אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף מט. › פירוש ב

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף מט. · פירוש ב

פירוש א

ע״ש גמרא יתיב ראב״א קמי׳ דר״ה ויתיב וקאמר א״ר מלוך ארישב״ל הלכה כר״ש וכו׳, ואין הלכה כר״ש, ופרש״י ז״ל גמר׳ קפסיק לי׳, ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמ׳ עכ״ל, ואני עומד ומשתומם, אם האי הלכה היתה רופפות בידם עד הישיבה האחרונה, ור׳ ביבי ור״י ב״א אמוראי בתראי סברו דהלכה כר״ש, וכן נראה דסברו רבה בר תחליפא ור״י בר אבא דמפרשי דברי ר״ש דלסמפון גדול קאמר, והמה בשם רב אמרו למילתייהו כדלעיל מ״ה ע״ב, ורבנו הקדוש נמי אי חסרה ריאה לר״ש קתני, הרי עכ״פ לא הכריע כנגדו, מעתה יש לתמוה על כל הני טרפיות, בריאה, סירכות ומראות הפוסלות דנאמרו סתם בגמ׳ נימא דהמה דלא כר״ש, דלדידי׳ בעינן עד שתינקוב לבית הסמפונות, דכל הני משום ניקבו הקרומים או סופו לנקוב טרפה, דלא שייך אליבא דר״ש, ואיך לא נמצא מאן דמכשיר בכל אלו, משום דסובר הלכה כר״ש, ולא עוד אלא דתקנו רבותינו ז״ל בדיקת הריאה משום סירכא דשכיחו, והרי אדרבה היא הנותנת דהלכה כר״ש, דבעינן נקב עד הסימפון הגדול, כמו דמצינן בניטל האם בסנהדרין ל״ג ע״א, דהאכילה ר״ט לכלבים, וחכמים ביבנה דחו דבריו, משום דהעיד תודוס הרופא, דאין פרה וחזירה יוצאות ממצרים, שלא ניטל האם שלה, וכ׳ שם רש״י ז״ל והרי חזינן דמתקיימות, והכא דכוותי, דמעולם לא שמענו דמתה בהמה, ולא נמצא לה סיבה אחרת, אלא שריאה שלה היתה סרוכה או נקובה, ולמה לא תכריע ענין זה את ההלכה, וכבר העיר בשו״ת מהר״ם שיק ז״ל תשו׳ ס״ו ע״ז לענין תחיבת הכרס הרגיל בבהמות עיי״ש.

אולם אחר זמן רב נתיישבתי בדבר דלפי מה שמוקי מתני׳ או שחסרה אליבא דר״ש, כתבו התוס׳ במשנה לעיל, דבחסרון כ״ש מודה דטרפה, האי כ״ש דקאמרו התוס׳ בגמ׳ ליתא, אלא כיון דלא איתפרש בגמ׳ חסרון לר״ש בכמה, ודאי משמע דאפילו חסרון כ״ש קאמר, ונראה לומר דהאי חסרון לאו בבשר הריאה בעינן, דלא מסתבר כלל דחסרון כ״ש בבשר, יעשה מעשה טרפות דהרי חסרון בפנים לא שמיה חסר ובנימוק הריאה נמי, דוקא בחסרון יותר מרביעות בעינן, אלא ודאי דחסרון מן העורות סגי לר״ש, וחסרה דומי׳ דניקבה קתני וכמו ניקבה בעורות כן חסרה, הן אמת שלכאור׳ נראה להיפך, דהריאה שניקבה קתני וכבר הבאנו כ״פ דברי הפיה״מ ודברי המהר״ם שיף על המשנה שכ׳ משום דכל שניקבו הקרומים הרי ניקבה הריאה דספוגיי היא, ולעולם ניקבה הריאה בעינן, וא״כ גם או שחסרה אריאה קאי ולא אקרומים, ומכש״כ אי אליבא דר״ש, דבנקב בעינן עד הסימפונות, איך נפרש או שחסרה הריאה על הקרומים לחוד, אלא דלא אדע איך נפרש חסרה הריאה על כ״ש בבשר הריאה, לכן מוטב לקבל דוחק בלשון המשנה מלקבל דוחק בענין עצמו, ולכן נחליט דר״ש בחסרון כ״ש שבעורות מודה דטרפה, וא״כ גם לדידי׳ איכא סירכות ומראות המטרפות כי מקום הסירכא והמראה תופס מקום, ואיכא כאן חסרון בעורות, ואפילו לרש״י דסירכא מחמת נקב בא, מסתמא נקב שמוציא ליחה אינו בלא חסרון כ״ש, וניהו דאי או שחסרה דמתני׳ דלא כר״ש, אלא מיירי בחסרון בפנים או כמש״כ הרמב״ם בפיה״מ בחסרון אונות, לא שמעינן כלל דר״ש בחסרון כ״ש מודה, אבל לפע״ד נראה ברור דכל הני אמוראי דס״ל דהלכה כר״ש, ה״ט משום דס״ל דרבי במתני׳ קתני, או שחסרה אליבי׳, אבל לולי זאת מהיכי תיתי יפסקו כר״ש נגד סתם מתני׳ באיסור דאורייתא, וא״כ ממ״נ ליכא כאן חולק על הני סירכות ומראות, דאי או שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז הלכה כוותי, הרי מודה ר״ש בחסרון העורות כ״ש, ואי דלא אתי׳ האי שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז לא מודה ר״ש בחסרון כ״ש, אז בלא״ה אין הלכה כר״ש, כנלפע״ד ליישב הדבר כפי חומר העצום שבו ודו״ק.

וכאשר חזרתי על הדברים בשעת ההדפסה אני רואה כי עדיין התמיה שלי דלעיל קיימת, דכפי הנראה ברור, דר״ש ות״ק פליגו בפירוש ההלכה שהיתה מקובלת בידם, דלשון זה ״הריאה שניקבה או שחסרה״ היה מקובל בידם, ות״ק פירשה הכי, הריאה היינו קרומי הריאה ומפני שהנקב מגיע לבשר הספוגיי קרי לי׳ ריאה שניקבה, ואו שחסרה חסרון בפנים קאמר, ור״ש לא ניחא לי׳ לומר דריאה קרומי הריאה קאמר ״וכדקדוק המהר״ם שיף, דמ״ש מקרום המוח דבאה ההלכה על הקרום, לכן מפרש, דעד הסימפונות קאמר, וא״כ ע״כ דאו שחסרה, ודאי דקאי על גוף הריאה ולא על חסרון הקרומים לבד, וזה ברור בעיני ולכן אין בידי למצוא תירוץ לתמיהתי ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה