיב כל מפרסת פרסה וכו׳ בבהמה אותה תאכלו, ורש״י ז״ל שם הביא דרש זה על בבהמה דכתיב שם וכתב תיבה זו יתירה היא לדרשה להתיר את השליל הנמצא בבהמה, ואח״כ כתב על אותה ולא בבהמה טמאה ולעבור עליו בלאו ועשה, והוא פלא דלא דרשינן האי דויקרא כלל להתיר שליל, וק״ז בעחת״ס בחדושיו ציין ת״כ דדרש כן, אבל באמת זה ליתא דגם הת״כ מביא קרא דראה, ועיין בקרבן אהרן. ולפע״ד דוקא קרא דראה דרש דמיותר לגמרי, דשם מונה והולך שור שה כבשים וכו׳ ואח״כ כתב וכל בהמה וכו׳ ומאי בעי בזה כיון דכבר פרט כולן ולכן דרש דלהתיר שליל אתי, וכל הקרא לדרשה פרסה ופרסות כבסוגין, אבל קרא דויקרא אינו מיותר לדרשה. אבל רש״י דסבר דהת״כ מהאי בהמה דרש, א״כ למה לא סיים למלתא לדרוש גם מאותה, כשהיא שלמה כמו שדרש הכא. ודע דלדעתי בלא״ה לא מצי דרש הקרא בפ׳ שמיני על היתר שליל ב״ט חי, דהנה האי קרא במדבר נאמר, ובמדבר שעדיין לא נצטוו כלל על השחיטה והיו נוחרין או אוכלין כשאר עכו״ם, כמש״כ הרמב״ם בפ״ד מה״ש, וממילא דאז במיתה תלי׳ מלתא ואיך נתיר ב״ט חי שמפריס ע״ג קרקע ע״י נחירת אמו, שהיא גופה אינה נתרת ע״י הנחירה עד שתמות, וא״ת שגם הולד אינו ניתר רק אם מת אח״כ זה ליתא, דהלא מיתה ע״י נחירה בעינן דדי לולד להיות כאמו ולכן לא אדע איך מצינן למידרש היתר שליל ב״ט חי מקרא דפ׳ ויקרא [עיין מש״כ בזה לקמן דף ע״ב ע״א על המשנה].
ובזה נתחזק לי מש״כ לעיל ברש״י דריש פרקן. דהנה גם בשר בשדה טרפה דנאמר במדבר קשה, איך מצי קאי על אבר היוצא לאסרו ועדיין לא הי׳ נוהג כלל היתר שחיטה לולד ע״י האם, שדין זה נתחדש במשנה תורה אחר שנצטוו על הזביחה, ולכן ע״כ דקרא על שאר היוצאין קאי. כמש״כ רש״י ז״ל, ואנן עתה מאחר שזכינו לדין דכשנכנסו לארץ נתחדש להם היתר שחיטת אם לולד ממילא נאסר האבר היוצא, וזה אמת וצדק.
ועיין בעיקר ב׳ שם ביארתי דבאמת דרשינן גם האי קרא דת״כ אהיתר שליל אבל לא ב״ט חי אלא ב״ט מת וכר״מ דהרי במדבר נאמר דעדיין לא נצטוו על השחיטה, וב״ט מת גם הנחירה היתה מתרת, ובפ׳ ראה כאשר נתחדש מצות שחיטת חולין ועמה היתר מפרכסת, שוב נתחדשה גם היתר שליל בב״ט חי דלא הותר עד עתה ולכן כתיב כאן בהמה בבהמה.
״ואותה״ דכתיב הכא והכא נמי י״ל דמהך דת״כ ילפינן דחותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, דשלמה ולא חסרה, והאי דפ׳ ראה אתא על שחיטת טרפה דלא מהני לולד ואע״ג דששא״ר שמה שחיטה, מ״מ לא מהני להתיר הולד מטעם שביארנו דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא לקמן, והוא משום דששא״ר עכ״פ אינה מתרת מיד אלא שמיתה שאחר השחיט׳ אינה נעשית נבילה לטמא ממילא האי ב״ט חי שלא ניתר במיתת האם שוב לא ניתר, ולכן י״ל דהאי קרא דאותה אתא להכי דאם הוא שלימה לא טרפה עד שנאכלת היא עצמה, אז ניתר הולד עמה, אבל לא כשהיא חסרה, ואשמעינן דהאי שחיטה אינה מתרת מיד ולכן שליל במעי טרפה לא ניתר, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן פ״ה ע״ב ולעיל נ״ה ע״א ודו״ק.