אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף מ. › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף מ. · פירוש ג

פירוש ב

בא״ד, האי סימן אחד לאו דוקא, דה״ה לחצי סימן וכו׳ עכ״ל, והאי חצי סימן אפילו דקנה כדמוכח מגמ׳ דלקמן, דמוקי דוקא בחצי קנה פגום, ואי לאו דפגום נאסר מיד בתחילת חתיכת העור והקנה, אלא דביו״ד ססי׳ ב׳, פליגו בזה הטו״ז והנקה״כ ז״ל, שהטו״ז סובר דעכ״פ מקצת הושט בעינן, כדי להקרא עליו שם שחיטה, אבל במקצת הקנה אין שם שחיטה נופל עליו, ולא על חנם נקט ר״ה כיון ששחט בה דמשמע שחיטה דוקא, והנקה״כ דחה דבריו מתוך הסוגי׳ שלפנינו עיי״ש, ופלא שנעלם מעיני שניהם, דכבר פליגו בזה רש״י ותוס׳ בב״ק ע״א ע״ב דבגמ׳ שם אמר, כיון דשחט בה פורתא אסרה, ופרש״י ז״ל דס״ד דישנה לשחיטה מתוע״ס, ומתחלתה נאסרה, והתו׳ השיגו עליו, וכתבו דאפילו למ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה, וא״כ ממילא נשמע דלדעת התוס׳ אפילו מקצת קנה עכ״פ מעשה מקרי, ולרש״י בעינן דוקא מקצת שחיטה.

והנה מה שהשיגו התוס׳ מהא דעולא דאמר עשה בה מעשה אסרה, לאו השגה היא, דהרי עולא מנעבד מיירי, ושם כגון ניסך לה יין בין קרניה ודאי מעשה עבודה יחשב, כי ניסך הוא אחת מארבע עבודות, אבל ר״ה דמתקרובות מיירי ושחיטה עבודה היא, אבל מקצת קנה דלאו שם שחיטה עליו, ואין כאן עבודה, מהיכי תיתי דתאסר בזה, ותיתי לי שקיימתי מדנפשאי מה שחידשו הגאונים החוו״ד וק״ז בעהחת״ס ז״ל, דעכ״פ מתחלת חיתוך הקנה מוקצה לע״ז הוה, וע״י מעשה גם מוקצה נאסר להדיוט כמו תקרובות, וכמו בנעבד דע״י מעשה נאסרת הבהמה אף להדיוט, עיין בח׳ החת״ס באריכות, אלא דדבר זה נפרך, ממה דמתרץ הש״ס באומר בגמר זביחה הוא עבדה, ופרש״י באומר אינו רוצה לעבוד אלא כשיגמור הזביחה, עכ״ל ופי׳ זה מוכרח, דאין לומר דבשהגיע לגמר זביחה הי׳ עבדה, דא״א לצמצם זאת, אם לא במדידה בדקדוק וצמצום גדול, ולכן ע״כ באומר בתחלת השחיטה שרוצה לעבוד בגמר זביחה, ואם כדברי הגאונים הנ״ל, מה הואיל הש״ס בתי׳ זה, והלא מצד מוקצה תאסר מיד בתחלת השחיטה, דבלא״ה הקשה הלב ארי׳, דלמה לא תאסר כמו בשוחט ע״מ לזרוק לע״ז, ותי׳ דבעינן כעין פנים שיהי׳ המעשה מעשה עבודה, כמו שחיטה או זריקה, אבל בחצי מתיר אין מפגלין, וה״ה בע״ז אין אוסרין בחצי מעשה שחיטה, וכל זה תינח אי מצד תקרובות בעינן למיסר, אבל מצד מוקצה אמאי לא תאסר, אלא ודאי דגם למוקצה בעינן מעשה שמורה על המוקצה כמו גזיזה, כמבואר ברמב״ם בפ״ד ה״ד מהלכ׳ איסורי מזבח, אבל תחלת השחיטה אין מעשה זו שייך למוקצה ולדעת הראב״ד שם, שיש לו נוסחא אחרת בגמ׳ ולא בעי מעשה להקצות, הלא נצמח מזה דיש לבטל הקצאתו בשחוזר בו עיי״ש, וא״כ בלא״ה א״א לומר דמטעם מוקצה קאתינן עלה, הא עדיין הוא ראוי לבוא לפנים, אם יחזור מהקצאתו בסוף השחיטה, ולכן עדיין התמיה במקומה עומדת, איך במקצת קנה תהי׳ אסורה מאחר שאין על מקצת הקנה שם שחיטה.

ועוד אני מדקדק מלישנא דר״ה, דאמר כיון ששחט בה סימן אחד, ולא אמר אם שחט, דרוצה לומר דעכ״פ בעינן שיגמור השחיטה, אלא דלמפרע אסורה מתחלת השחיטה, אבל בשפסק במקצת הסימן מלשחוט יותר, אין כאן תקרובות, כי לכאור׳ כן מוכרח משיטת רש״י בב״ק שכ׳ דשחט בה פורתא אסרה, מטעם דישנה לשחיטה מתוע״ס, והרי כל שלא נגמר השחיטה גם להאי מ״ד ליכא כאן שחיטה, ובזה ניחא נמי דנקט ר״ה סי׳ אחד, משום דלא נחות לפלוגתא דר״י ור״ל, אי ישנה לשחיטה מתוע״ס ומלתא דפסיקא נקט דבסי׳ אחד מסיק הש״ס לעיל כ״ט ע״ב דלכ״ע פסול בש״ח, אף כשיגמור השחיטה בפנים וא״כ בע״ז נמי כן דנאסר בסי׳ אחד, כשיגמור אח״כ, ולר״י אה״נ דגם על מיעוט הושט שם שחיטה עלה אם גמרה אח״כ, ונאסר למפרע, אבל אחר כל הטורח א״א להעמיד דעה זו מפני חומר הקושי׳ של הנקה״כ, דהוכיח מתוך הסוגי׳ דגם מקצת קנה די לאסרה לע״ז אלא דנגד שיטת התוס׳, והנקה״כ עומד הקושי׳ העצומה, הא לעשות תקרובות בעי אחת מן העובדות, ולא סתם מעשה, ועל חצי קנה לא נופל שם שחיטה.

אבל אחר עיון רב האיר ד׳ את עיני למצוא דעת קדושים, והוא כאשר אבאר בזה, דהא דאנו אומרים דאחצי קנה אין כאן, לא שם שחיטה כשרה ולא שם שחיטה פסולה, הוא ע״י ההלכה, כי יש לנו שתי הלכות שנראות כסותרות, חדא, דכל פיסול במקצת השחיטה נבלה, כקבלת ר׳ ישבב משום ר״י וחדא, דפסוקת הגרגרת ברובא, אבל עד חציו כשר ואיך יתקיימו שני הלכות אלו, דמכח הלכה הראשונה אנו פוסלים בנקה״וו את השחיטה, וכאשר ביארנו לדעת הרמב״ם, דשם שחיטה פסולה גם על מקצת הושט, וא״כ ה״ה בגרגרת דמ״ש, ואיך יוכשר השחיטה בחצי גרגרת פגום, אלא כיון דאיכא הלכה דפסה״ג ברובא, ע״כ לומר דכל שאין בו מעשה טרפות, לאו שם התחלת השחיטה עליו, אע״ג דמצטרף לרוב ואינו דומה לחתיכת העור דלא שייך לשחיטה כלל, וכאשר אבאר בפתיחה עיקר יו״ד ובריש א״ט, בפירוש אתא ההלכה דמקצת ושט ורוב קנה פוסל את השחיטה, וכל זאת במקום דבעינן דיני שחיטה, אבל בשוחט לע״ז, הכי יאמר האומר דזובח לאלהים יחרם, דוקא בזובח עפ״י הלכות שחיטה, אבל הנוחר לע״ז לא עבד מידי, הלא הוכחנו מגמ׳ דלעיל דף י״ז ע״א, דגם על הנחירה נופל שם שחיטה וזביחה, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם, והוא נחירה לדעת ר״ע דאישתרי במדבר, ובנחירה, כי היכי דמקצת הושט מקרי תחלת נחירה, ה״ה מקצת הקנה דמה ענין התחלת השחיטה למעשה טרפות, כי רק לדידן מכח ההלכה אין בתחלת שחיטת הקנה משום פסול שחיטה, אבל לולי האי הלכה, כיון דשייך להשלמת השחיטה, למה לי מעשה טרפות דוקא, ובפרט לפי מה שביארנו בפתיחה ובשאר מקומות, דלדעת הרמב״ם לא דנינן על פי האי הלכה דח״י טרפיות, לשום דבר מדיני התורה, רק לענין שחיטה וטרפות בע״ח, וא״כ לענין שוחט לע״ז, ודאי דאין שום נפקותא בין מקצת הושט למקצת הקנה, ואם על המקצת שם זביחה לע״ז עליו, כך לי ושט כמו קנה ולפ״ז יש לקיים שיטת רש״י ז״ל שכ׳ דמכח ישנה לשחיטה מתוע״ס קאתינן עלה, דאע״ג דמודה רש״י דגם במקצת הקנה קאמר, כיון דשחט בה פורתא, מ״מ למ״ד דעל מקצת הסימן אין שם שחיטה, ה״ה דאין עליו שם נחירה, כי הן בשחיטה והן בנחירה בעינן שתהי׳ כדי שתצא נפשה מהר תוך מעל״ע כמו שביארנו זאת במקומו, וממילא גם זאת אמת, דכל שלא גמר אין כאן משום תקרובות, ומיושב הרשב״א שהביא מין, בין שאר פסולים וכתב דכל שהתחיל ולא גמר, אין כאן משום תקרובות עכו״ם, דודאי עבודה לע״ז בעינן, וכל שלא גמר הזביחה או הנחירה, אין שם עבודה עליו, אלא כיון דאנן כר״י ס״ל דישנה לשחיטה מתוע״ס, וה״ה בנחירה כן נאסרה הבהמה מתחלת הזביחה, ואפילו במקצת הקנה כנ״ל, והדברים קילורין לעינים ואמיתים לאמיתו של תורה בס״ד.

אבל דע דלפי האמור דוקא בלא גמר כלל והניח והלך לו, אצל גמר השחיטה אפילו שלא בכוונה לע״ז, או אפילו גמר אחר השחיטה בלא מחשבת עכו״ם, מ״מ חייב המתחיל, והנשחט הוה תקרובות עכו״ם, וכמו בשחוטי חוץ, בהתחיל בחוץ וגמרו בפנים, למ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס, ועיין בשו״ת מהרי״א ז״ל יו״ד סי׳ ל׳ מה שפלפל בזה עם בעל יריעות שלמה ומה שנלפע״ד כתבתי ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה