אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף מב. › פירוש ו

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף מב. · פירוש ו

פירוש ה

ע״ש זה הכלל, כל שאינה כמוה חי׳ טרפה, בגמ׳ מפרש דזה הכלל אתא לרבות הני בסג״ר ושב שמעפתתא דלא מנה התנא בפירוש, וכן מבואר לקמן דף נ״ד ע״א, אלא דיש לי בזה מקום עיון גדול, דשם מביא הש״ס ע״ז עובדא דבי׳ ר״י רישבא דמחו בגידא נשיא, ועובדא דר״פ ב״א רישבא דמחו בכולי׳ ומתו, ובכולן אמרו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים, ופריך והא קחזינן דמתה, ומשנה גמירי דאי בדרי לה סמי חייא, היוצא לן מסוגי׳ זו דאע״פ שהנסיון מעיד שמכה זו ממית, ואין אתנו יודע בחכמת הרפואה להעלות ארוכה, כל שלא נמסר לן מסיני שהוא טרפה, אמרינן מסתמא יש למכה זו רפואה שנעלמה מאתנו, וקמי׳ שמי׳ גלי׳ וכן הוא מפורש ברמב״ם בפ״י שכתב וז״ל ״ואין לנו להוסיף על הטרפות שמנו חכמים והסכימו עליהן בתי דיני ישראל, דכל מכה חוץ מאלו, אפשר שתחי׳, ואפילו שעפ״י חכמת הרפואה שבידנו אין תרופה למכה זו, מ״מ כשרה״ עכ״ל וא״כ ע״כ דכל הני טרפיות שבידנו ע״כ נמסרו כולן מסיני, ולא היה כח לשום חכם בשום זמן לחדש טרפות מכח הנסיון, וחכמת הרפואה, דהרי אפשר שיש למכה זו רפואה והוא לא ידע, וא״כ הני שב שמעתתא, לא הני אמוראים חדשו מכח חכמתם, אלא קבלה היתה בידם איש מפי איש, דהני נמסרו מסיני, וא״כ האי כלל דמשנתינו הוא ללא צורך כלל, כי למי אומר האי כללא, למי שקבלה בידו דלקתה בכולי׳ טרפה לא בעי לי׳ כללא, ולמי שאין קבלה בידו מה מהני לי׳ האי כלל, כיון שאין להוסיף על הטרפיות מכח הנסיון וחכמת הרפואה, ומכש״כ למ״ד טרפה חיה דודאי בעינן הללממ״ס על כל אחת ואחת מן הטרפיות, ובגמ׳ מוכח דליכא פלוגתא במספר הטרפיות בין הני מ״ד טרפה חיה או טרפה אינה חיה, אלא אי מהני שהיית י״ב חודש בספק טרפה, וא״כ איך מצא התנא לסמוך על זה הכלל, ולשתוק מן בסג״ר ושב שמעתתא.

עוד זאת יש לעיין, הא דודאי טרפה לא מהני שהיית י״ב חודש מוכח ממה דמנה התנא הני טרפיות סתם שהן טרפה, ולא חילק אם כבר עבר עליהם י״ב חודש או לא, והא מנ״ל, דהרי מקרא מלא דיבר הכתיב, חי אכול ורק שאינה חי ל״ת, וכתב הדגול מרבבה בגליון ליו״ד סי׳ כ״ט, דזאת נדע ממה דאתא הלכה על הני מיני טרפיות, ולא קסמך על הקרא דחי אכול לחוד, ועל משה רבינו שימצא בחכמת הרפואה מה שיוכל לחיות, ומה שאינו ראוי לחיות, אלא ודאי אתא ההלכה לומר דהני בכוב״כ טרפיות, ובהמצאה זו מצא הדגמ״ר ז״ל מקום ליישב הרמב״ם לחלק בין טרפיות שנלמשמ״ס, דלא מהני שהיית י״ב חודש, לטרפות דחידש רכיש מחכמת הרפואה, דשם מהני י״ב חודש עיי״ש, ובמחכ״ת כל דבריו בזה בטלים ומבוטלים, ואין בהם תקומה נגד הביקור השכליי, ואבאר בקיצור.

א) הרי אמרו חכמים שאין להוסיף על הטרפיות מחכמת הרפואה, ואי לפי דעת הדגמ״ר רק להיות טרפה לחלוטין אין להוסיף, דהיינו שלא יועיל בו שהיית י״ב חודש, אבל בלי שהיית י״ב חודש, כל שאינה חי מכח חכמת רפואה טרפה, א״כ גם הני בגידא נשי׳ ובכולי׳, למה לא יהי׳ טרפות בדלא שהו י״ב חודש.

ב) מה פריך הש״ס מבסג״ר ושב שמעתתא, דילמא הני נמי כהאי דרכיש, לאו מהלכה נאסרה, אלא מהני בעלי המאמר או מרבותיהן הקודמים ומהני אצלם שהייח י״ב חודש, אבל בלא שהיי׳ טרפות כמו לקותא דרכיש.

ג) מה נעשה למ״ד טרפה חיה, הכי נאמר לדידי׳ באמת ליתא לדרכיש הלא הש״ס אתנא דבר״י, דאית לי׳ טרפה חיה קפריך, והא איכא ש״ש, ובתוכם גם הא דרכיש.

ד) ועל גוף הגיוני של הדגול מרבבה, אני עומד ומשתומם דמה בעי ממשה רבינו לעשותו לרופא כל בשר ואפילו בהמה חיה ועוף, עד שלא נצטרך להלכה על החי״ט, שהיה משה ממציאם מחכמת הרפואה שבו, והגמ׳ לקמן ס׳ ע״ב צווח וכי משה קניגי או בלסטרי היה, ומה יעשה הדגמ״ר ברוצח, דשם נמי בעינן לידע אם המכה שהכה הרוצח יש בה כדי להמית כדי לקיים דין דביערת הרע מקרבך ברוצח, ולא באה ההלכה ללמדנו הטרפיות הממיתות באדם, ולמה לא חיבר משה פרק א״ט באדם, והניח הדבר על אימוד הרופאים, שבכל מקום ובכל זמן ולכל נידון ונידון בפ״ע, ולא העמיד כללים השווין בכל זקן ובחור חלוש ובריא.

ה) ואם נניח שעל משה רבינו היה מוטל החיוב, להעמיד לן הני כללים, לדון בדיני טרפות בהמה חיה ועוף, אלא דההלכה הקדימו, ולתכלית שנאסר כל הני אפילו אם חיו י״ב חודש ונתרפאו, נגד הקרא המפורש דחי אכול, מנ״ל דבאמת הני כללים לא משה מפי עצמן אמרן ולא מפי הגבורה, כי בכל מקום שנמצא בש״ס על איזה הלכה שהיא הללממ״ס, הכוונה כיון דלא מצינן סמך בקרא ובודאי מקובל הדבר באומה שכן הדין, ע״כ מהללמ״ס הוא דמפי עצמו, ודאי לא חידוש משה דבר, אלא או שדרשו מן הכתובים עפ״י המדות, או שנמסר לו הלכה ע״פ, אבל דבר הראוי׳ להאמר על ידו, כפי הבנת הדגמ״ר, מנין לן דבאמת לא מפי עצמו אמרו, הלא הני חי״ט ראויין היו להאמר מפי משה כי אם נאמר דנמסרו לו בסיני, האי הלכה עוקרת הקרא דכתיב חי אכול, וכקושי׳ הדגמ״ר, וכי יאמר דהי׳ לחז״ל עדות ברורה על זה, דהני חי״ט המקובלים אצלנו לא משה מחכמתו אמרו כמו שהיה ראוי להיות, אלא שמען מפי הגבורה, כדי לעקור הקרא דחי אכול, ולאסור גם את החי שנתרפא, מכח גזרת ההלכה וחוק שאין הדעת סבלתו.

ודע כי גם על הרשב״א בתשו׳ סי׳ צ״ח המפורסמת, יש לי לתמוה הרבה, וז״ל שם בתחלת התשו׳ ״אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת או בכל מה שמנו חכמים בכל הטרפיות אל תשמע לו וכו׳, הרי שמנו חכמים במשנתנו חי״ט, נקה״וו ופסה״ג וכו׳ וקתני סיפא זה הכלל וכו׳ ועל זה הכלל סמכו להוסיף, בסג״ר וש״ש, ועוד היו מקצת חכמים מוסיפין והולכין בטרפיות, במה שאינה חיה כפי סברתם, וסומכין על הכלל הזה וכו׳ ועל הטרפיות האלו הנוספות, סימן לטרפה י״ב חודש וכו׳, ומכ״מ כל אותן שמנו חכמים במשנתנו בסג״ר וש״ש, ומה שמנו חכמים מכללן, (נראה להגיה ובסג״ר וש״ש שמנו חכמים מכללן) א״א להם בשום צד לבוא לידי היתר לעולם וכו׳״ עכ״ל.

הנה דבריו ה״ק סותרים זה את זה מני׳ ובי׳, כי מתחלה כתב דבסג״ר וש״ש למדו חכמים מזה הכלל, ר״ל דזה הכלל יוצא מקרא דזאת החיה, שדרשו חי אכול שאינה חיה ל״ת, ולכן הוסיפו על הני חי״ט שנמסרו לממ״ס, ומקצת חכמים רצו עוד להוסיף, כמו ניטל הנוצה בעוף לר״י, ועל הני הנוספות, וכן על ספק טרפה מהני שהיית י״ב חודש להכשירם, ולבסוף כולל בסג״ר וש״ש בתוך הני דמנה דמתני׳ וכתב עליהם דלית להו שום היתר, והוא סתירה מפורשת, ואם כוונתו דבסג״ר וש״ש מקובלים היו אצלם איש מפי איש עד משה רבינו, איך כתב דסמכו על זה הכלל דמתני׳ להוסיף על הני דמתני׳ בסג״ר וש״ש, ומדמה האי הוספה להא דהוסיף ר״י ניטל הנוצה וכדומה, אבל יהי׳ איך שיהי׳ כיון דהרשב״א עכ״פ אזיל ומודה דמקצת חכמים הוסיפו על הטרפות מדעתם וסברתם, על סמך זה הכלל דמתני׳, שהוא פי׳ הקרא דזאת החיה, מה פריך הש״ס והא איכא בסג״ר וש״ש, לימא דמתני׳ מנה הני דנמסרו מסיני, ובסג״ר וש״ש המה תוספת מחכמי דור ודור, והחילוק ביניהם בשהו י״ב חודש, דבהני שהוסיפו מהני, ובהני דמנה במשנה שהמה הללממ״ס, לא מהני וכדברי הדגמ״ר הנ״ל.

אבל דע דהאמת הוא דחז״ל בשום דיני התורה לא דנו עפ״י חכמת הטבע רק עפ״י השמועה וקבלה או מדרש המקראות, ועיין לקמן נ״ז ע״ב שרשב״ח שעשה תחבולות ונסיונות לברר טרפיות, קרוא לי׳ עסקן בדברים, ובאמת כל החכמות יסודתם על תחבולות ונסיונות, ואם חז״ל היו דנין עפ״י חכמת הרפואה, היו מוכרחים להיות עסקנים, ולהעמיד בתי נסיון, (פֿערזוכסאנשטאלטען), כמו שעושים חכמי הרופאים, ואע״פ שבימים קדמונים עסקו חכמי התורה גם בחכמות הטבע, אבל הכרעתם בדיני התורה לא היתה רק עפ״י השמועה והקבלה, ופלפול הדרשות במקראות, ובפירוש דברי החכמים הקודמים, כי אם היו דנין עפ״י מעמד החכמות הטבעיות, היו הדינים בכל מקצוע התורה משתנים, לפי מעמד החכמה בכל זמן כמובן, ובהני מיני טרפיות שבידינו, עפ״י חכמת הרפואה מעולם לא היו מגיעים לידי החלטה כזו, דהרי החכמה אומרת, דבזה א״א להעמיד כללים כלל וכלל לא כי אין כל הגופין שווין, ולא כל המכות שוות, ודבר זה צריך אימוד פרטי בכל גוף וגוף ובכל מכה ומכה, וכאשר באמת ברוצח כן הדין, דצריך אימוד הרופאים ולא מצינן כללים לדון על פיהם, ולכן ההלכה דהעמידה כללים על הטרפיות ע״כ להחמיר אתא, שכל שיש לה מכה כזו טרפה בלי השקפה על החיות אם תוכל לחיות או חיתה י״ב חודש, וכעין כל שיעורי התורה, כמו שיעור גדלות איש, שהוא י״ג שנים בין חכם ובין טפש, ועיין גיטין דף פ״ט ע״ב, בהאי דנפיק עלה קלא דאיקדשי לקטן הנראה כגדול ואמרו עדיין לא הגיענו לפלגות ראובן, כן גרס ר״ח מובא ברא״ש שם, ופי׳ דאע״פ שנראה מתוך מעשיו כגדול בר דעת, לא ניחוש לקדושיו, כי לא הגיענו לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, להבחין בכל איש פרטי מתי הגיע לדעת שלמה, לכן אין לנו אלא השיעור של שנים וסימנים, וכן לענין שיעור ככותבת ביוה״כ, דביתובי דעתי׳ תלי׳ מלתא, ועיין ביומא דף פ׳ ע״ב דפריך כל העולם בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת, ובשר שמן בככותבת, ולולבי גפנים בככותבת, ותירצו מה שתירצו והעיקר דבכל שיעורים וכללים כן הוא, דא״א להיות מכוון בכל איש ובכל פרט, אבל כדי להשוות הדין נתנו השיעורים והכללים, ולכן על חנם כתב הרשב״א ז״ל בתשובה שם דאפילו מאה מעידים על טרפה שהיתה חי, לא נאמין להם נגד קבלת חז״ל, ויתר ביאור הענין תמצא בפתיחה בעיקר יו״ד, כי שם הראתי איך חשב הרמב״ם על ענין זה, ועיין במה שכתבנו לקמן נ״ד ע״א ביישוב הקושיות שהקשתי על האי זה הכלל ועל תוספת דהני בסג״ר וש״ש ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה