דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נו. · פירוש ד
תוס׳ ד״ה נבלות והא שחוטה היא, וא״ת והא שמעינן לי׳ לר״י בפ׳ חטאת העוף, דשחיטת העוף אינה מטהרת טרפתה מטומאתה וכו׳, וי״ל וכו׳ עכ״ל. ועיין במפרשים ובפרט בהגהות המהרש״ש, ותראה כי תירוצם של התוס׳ גם שניהם משוללים הבנה וקושיתם עצומה ותמיה רבתא, אע״פ שכתבו רק בלשון ״וא״ת״.
ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י מה שכתבנו לעיל מ״ט ע״ב דרבא ור״פ פליגו אי החי״ט כדאורייתא נידונים דלא שייך להקל בהם משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל או נימא דאין אלו אלא מד״ס, וכמש״כ הרמב״ם בסה״מ שלו, והכא הני תרי תנאי ר״י ור׳ נחמיה נמי בהא פליגו, ומעתה ר״י דבדיק בידא ולא חייש למאכיל טרפות דקאמר לי׳ ר״נ ס״ל דכיון דאין לוקין על החי״ט, ממילא דגם לענין טומאה דדרשינן נבלה וטרפה דגבי נבלות עוף טהור דטרפה כנבלותה, דוקא בטרפה האמורה בתורה מפורשת, דהיינו הנטתה למות, ולא הני חי״ט של ההלכה.
וע״ז קאמר בגמ׳ נבלה והא שחוטה היא, ואיך קאמר לי׳ ר״נ לר״י נבלות דהרי בין לדידי׳ ובין לר״י אין כאן נבלות, לדידי׳ לא דמסתמא ס״ל כחכמים דפליגו על ר״י דשחיטה מטהרתה מידי נבלות, ולר״י לא, דהרי הוא אמר עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, הרי דחי״ט אינם כדאורייתא אצלו, דאל״כ לא הי׳ מקיל לבדוק בידא, וזה נכון מאד.
ודע דלפי האמור קשה לכאור׳ דמ״ש לעיל דפסקינן כר״פ ולחומרא, דחלב טמא אינו סותם, וכאן פסקינן כמאן דבדק בידא ולקולא, ולא חיישינן דאפשר שלא יבצבץ מחמת עקימות שיני החולדה, אבל י״ל דשאני גבי ספקא דפלוגתא דליכא לצרף חזקת כשרות דבהמה כידוע, אבל כאן בספקא דמציאות אי בדיק שפיר או לא, דאיכא בלא״ה חזקת כשרות דבהמה סמכינן אבדיקה קלישתא ודו״ק.