דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מד: · פירוש ב
ע״ב גמר׳ ולא בא בפי בשר פיגול, אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר״נ אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, עיין לעיל בח״א למהרש״א ז״ל, איך נדחק להכניס הני תרתי בלשון בשר פיגול, אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע ביאור דברי חכמים וחידותם, דהנה לפי מה דמסיק מקרי מורה בה חכם, דוקא במלתא דתלי׳ בסברא, ולא במקום דסמך אגמרי׳, ופרש״י ז״ל מלתא דתלי׳ בסברא, כגון מקיפין בריאה, דאיכא למימר דלמא לא מידמו שפיר וכו׳ ופעמים שאדם טועה במראותיהן, ויפה פי׳ דאין לפרש דעל סברת השכל לא סמכינן דלמא טעה, דהרי מצינן הרבה פעמים בגמ׳ אב״א קרא ואב״א סברא, ומזה הוכיח הרמב״ן ז״ל, דסברא ישרה, שהשכל הישר מעיד עליה חשובה כמו קרא, וכן אמרי כ״פ, סברא היא למה לי קרא, ולא עוד אלא דגמרא דקאמר היינו מה שמקובל מרבי׳ וכי לא אפשר דרבי׳ מכח הסברא אמר למלתי׳, ולכן מוכרח לומר, דסברא דקאמר הכא, היינו הבחנה חושית וראיי׳ גשמית דבזה יש לחוש, דלפעמים אינו מכוון דעתו כראוי, לדבר שצריך דקדוק היטב בכוונת הלב, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל שכתב כן בכוונת רש״י, ומה״ט בכל כיוצא בזה בעינן חכם דוקא כמו בבדיקת הסכין מפגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת ובבדיקת סימנים בשחיטה מצומצמת, כפי פי׳ הרמב״ם בפיה״מ לעיל ל״ב ע״א, על כדי ביקור חכם, ועיין שם מה שכתבתי בזה, ולכן יחזקאל חשש על הוראה כזו, דלמא, אז כשבדק החכם את הדבר, לא היתה דעתו מיושבת עליו כראוי׳ ולא הבחין היטב, ואין זה דומה לסברא בשיקול הדעת דעומד בדעתו ימים רבים, אבל האי הבחנה, אי הנקבים דומים אהדדי, אפשר שבהאי רגע שבדק לא היתה דעתו מיושבת עליו, ואין להקשות א״כ איך אכל בשרא, דשמא בבדיקת הסכין שהוא ג״כ הוראה, לא כיון הבודק את לבו, הלא כבר כתבנו במקומו שם, דהוא מפגימה הנרגשת שאינה אוגרת, דאינה אלא חומרא דרבנן, ובשחיטה מצומצמת דבעי הבחנה דקה, אי נשחט רובא, באמת לא אכל, משום דמקרי הורה בה חכם, והוא יותר חמור ממקיפין בריאה דאיכא חזקת נשחטה הותרה, משא״כ בספק אם נשחט הרוב והבן.
ומה שאמר משום ר״נ דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה זאת מתבאר עפ״י מה שאמרו בפ׳ הזרוע קל״ב ע״ב, א״ר זאת אומרת דהדין עם הטבח, ויליף זאת מדכתיב, מאת העם זובחי הזבח עיי״ש, ועתה נראה, האי טבח עני מה קעבדי שמצי הכהן לתבוע ממנו, מתנות מבהמה דאחרינא, הרי מכאן מוכח, דהטבח אסור לו לשחוט עד שידע בבירור, שהבעלים יתנו המתנות לכהן, וכל שלא נתנו הבעלים המתנות, מסתמא עבר השוחט ושחט, בלי לחזור אחר הדבר, שיתנו הבעלים המתנות, לכן הדין עם הטבח, וא״כ שפיר איכא כעין פסול בזביחה, וכפיגול דתלוי בדעת העובד, כן זה ששחט ע״מ שלא ליתן המתנות לכהן, הרי ששחיטתו כשחיטת פיגול.
והנה הת״ח והלב אריה ז״ל כיוונו לד״א, והקשו מה פריך הש״ס ארבב״ח מיחזקאל, דלמא ס״ל כר״נ דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ותירצו עפ״י התוס׳, שכתבו דר״י דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ע״כ כמ״ד דלא אכל יחזקאל מבהמה שהורה בה חכם, והאי מימרא דר״י רבב״ח אמרה משמי׳ וא״כ גם רבב״ח מסתמא כוותי׳ ס״ל, עכת״ד הגאונים הנ״ל, אלא דעל דברת התוס׳ אני תמה, דמה הועילו בתירוצם, דסכ״ס נפרך ר״י מר״נ, דעל ר״נ לא מצי פליג והת״ק לא פליג אר״נ לומר כר״י, דכל שלא הורמו המתנות הוה כטבל, וגם קושיתם דלר״י מה רבותא דיחזקאל, קשה להולמה, דהרי בעצמם כתבו דיחזקאל כהן הי׳, אלא דמ״מ כהן נמי צריך להפריש ואסור בטבלו, וזה פלא והפלא דשאני תו״מ, דאיכא מצוה בהפרשה, ומצוה בנתינה וניהו דכהן מצי מחזיקם לעצמו אבל במצות הפרשה חייב שלא יהי׳ טבל, אבל במתנות פשיטא דליכא מצוה בהפרשה רק בנתינה, וזו על הכהן ליכא, ולמה יהי׳ לכהן אסור לאכול מפני שהישראל לא קים מצות נתינה, וע״כ כמו שכתבנו למעלה כיון דהדין עם הטבח, הרי השחיטה בעצמה כשחיטת פיגול, ולכן גם לכהן אסורה וזה אמת ונכון.
ולכן נראה דקושי׳ הני אחרונים הנ״ל בלאו תירוצם לק״מ, כי לא מיחזקאל אנו מקשים על רבב״ח, אלא מהני תנאים דמפרשים דברי יחזקאל, וצריכין אנו לחוש על שניהם כי לא פליגו זה על זה בגוף הענינים, דיש לת״ח להזהר בשניהם אלא דלמר נראה להכניס בהאי בשר, פיגול חומרא זו, ולמר חומרא אחרינא, ואולי אז ודאי יחזקאל בשניהם היה נזהר ושניהם נקראים בשר פיגול וזה ברור ודו״ק.