אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף סט. › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף סט. · פירוש ג

פירוש ב

תוס׳ ד״ה תלתא לא אמרינן, תימא מאי קמבעי׳ ל׳, והא זוז״ג שרי עכ״ל. עיין באחרונים ז״ל מה שתמהו על דברי התוס׳ אלו, הא בחד גופא לא שייך זוז״ג, שנית הקשו למה לא העמידו קושייתם לעיל דקאמר או דלמא מבלבל זרעי׳, הא הוה זוז״ג, ונדחקו מאד ליישב ונלפענ״ד דחדא קושי׳ מתורצת בחברתה, דלעיל באמת להכי לא הקשו, כמו שכתבו האחרונים דבחד גופא לא שייך זוז״ג אבל כאן הקשו על סברת הש״ס דתלתא אסורין לא אמרינן, וגרעו יותר מתרי איסורין הא נהפוך הוא, דהא זוז״ג שרי, והכי נמי אמרינן איסורין מבטלין זא״ז כבזבחים ע״ד דאמר ר״ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זא״ז ואכלן פטור, ואיך יגרע משום דיש כאן כמה כוחות מעורבין. והא דהביאו מזוז״ג כלל ולא מהאי דאיסורין מבטלין זה את זה הוא, כי היכי דלא נאמר דניהו דבעינן מבטלין זא״ז אבל בכחות וגורמין גרע טפי ואין מבטלין, על כן הביאה ראי׳ דזה ליתא דהא חזינן דזה וזה גורם שרי כנלפענ״ד.

להשלמת הענין הנני חוזר כאן בסוף הסוגי׳, לפלוגתת הראשונים והאחרונים ז״ל בענין איסור יוצא, אם הוא איסור מחמת עצמו מקרא דובשר בשדה, או הוא אסור רק משום דאין שחיטה מועלת לו משום דאין כאן סימנים, כיון דהותר העובר בשחיטת אמו אשר דברנו מזה לעיל בארוכה.

והנה לדעת רש״י ז״ל דלקמן דהא דר׳ משרשיא ליתא לדרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, כתבו שם התוס׳ ז״ל דלפי״ז כל הסוגי׳ דהכא עד דמסיק בתיקו במהו לגמוע את חלבו תהי׳ שלא כהלכתא, דלדעת רש״י ז״ל למאן דאית לי׳ ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, גם לאבר היוצא יש תיקון בשחיטת העובר, וזה דוחק גדול לומר, דמה דמסיק בתיקו יהי׳ שלא כהלכתא. וכתבתי אני למעלה דהרמב״ם שלא הביא הא דר׳ משרשיא נמי אית לי׳ כרש״י ועל כן הוכרח לאמר דאבר היוצא שאני דאסור מכח טרפה דקרא דובשר בשדה, ולכן אין לו תיקון בשחיטה ואבעית הגמרא דמהו לגמוע את חלבו ומה דמסיק בתיקו, אזלא אליבא דהלכתא, ורק הא דר׳ משרשיא נדחה מהלכה, דשם ליכא איסור יוצא, ולכן מהני שחיטה אחר שחיטה, דאין חילוק בין שחיטה כשרה לשחיטה טרפה וגם בכהג״וו דצריך לסימני האם לולדה שנולד מבהמה מעלי׳ אמרינן נמי ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא.

ועתה אני רואה כי מאן דאית לי׳ כרש״י, דאין חילוק בין שחיטה לשחיטה, וכיון דאני צריך לה לענין הולד אמרינן שפיר שיש להאם סימנים דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ע״כ צ״ל דגם באבר היוצא הדין כן, דלית בי׳ איסור בפני עצמו משום ובשר בשדה, ויהני לאבר שחיטת עצמו משום ד׳ סימנים וכו׳. דהנה טעמא דרש״י ז״ל הוא דלהא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא לית לן קרא יתירא, אלא דאמרינן דהאי קרא דכל בבהמה תאכלו היתרא הוא דרבי בי׳ רחמנא, ולא יוכל לצמוח מזה שום חומרא ואיסור, וא״כ ניהו דניתר הולד בשחיטת אמו לא יזיק אם אנו צריכים לשחיטת עצמו, כגון בשליל של בהמה טרפה, כי התורה אמרה הולד יכול להיות ניתר גם בשחיטת אמו. וכן הוא לשון רש״י ז״ל לקמן ע״ה ע״א ד״ה ד׳ סימנים אכשר. ומני׳ נצמח דע״י האי היתרא דרבי רחמנא א״א שיצא שום חומרא ואיסור, ולכן קאמר דף ע״ד ע״א דמושיט ידו למעי בהמה, אי לא בעינן אויר לשחיטה דמצי שחט את העובר בפנים, וכן אמרינן נמי דאף אחר שנשחטה אמו אע״פ דסימנים של הולד כשחוטין, אי בא אבהמה דעלמא והוליד מצי שחיט אותו ולד, והכל מטעם דחומרא לא מצי למיפק מהאי קולא דכל בבהמה תאכלו, וכי היכי דאם לא היה אמרה תורה כל בבהמה תאכלו אין כאן מקום להסחפק בולד של בן פקועה הבא על בהמה מעליתא, דיש לולד שחיטה ה״ה עתה. אמור מעתה האי אבר היוצא אי לאו דכתיב היתרא דכל בבהמה תאכלו, לא היינו יכולים לאסרו מצד בשר בשדה. דהא דמחיצת עובר אמו הוא הוא מצד דניתר בשחיטת אמו כל זמן שהוא בתוכה וכמש״כ רש״י בריש פירקן, וע״כ שייך בי׳ יצא חוץ למחיצה והיינו בשר בשדה. אלא אחרי דרבתה לן התורה מכל בבהמה דעובר כ״ז שהוא בבהמה ניתר בשחיטת אמו איך יעשה עי״ז רחם מחיצה ונצמח האיסור דיוצא חוץ למחיצה כיון דאנן אמרינן דמכח קולא זו א״א שיצא שום חומרא, גם דרשה זו דבשר בשדה, לא מצינן לדרשה, ובפרט דיש לן לאוקמי קרא על במה״ח כריו״ח לקמן ק״ב ע״ב, ועל בשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן כי איך אפשר לעשות מכח היתרא דכל בבהמה מחיצה חדשה לאסור על ידה. וגם חוץ מזה קשה לאמר דדרשה דובשר בשדה תהא נבנית על דרשה אחרת דכל בבהמה תאכלו, כי לפי דעתי לא נמצא כזה בכל הש״ס [ועיי׳ מש״כ לעיל בדברי רש״י בריש פרקין בזה] ולכן אנו מוכרחים לאמר דלדעת הרמב״ם באמת לא נבנית דרשה דובשר בשדה אדרשה דכל בבהמה תאכלו, אלא דרחם אמו מחיצה טבעית הוה, וכל היוצא שלא כדרך לידה [כאשר בארנו לעיל דיציאת זו כיון דהחזיר לאו דרך לידה יחשב] בזה מיירי קרא, ובהחזיר אף שלא נשחטה אמו, או בלא החזיר ונשחטה אמו, דלא אתא לכלל לידה, מקרי יצא לחוץ למחיצתו הטבעית, ואפילו בלא קרא דכל בבהמה הוה אסרינן לי׳.

ולפי״ז יש נ״מ בין החזיר ללא החזיר. עיין בתב״ש סימן י״ד שהביא בשם הלבוש דמקום חתך אסור משום שראה פני השדה, והוה בכלל בשר בשדה, והקשה עליו, חדא דא״כ בלא הוציא כלל לחוץ עד מקום שרואה פני השדה נמי יאסר, אותו מקום הרואה פני השדה, ובקדשים מצינו שאינו כן דבפתח העזרה אע״ג דראה פני חוץ לא מיתסר משום יוצא, ועוד הקשה למה מהני חזרה כיון דנאסר משום ובשר בשדה, ועיין פרמ״ג שציינתי לעיל. ולפי הנ״ל י״ל דהחילוק בין החזיר ללא החזיר דבלא החזיר איכא כאן תחלת לידה, וגם האי מקום חתך הי׳ עומד לצאת, כי בא עד שפת הרחם, אמרינן דהוה כאלו יצא, אבל בהחזיר הרי חזינן שהאי יציאה לא היתה תחלת לידה כלל, אלא דהולד שדרכו להתנודד במעי אמו אנה ואנה וכמה פעמים בכח הוציא עי״כ ידו לחוץ, ומעתה זה שיצא נאסר דזה אין דרכו הטבעית כלל שע״י התנועה הפנימית יצא לחוץ ומקרי יצא חוץ למחיצתו הטבעית, אבל עד שפת הרחם שערו חז״ל דלפעמים דרכו להתדחק, ואין כאן יציאה לחוץ כלל, ומלבוש ומנאי תסתיים שמטתא דרמב״ם ז״ל, וממילא יפה פסק הרמב״ם דמקום חתך נאסר בלא החזיר, ובהחזיר מותר. גם נמצא לפי״ז דאין להתיר מקום חתך בשחיטת עצמו ודלא כמש״כ לעיל דהא איסורא דמקום חתך הוא משום ובשר בשדה.

וייש להביא קצת סיוע להאי סברא שכתבתי בדעת הרמב״ם מהא דבעי ר״ח הוציא עובר את ידו בעזרה, והנה לפי צד האבעי׳ דעזרה הוה מחיצה נמי לאבר היוצא, א״כ אם שחט בהמת קדשים בפתח העזרה וידה חוץ לעזרה הי׳ נאסר האבר מצד יוצא, הרי דסבר לבעל האבעי׳, דאיסור יוצא אינו תלוי כלל בהיתר שחיטה של האם על הולד, וניהו דבגמרא מדחה באמת האבעי׳ מצד דמחיצת עובר אמו הוא, היינו דאנן מחיצה טבעית בעינן לגבי אבר היוצא כנלפע״ד לפי חומר הנושא ועכ״פ בהא סלקינן דלדעת הרמב״ם ודאי אף בלא שחיטת האם איכא איסור יוצא בהחזיר, ולא כמש״כ הב״י ונדחק בלשון הרמב״ם דוחק אחר דוחק ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה