דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מ: · פירוש ג
ע״ש גמר׳ ר״נ ור״ע ור״י אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה כפי מסקנת הסוגי׳ גם הם ס״ל דבמעשה מצי לאסור, אלא דבישראל שאינו מומר לע״ז אמרינן לצעורי׳ קמכווין, והקשה הפלתי, א״כ מה פריך ר״נ לר״ה מברייתא דשלש חטאות, תקשה לדנפשי׳, דהא בשוחט חטאתו לע״ז, למאן מצער לי׳ וכיון דלא שייך לצערא קמכווין, כי שחט בה פורתא ליתסר.
והנראה לפע״ד בזה, דהנה ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן, מביא דברי הרמב״ן ז״ל ע״ז שכתב שם דף מ״ג ע״ב וז״ל ״אבל האוסר דשא״ש ע״י מעשה לא שמענו אלא וכו׳, וגם שיהי׳ מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו, דדמי כמאן דקני לי׳ בשינוי דומי׳ דגזלן״ עכ״ל ודבריו תמוהין כמובן, והחת״ס מתרצם לומר דבצירוף איסור הנאה של תקרובות עם השינוי, עושהו כשלו עיי״ש, ונ״ל דהיינו אליבא דר״נ דא״א דשא״ש ורק במומר אוסר, אמרינן דשינוי הניכרת או הגבה בצירוף איסור הנאה נעשה כשלו, לכן מצי אוסר, אבל לר״ה ועולא דאפילו במעשה כל דהו, כמו ניסך יין בין קרניה, או חתיכת מקצת הקנה, נמי מהני בשל חבירו לאסרו, ע״כ אין הטעם מצד קנין, אלא דגמרינן מכלי אחז, דבמעשה בלא שינוי אסרן, וניהו דרש״י דחה האי פירושא, דמפרש לדר״נ דפליג אר״ה דוקא במעשה זוטא, אבל במעשה רבה מודה, היינו דוקא בס״ד דלא ידעינן מסברת לציעורי׳ דחברי׳ קמכווין, ור״נ מודה במומר, ומשום דקשי׳ לי׳ לרש״י מה פריך ממנסך, והא התם מעשה רבה הוה, ור״ל לפי דברי החת״ס דהגבה עם הניסוך מעשה רבה הוה, לכן צריכין למימר דהש״ס הי׳ סובר השתא דלר״נ לא מצי אוסר כלל, אבל כאשר מתרץ דבמומר מודה ר״נ דמצי אוסר, ורק בישראל פליג משום דלציעורי׳ קמכויין, ודאי פליג ר״נ אר״ה גם בזה, ובעי מעשה גמור בשינוי הניכר או הגבהה וכדברי החת״ס בשם הרמב״ן.
ולפ״ז אני אומר דאיכא עוד נפקותא, בין ר״נ לר״ה, דלר״נ דמטעם קנין קאתינן עלה, דוקא בדידע שהוא דחברי׳ ואז ע״י שאסרו רצה לקנותה, כדרך לעבוד בשלו, אבל בסובר שהוא שלו, ואינו מתכווין לקנותו גם במעשה גמור ושינוי הניכר אינו אוסר, אבל לר״ה דאין טעם האיסור משום קנין בין שיודע שהוא דחברי׳ ובין שסובר שהוא שלו, מצי אוסר, ומתורץ מעתה הקושי׳ הנ״ל דשפיר פריך ר״נ לר״ה משלש חטאות, דבשלמא לדידי, לא נעשה האי חטאת תקרובות משום דהרי שגג גם בשחוטי חוץ, וסבר שהיא חולין והיא שלו, ולכן לא כיון לזכות בה, לכן לא מהני, אבל לדידך דבמעשה כל דהו סגי לאסור של חבירו, ע״כ אין הטעם משום קנין כרמב״ן, ולמה לא תאסר משום תרובות ודו״ק.