דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף נד. · פירוש ד
ע״ש גמר׳ זה הכלל: לאתויי מאי לאתויי שב שמעתתא דבי׳ יוסף רישבא וכו׳ א״ל וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים וכו׳ עכ״ל הגמ׳. ועיין לעיל במשנה ד״ה זה הכלל מה שתמהתי על הסוגי׳ דהכא דהרי סותר א״ע מני׳ ובי׳ דמתחלה אמר דזה הכלל אתא לאתויי הני ש״ש וע״כ דמכח זה הכלל אנו מוסיפין כל מה שנראה לנו שאינה כמוה חיה, וכמש״כ הרשב״א בתשו׳ סי׳ צ״ח דעל סמך זה הכלל שבמשנה הוסיפו החכמים שבדורות הבאים הני ש״ש, משום דבהני נמי אינם יכולין לחיות וע״כ ע״י הנסיון שעליה נבנה חכמת הרפואה ידעו את זאת. ובתוך כד״ד דחה ריב״ב האי רישבא בשתי ידים דאין להוסיף על הטרפות והרי הוא הי׳ מן התנאים הראשונים שבימיו הי׳ עוד מקריבין קרבן פסח (ואולי לא על האי תנא כיון כאן וכן נראה מרש״י ודו״ק) וכמה וכמה דורות אחריו חדשו טרפיות לרוב כמו הני ש״ש ואין לומר דלהאי מכה בגידא נשי׳ יש תרופה ותחבושת דאז הכי הוול״ל, דגמירו דאי בדרי לה סמי וחי׳. ומה דמתרץ לי׳ בעל מסדר הש״ס על קושיתו דמקשן והא קחזינא דמתו, גמירי דאי בדרי לה סמי וחי׳ לאו דעל הני מאורעות הי׳ קבלה בידו דיש סם לאלו אלא דרך כלל אומר לו דכל הטרפיות שלא מנו החכמים מסתמא כן הוא דיש איזה תרופה למכות אלו. וכן מבואר ברמב״ם שהבין כן. דז״ל בפ״י הי״ב ״ואין להוסיף על הטרפות אלו כלל שכל שאירע לבהמה או לחיה ועוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהם בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפי׳ נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות״ עכ״ל, הרי דדרך כלל אנו אומרים כן שמסתמא אפשר שתחי׳ ע״י איזה רפואה הנעלמת מאתנו וא״כ אם התנא ריב״ב לא רצה להוסיף מה״ט על הטרפיות שהיו מקובלים בידו איך הוסיפו האמוראים ע״פ המשנה דזה הכלל כהנה וכהנה. ואם נאמר דהי׳ גם הני מקובלים בידם מדורות הקדמונים, האי זה הכלל למאי אתא, דאין לומר דאם ישכחו יחזירם ע״י זה הכלל דהא אין להוסיף על הטרפיות מכח חכמת הרפואה. וראה זה כי הרמב״ם ז״ל בעצמו נכשל במה שהזהיר כאן שאין להוסיף מכח חכמת הרפואה על הטרפיות והוא הוסיף לן ניטל לחי העליון בפ״א הכ״ג. והסביר זאת לחכמי לוניל דאין לך כל שאין כמוה חי׳ יותר מזה עיי״ש. אבל דע כי עמקו מחשבות חז״ל ואין כאן לא קושי׳ ולא סתירה וגם פסק הרמב״ם על מקומו יבא בשלום, אבל כדי שנבוא למטרת חפצנו צריכין לפרש המשנה והשקיל וטרי׳ שבעמוד הלזה כי מתוך פירושנו יתגלה לן טעמא ופירושא דהא מלתא ולכן נעתיק עצמנו למשנה.