דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מב: · פירוש ד
תוס׳ ד״ה והא איכא, תימא דלא פריך מניטל צומת הגידין וכו׳, וי״ל דהוה בכלל בהמה שנחתכו רגליה עכ״ל, דבריהם מוקשים דבין לרב ובין לעולא דלקמן, אין לחשוב הני תרתי בחדא, דלא מבעי לעולא, דנחתך למעלה מצוה״ג כשר, ודאי דתרתי נינהו, אלא גם לרב דנחתך בכ״מ טרפה, מ״מ הרי קאמר שם נחתך בלא צוה״ג, וצוה״ג בלא נחתך טרפה, הרי שהם שני טרפיות חלוקות, וכפי הנראה התוס׳ נחתו לזה שהרי כתבו בקושיתם, תימא דלא פריך מניטל צוה״ג דתנן בהדי׳ בפ׳ בה״מ דטרפה, והאי בהדי׳ דקאמרו הוא שפת יתר, כיון דהוא סיפא דהאי מתני׳ ועיין ברשב״א ובח׳ ר״ן ז״ל, דהקשו סתם, למה לא פריך נמי מצומת הגידין כדתנן שם בסיפא דמתני׳, אבל התוס׳ כיוונו דלא נימא דנחתכו רגליה היינו ניטל צוה״ג לכן כתבו, דקתני שם בהדי׳ צוה״ג בפ״ע, אלא דמ״מ תירצו, דהוה בכלל בהמה שנחתכו רגליה, והוא פלא, אבל כוונתם כמש״כ בח׳ הר״ן, דהוה בכלל קושי׳ הגמ׳ דנקט רישא דמתני׳, אבל כוונת המקשן גם על צוה״ג, ולא צריך לפרש זאת, כיון דמתרץ סבר לה כרשב״א דמכשיר, הרי מתורץ נמי מצוה״ג, אלא דהר״ן ז״ל לא ניחא לי׳ בזה, משום דקשי׳ לי׳ מסוף הסוגי׳, דקאמר אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפק, והוא נחתכו רגליה וגלודה, וא״כ עדיין הרי איכא צוה״ג, לכן מתרץ הר״ן כיון דבחד אבר יחשב לי׳ בחדא, ולא ידעתי מה יענה לניקב הריאה וחסרה, וכן חרותא שהיא בריאה דהכל בחד אבר, וחשב לי׳ בתלתא, לכן נראה לפע״ד דהתוס׳ לא חשו לקושי׳ הר״ן דבאמת י״ל דהנך תרתי, נחתכו רגליה וצוה״ג קאמר, ולא חש למי שמקשה לי׳ והא איכא גלודה דממילא יבין דאיכא למימר, דסבר לי׳ כר״מ דמכשיר בגלודה, ועוד הרי לרבנן דר״ש ליכא בריאה חסרה, הרי אפשר דתדבר״י כרבנן דר״ש ס״ל, דחסרון בפנים ל״ש חסרון, וכמש״כ התוס׳ בד״ה אפיק חדא, ועיין לקמן מה שכתבתי בזה ודו״ק.