דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מב. · פירוש ז
גמר׳ ארשב״ל רמז לטרפה מה״ת מנין, מנין ובשר בשדה טרפה ל״ת, אלא רמז לטרפה שאינו חיה מה״ת מנין, דקתני סיפא זה הכלל וכו׳ עכ״ל הגמ׳, האי שקיל וטרי׳ דומה ממש לשקיל וטרי׳ דלעיל י״ז ע״ב, דאר״ח מנין דבדיקת סכין מה״ת וקמתמה עליו מנין והא כי נקב טרפה, ר״ל דהא כתיב בתורה ושחט ולא וקרע, הרי לך מקרא מלא דצריך בדיקה לסכין, דאם לא יבדוק ינקוב, וע״ז קמהדר בעי בדיקה לחכם קאמרינן, ופרשנוהו שם עפ״י הבה״ג והרמב״ם, דאפגימה דקה דבעי חכם קמבעי, דמנין שפוסלת עיי״ש, ועכ״פ אנו רואין משם דדרכם היה להכניס כלאחר יד תושבע״פ כאלו הוא מפורש בקרא, דר״ח לעולם על בדיקת סכין קמבעי לי׳ דהרי בקרא דושחט ולא וקרע לא כתיב בדיקת סכין, אלא דהשוחט מרגיש בשחיטה עצמה אם קרע או חתך, ומ״מ פריך הש״ס פשיטא שהבדיקה מה״ת מדכתיב ושחט ולא וקרע, עד שמתרץ דעל בדיקה מפגימה כל דהו דבעי חכם, קמבעי לי׳ וכן ממש הכא, ר״ל קבעי רמז לטרפה מה״ת מנין, כוונתו היה על הני חי״ט שמנה התנא וקראן טרפות ע״ש הקרא דבשר בשדה טרפה, מנין לנו, דהרי הקרא דיבר מטרפה חית היער, ועשאה ראוי׳ לכלב, דהיינו שהוכחה מכה עד שנטתה למות, כאשר ביאר לנו הרמב״ם שהיא הטרפה המפורשת בקרא, ומשם ממילא נדע, דכל שנטתה למות דהיינו שוכבת ואינה יכולה לעמוד מחמת חולת אבר, ולא מחמת תשות כח, שהיא נקראת טרפה וכמש״כ הרמב״ם, דמה לי אם המעמד הזה נתהוה ע״י זאב וארי, או ע״י סיבה אחרת, והכתוב דיבר בהוה, אבל בהמה שהולכת בשוק ואוכלת כשאר בהמות הבריאות שתהי׳ בכלל טרפה מחמת איזה חסרון באחת מאבריה, נקובה חסורה או שבורה לא שמענו מהאי קרא, וא״כ יפה פריך ר״ל, רמז להני מכות המנויות במשנה שהתנא מכנה אותם בשם טרפות מנין מה״ת, ואין להשיב ע״ז דהלכה אתא לפרש הקרא, דהן הנה הטרפות אשר עליהן כיוון הקרא, דהרי בעינן נטתה למות עד שתהי׳ עומדת להשליך לכלב, והיא המסוכנת, ובכל זאת מדחה לי׳ בלשון בתמי׳, מנין ובשר בשדה טרפה, כאלו הי׳ שואל על דבר המפורש בקרא עד שמגיה שאלתו, אלא רמז לטרפה שאינה חיה מה״ת מנין, וכאן צריך להפוך הדבר ולומר אלא רמז שכל שאינה חיה, שאסור מה״ת מנין כי אם נפרשהו כפשוטו, התשובה אינה מובנת דקאמר לי׳ דכתיב זאת החיה ודרשינן מני׳ חי אכול שאינה חיה ל״ת ושפיר ידעינן דאינה חיה טרפה לאכילה, אבל עדיין לא ידעינן דהני טרפיות שמנה אינם חיין, הכי נאמר דקרא אתא לפרש את ההלכה, דבר שלא שמענו מעולם, וראה זה פלא דרש״י ז״ל מפרש, לפרושי למתני׳ דקתני כל שאינה כמוה חי טרפה קמבעי ור״ל אע״ג דאין לדינא שום נפקותא, דהרי הטרפות מנויים וידועים לנו, ואפילו למ״ד טרפה חיה, לא מצינן שום פלוגתא בינותם, שיהי׳ האחד מוסיף על הטרפיות והשני מגרע מהם מ״מ רצה ר״ל לידע, מניין לתנא זאת דטרפה אינה חיה, עד שכולל אותן שלא מנאם בזה הכלל, ויתר הראשונים שכפי הנראה לא ניחא להו לומר דרק לפרושי דברי התנא קמצעי לי׳ כתבו, דיש נפקותא לדינא בספק טרפה, אי׳ מהני בי׳ שהיית י״ב חודש, אבל איך נקבל פירושים כאלו שהן נפרכים מכח קושיות רבות. א) איך נימא דאתא קרא על טרפה אינה חיה לענין ספק טרפה, דאין שום נפקותא מה״ת בזה, דבלא״ה ספק איסור להקל מה״ת, ואפילו לדעת הרשב״א החולק על הרמב״ם בספק בתולדה, אבל בספק במקרה ומכש״כ בדאיכא חזקת כשרות, לכ״ע שרי מה״ת. ב) דפריך בגמ׳ ולמ״ד טרפה חיה מנ״ל, וכאן הבן שואל, למה לי׳ קרא על טרפה חיה, דהרי הוא המחמיר וסובר דלא מהני שהיית י״ב חודש לספק טרפה, כיון דלא דרש חי אכול שאינה חיה ל״ת, כן הקשה הר״ן ז״ל בחידושיו והמציאו האחרונים, דיש נפקותא לענין טומאת לידה וכדומה עיין בהם, וכל אלו הדברים הבל המה במחכ״ת, כי כאשר ביארתי בפתיחה בשאר דיני תורה לא משגחינן כלל על האי הלכה דחי״ט, אבל חוץ מזה לא הזיזו הקושי׳ העצומה הלזו ממקומה, כי מי הוא זה אשר ס״ל טרפה חיה, כתב רש״י ז״ל שהמה אותן החכמים דלקמן נ״ז ע״ב, דאמרו לו הרי הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, וא״כ הכי לא די הנסיון שהוא מעשה בכל יום, שרואים מתקיימות שתים ושלש שנים, לומר דטרפה חיה, שוב מצאתי בהגהות מהר״ץ חיות שמתמיה כן ושאני האי מ״ד דאית לי׳ קרא על טרפה אינה חיה, מוכרח לומר דכל הני יצאו מן הרוב, לא כמש״כ הרשב״א דשקר אמרו, אבל הני חכמים שראו וידעו דבאמת מתקיימות שתים ושלש שנים, למה להו עוד דרשה מפורשת בתורה דטרפה חיה, ומי הוא זה שיתרץ את חומר קושי׳ הלזו. ג) בסנהדרין דף ע״ח ע״א, אמר רבא ההורג את הטרפה פטור, והקשו שם בתוס׳ והא רבא הוא דס״ל בנדה דטרפה חיה, ומכח חומר הקושי׳ חדשו דגם למ״ד טרפה חיה סופו שימות מחבלה זו עיי״ש ולפ״ז לא פליגו אלא בהגבלת הזמן, למ״ד טרפה אינה חיה ימות תוך שלשים או תוך י״ב חודש, ולמ״ד טרפה חיה ימות לזמן שאין לו קצבה, ובער אני ולא אדע איך יפרנסו הסוגי׳ דהכא, דמנ״ל לר״ל, דתנא דמשנתנו סובר טרפה אינה חיה, הלא מזה הכלל אין להוכיח זאת, דהרי רוצה לרבות בסג״ר וש״ש שהם ג״כ טרפות ויפה אמר דכל שאינה כמוה חי, אלא שיש בהאי מכה, כדי שימות לזמן מן הזמנים אינם מוגבלים תדע שהוא טרפה, והוא בין למ״ד טרפה אינה חיה ובין למ״ד טרפה חי וגם הקרא דזאת החיה, שפיר נדרש גם למ״ד טרפה חיה, דכל שאינה חיה ל״ת הלא בקרא לא נרמז כלל שצריך למות לאיזה זמן מוגבל, וצ״ל דהתוס׳ הכי מפרשים הסוגי׳, דהתנא דמרבה הני בסג״ר וש״ש בזה הכלל, ע״כ לא מחכמת הרפואה ידע דכל הני טרפיות אינם יכולין לחיות, אלא מקרא, והאי קרא למה לי הלא הטרפיות נמסרו לן מסיני, כי מכח הקרא דטרפה אינה חיה, עדיין לא ידענו מאומה. כי מי יאמר לן איזה מכה יוכל להתרפא ואיזה ממית בלי חמלה, ולא כמו שסובר הדגמ״ר דלעיל, שמש״ר וה״ה החכמים שאחריו יכולים לעמוד על הדבר, וע״כ הני טרפיות כולן הוו צריכין להמסר לנו מסיני, ולמאי נפ״מ אתא קרא דטרפה אינה חיה, אלא ודאי כדי שנדע להכשיר ס״ט בשהיית זמן מה, או יום או שלשת ימים או ל׳ יום או י״ב חודש, וכל זאת ג״כ מה לממ״ס ולכן ע״כ דהאי תנא ס״ל דיש איזה זמן מוגבל, למתי מוכרחת למות, אבל למ״ד טרפה חיה אע״ג דעכ״פ גם לדידי׳ סופה שתמות מהאי טרפות, אבל קרא א״א דאתא ע״ז, דלמאי נפ״מ אלא דאם ימצא אדם שיקבל את כל זאת, הלא עוד יותר יפול בסבוך הקושיות חדא דמנין לו דטרפה חיה הלא מחכמת רפואה או מנסיון א״א לקבוע דינים, ואי דבאמת פריך הש״ס עליו ולמ״ד טרפה חיה מנ״ל, איך אפשר שיבא קרא על זה שאין לנו שום נפקותא לדינא, מה נשוב ע״ז, נשוב תירוצי האחרונים דיש נפקותא לענין טמאה לידה וכדומה, והלא זה ליתא לשיטת התוס׳ דכמו בהורג את הטרפה פטור גם למ״ד טרפה חיה מפני שסופו למות מחבלה זו, כן הדין בטמאה לידה דמ״ש, הארכתי בזה להראותך עד היכן מגיעים הדברים אם נחזיק בהאי דוחק של התוס׳. ד) עוד זאת יש מן התימא, דלכאור׳ למה להו להתוס׳ ליכנוס בפרצה דחוקה כזו, ולא תירצו בפשיטות דאף למ״ד טרפה חיה אין ודאי חי אלא ספקא הוה, ותלוי במהות ומעמד הנטרף, וכאשר באמת כן הוא, ולכן שפיר פטור ההורג את הטרפה, דמספק לא קטלינן, וע״כ דזה ליתא דאי טרפה ספקא הוה הוה מוקמינן הנרצח בחזקת שלם, וכאשר כן פסק באמת הרמב״ם בפ״ב ה״ח מהלכ׳ רוצח וז״ל ״ההורג את הטרפה אע״פ שאוכל ושותה והלך בשוק ה״ז פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג, עד שיודע בודאי שזה טרפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות וכו׳״ עכ״ל הזהב, ולפנינו נשוב על דבריו, ועכ״פ מפורש אומר דבלא אימוד שבודאי ימות מהאי מכה היינו הורגין את הרוצח מפני שמעמידין הנרצח בחזקת שלם, ולכן היו התוס׳ מוכרחים לומר, דלא פטור אלא משום דודאי הי׳ מת הנרצח מן הטרפות, אי לא זה הרגו, וא״כ אני שואל מנ״ל להאי מ״ד דטרפה, ודאי סופה שימות מחבלה זו, דניהו דיש לו קרא דטרפה חיה כדדרש הכא התדבר״י, מלהבדיל וכו׳ אבל ע״ז שסופו שימות ל״ל קרא, ומנ״ל הא וא״ת דגם לענין אכילת טרפה לא היה התורה אוסר על הספק את הטרפה, דהוה מוקמינן אותה בחזקת שלם, הא בורכא דבשלמא ברוצח, דאיכא קרא דכי יכה כל נפש אדם, לאפוקי מקצת נפש, ע״כ לא מיפטר אלא בטרפה שאין בו אלא מקצת נפש, וכל שאין סופה למות, לא מקרי מקצת נפש, דמצד חסרון אבר לא מקרי מקצת נפש, אבל בטרפה דילמא אמכת וחסרון אבר אמרה תורה בשר בשדה טרפה לא תאכלו, וניהו די״ל דכיון דההלכה מונה דוקא הני מכות, ובהני אברים, ולא מכת אוזן ועין וכדומה, וגם ממה דנקב בלי שום חסרון פוסל בכמה אברים, למדין דטעמא משום דבהני כל חיות של הבע״ח תלוי, אבל עדיין אין לנו הוכחה דיש בו בודאי כדי להמית, אלא מצינן למימר דבהני אפשר דמיית, ומש״ה אסרה התורה, ועל התורה גופא ליכא להקשות למה לא סמכה התורה על חזקת שלם, שלא לאסור את הטרפה, כי זו קוש׳ לאלקינו שאין מקשין כאלה, כמובן, וכמדומה לי כל ישר הולך יבין מכל האמור למעלה, דאין להעמיד שיטת התוס׳ בזה, אפילו אם נקבל כל הדחוקים.
ולכן אנו מוכרחים להודות, כי ממשה ועד משה, לא קם כמשה רבינו הרמב״ם ז״ל, אשר בעיני שכלו הזך והטהור ירד לתוך עומק דברי חז״ל המכוסים והנעלמים ומלובשים לפעמים בעשרה לבושים, הנה הרמב״ם ז״ל קבע במסמרות נטועים בפ״ד ה״ז ממאכלות אסורות דטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטתה למות, והאי נטתה למות פירושה שאינה יכולה לעמוד והיא כמו מסוכנת וכאשר מוכח שם במש״כ בהלכה י״א, ודבר זה נלמד ממה דאמרה תורה טרפה, ולכלב תשליכון אותו, הרי דמכה זו עשאוה ראוי׳ לכלב, אם לא ישחטנה מיד, ועל דין זה שהוא דין תורה ללקות עליו, אין כאן שום מחלוקות, וגם לא נצטרך לשום הלכה לפרש האי קרא דכל שנטתה למות מחמת מכת אבר טרפה ואי דצריך לידע אם אין תרופה למכה זו ולא תוכל להרפא, הלא גם ברוצח כן הוא עיין רמב״ם ריש פ״ד מהלכ׳ רוצח ה״ג כתב ״המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן אומדין אותו וכו׳ ואם אמדוהו למיתה וכו׳ ואם הקל ונתרפא והולך בשוק על רגליו כשאר בריאים וכו׳ ונפטר״ עכ״ל וכמבואר כל זאת בגמר׳, וכמו דשם ברוצח לא בעינן כללים קבועים לחיים ולמות, רק סומכין על אימוד הרופאים בין להקל ובין להחמיר, ק״ו דראוי לסמוך על אימוד כזה גם בטרפות בהמה, וא״כ האי הלכה לקבוע כללים לדון על פיהם על הטרפה, אין זה פירוש הקרא אלא תוספת, כדי להחמיר על המפורש בתורה, ולא עוד אלא דסותר גם את המפורש, כי לפי ביאור הרמב״ם דבעינן נוטה למות מחמת המכה, והאי הלכה ע״כ בלא נטתה למות קאמר, דהני ח״י מכות מטרפות, דאי שנטתה למות על ידם הוא מן הנמנע דע״י נקב בלא חסרון, בושט או בריאה או בב״מ תהי׳ נטתה למות, דע״כ מה שאנו אומרים, טרפה אינה חיה י״ב חודש הכוונה שהמכה מתפשטת והולכת עד שיחלה הבע״ח וימות, אבל הקרא בעי שתהי׳ נטתה למות ורק אז תאסר, ולכן ע״כ לומר דאיכא קרא אחר לאסור את כל שיש לה מכה שסופה להמיתה אע״פ שאינה נטתה למות, כי ההלכה לחוד לא תחדש לן איסור חדש, ועל האי קרא קאי ההלכה, שלא נצטרך וגם לא נסמך על אימוד הרופאים, אלא נדון ע״פ הני כללים שנמסרו לן, ולכן כך מתפרש שאלת ר״ל רמז לטרפה מה״ת מנין ר״ל להני טרפיות של ההלכה דע״כ לא אתו לפרש הקרא דבשר בשדה טרפה כנ״ל אלא איזה קרא אחר ומנין, והמקשן לא הבין או עשה א״ע כאלו לא הבין, ופריך מנין ובשר בשדה טרפה, וכאלו אפשר לומר דהאי הלכה אתא לפרש האי קרא, וע״ז משיב לו אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין, ור״ל אלא רמז כל שאינה חיה אע״פ שאינה נטתה למות, שהוא ג״כ טרפה מנין, דהרי התנא כן אמר דכל שאין כמוה חי טרפה, ולא בעי נטתה למות, וה״ה דהוומ״ל והא התנא מנה נקובים בלא חסרון שהן טרפה והמה ודאי אינם עושין כמסוכנת הנטתה למות, אלא כיון דמהפך השאלה מנין לטרפה שאינה חי תולה שאלתו על האי דזה הכלל, לרמז לנו דלא מנין לטרפה שאינה חיה קמבעי לי׳, אלא על מה שמפורש בזה הכלל, דכל שא״ח טרפה קמבעי מנ״ל, כי רק אם נמצא רמז בקרא לאסור את שא״ח אע״פ שלא נטתה למות, נוכל לקבל האי הלכה שקבע לנו כללים קבועים, לדון על פיהם שהמה טרפות, וע״ז קאמר דאיכא קרא דזאת החיה, דאתא על שאינו יכול לחיות, אע״פ שלא נטתה למות, ואסרה באיסור לאו הבא מכלל עשה, וכן תמצא ברוצח דלחייב הרוצח בעינן דוקא מכה שאומדין אותו למיתה וגם ונפל למשכב הוא כעין נוטה למות, אבל כל שעומד ממשכבו והולך בשוק ואוכל כשאר בריאים, אע״פ שאמדוהו למיתה ומת באמת לאח״ז, מ״מ נפטר הרוצח, אבל לגבי הורג את הטרפה דכתיב, כי יכה כל נפש אדם, כל שאמדוהו את הנרצח שסופו הי׳ למות אם לא הי׳ נהרג אע״פ שהלך בשוק ואכל ושתה כשאר בריאים, מ״מ פטור הרוצח, וכן בטרפות בהמה, איכא טרפה שהיא בלאו בנטתה למות דהוא כעין נפל למשכב, ואיכא איסור עשה דשאינה חיה לא תאכל אפילו בלא נטתה למות, אלא שמעותד למיתה לאח״ז ועל האי איסור עשה קאי ההלכה שנדון לא עפ״י אימוד הרופאים, אלא עפ״י הכללים הקבועים בהלכה, וע״ז פריך ולמ״ד טרפה חיה מנ״ל, לא פריך מנין דט״ח, אלא מנ״ל, ובא זה ולימוד ע״ז דלעיל ר״ל נמי מנ״ל, ולא מנין פריך דמנ״ל קרא על הני חי״ט כדי שתבוא ההלכה לפרשו, דלמ״ד ט״ח ודאי פשיטא דלא מצי קאי ההלכה לפרש הקרא דבשר בשדה טרפה, דלכ״ע מיירי בנטתה למות, והיא קושי׳ עצומה, עד שהביא דרשה דתדבר״י, דדרש להבדיל וכו׳ ומה דקאמר בגמ׳ מכלל דט״ח, פירוש דטרפה חיה אסורה, ולא איצטרך למימר האי תיבת אסורה, דכיון דקרא לה ט״ח נכלל בזה איסורה, דכל שם טרפה לאיסורא נאמר, ואל תאמר דלפירוש זה בגמר׳, צריכין ג״כ לסבול הרבה דחוקים, הלא רמזתי לך בריש דברנו כי חז״ל בכיוון כיסו והעלימו הענינים כדי שיטשטשו הגבולים בין דאורייתא המפורש בקרא ובין שהוא מהלכה או מדרבנן וגם הרמב״ם ז״ל רק ברמיזה גילה סודות הנעלמים בזה, והרי תראה דטרפה המפורש בקרא העמיד בהלכ׳ מאכלות אסורות והחי״ט הבאים מן ההלכה כולל בהל׳ שחיטה ולפ״ז לא קשה קושי׳ התוס׳ על רבא דס״ל ט״ח, ומ״מ אמר דהורג את הטרפה פטור, דהאי טרפה דקאמר, הוא טרפה שאמדוהו הרופאים למיתה, וכמו שהבאתי לעיל פסק הרמב״ם, דאפילו לדידן דפסקינן טרפה אינה חיה, כל שלא אמדוהו הרופאים למיתה מחייבין את הרוצח, משום דהאי הלכה אין לו דין דאורייתא, אלא כד״ס דלא מלקינן עליו וכמו שכ׳ כן הרמב״ם בספה״מ שלו בפירוש, ולא דנין בשום דיני תורה עפ״י האי הלכה ומכש״כ למ״ד ט״ח דלא פטרינן הרוצח בשביל נקה״וו של הנרצח בלי אימוד הרופאים, ומה שאמרו לעיל דף י״א ע״ב דילמא במקום סייף נקב הוה, וכן אמר ר״ע ור״ט במכות אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם, דשמא במקום סייף נקב הוה, כל זאת אמרו אי לא אזלינן בתר רובא, וליכא לאדם חזקת שלם, אז לא מצינן להרוג את הרוצח שמא איכא בהאי נקב להאי גברא כדי להמית, אבל לאחר שזכינו דאזלינן בתר רובא ממילא אית לכל אדם חזקת שלם, תו לא מצי מציל את הרוצח, נקב בושט של הנרצח בלתי אימוד הרופאים, וכאשר כתב כן הרמב״ם שהעתקתי לעיל.
ולהלכה היה נראה לרמב״ם ז״ל, דהאי דרשה דזאת החיה אינה אלא אסמכתא בעלמא, ולכן לא הביאה, אבל כתב בהל׳ ט׳ שם וז״ל: ״וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה, וא״א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים: זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ובהל׳ שחיטה יתבאר לך איזה חולי עושה אותה טרפה וכו׳״ עכ״ל, הרי דתולה זה הכלל באמרו חכמים ולא בקרא דזאת החיה, וע״כ משום דלא משמע לי׳ שתהי׳ דרשה גמורה, וגם מקרא דלכלב תשליכון אותו נמי לא יצא, דהרי משם הי׳ צריך להיות נטתה למות, ומה שיוצא מקרא דלכלב תשליכון אותו, כבר אמור למעלה בהלכ׳ ח׳ וז״ל: ״נמצאת למוד וכו׳ ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה, ואע״פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה, וכשם שלא תחלוק במיתה וכו׳ כך לא תחלוק בנוטה למות, בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו אבריה בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה וכו׳, הואיל והיא נוטה למות מ״מ הרי זו טרפה וכו׳״ עכ״ל הרי דמונה כאן כמה וכמה טרפיות הנלמדות מקרא דלכלב תשליכון אותו, כולן מכות גדולות ונאמנות, וכופל ומשלש והוא נוטה למות, דהיינו ששוכבות בחליה שאין לה תרופה, ומה זה שכתב אח״כ ״שאמרו חכמים זה הכלל וכו׳ ומתפרשים בהל׳ שחיטה״ אלא ודאי דהני לא מקרא המפורש קילפינן, אלא דאמרו חכמים, אפילו אין המכה גדולה כ״כ עד שנטתה למות נמי, בכלל טרפה הוו, ועל הני כתב דיתבארו בהל׳ שחיטה, ומכוונים הדברים עם מה שכ׳ הרמב״ם בסה״מ שלו לאווין קפ״א, דהני טרפיות אינם אלא דרבנן, ולא כמש״כ התפארת ישראל ריש פרקן, שנראה שחזר הרמב״ם בחיבורו מזה והרי תראה כי נהפוך הוא.
וע״פ האמור סרו מהר כל הני כרכורים שכרכרו האחרונים ז״ל, דלמה לא הביא הרמב״ם הילפותא דזאת החיה, ולמה לי׳ להש״ס לחזור אחר ילפותא אחרת, כיון דשפיר נשמע דטרפה אינה חיה מקרא דטרפה עצמו מדכתיב לכלב תשליכון אותו, והוא הפשוט ועל כל הני קושי׳ נאמרו דברים אין מספר, ומכל הנדפס, רק הלב ארי׳ פגע במה שכתבתי, והוא דאין כאן שום מקום תימא כי הש״ס על החי״ט חקר מנין דאינה חיה, ואם נילוף מלכלב תשליכון אותו, אז בעינן אינה חי מעל״ע שהיא הראוי׳ לכלב, אבל הנאסרה מכח החי״ט לא גרע מנפסלה בשחיטה דאמרה תורה ליתנה לגר או למכרה לנכרי, אבל הש״ס רצה למצוא רמז וסמך על החי״ט אע״פ שעדיין אינם ראויין לכלב, אלא שסופן למות אחר י״ב חודש, ולכן הוכרח לדרוש הקרא דזאת החיה, אבל הרמב״ם דעתו שאין זה אלא אסמכתא בעלמא כנ״ל, והקרא דלכלב תשליכון אותו שמביא לא על החי״ט של ההלכה, אלא על המכות המשברים את גוף הבהמה עד שנטתה למות מיד אם לא ישחטנה, כאשר יראה כל רואה מתוך סידור הדינים שלו, ודין דטרפה אינה חיה לענין ספק דמהני י״ב חודש הביא ריש פי״א מהל׳ שחיטה, ויתר הדברים בזה תמצא בפתיחה בעיקר יו״ד ודו״ק.