דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לז. · פירוש ו
תוס׳ ד״ה השתא מחיים אסורה, באה״ד, וא״ת למאי דפרישית אי אמרת נמי מסוכנת שרי׳ תקשי אמאי איצטרך קרא לאסור נבלה, הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה וכו׳ עכ״ל, וקשי׳ לי טובא דהא במדבר עדיין לא נצטוו על הזביחה, ומ״מ נבלה נאסר להם, שוב מצאתי שנתעורר בזה ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו, ומה שתי׳ שם, זאת בעצמו מעיד שהוא מימי חרפו גירסא דינקותא, ואינו כדאי להשיב עליו.
אבל האמת כמו שהארכתי בזה בפתיחה, דבמדבר נצטיו על הנבלה מכלל לאו דטרפה, והאי לאו דנבלה שנאמר במ״ת אחר שנצטוו על שחיטת חולין, נתחדש לאסור בשר נחירה ופסולי שחיטה, כן הוא לר״ע, ולרי״ש אם נאמר דנצטוו גם במדבר על זביחת דברים שאינם ראויין להקרבה, או האי לאו דנבלה, הוא חזרת לאו דטרפה, וכאשר נראה מדרשת הספרי שם, דקאמר לא תאכלו כל נבלה, טרפה מנין, ת״ל כל נבלה, עיי״ש בפתיחה, וא״כ קושי׳ התוס׳ כראי מוצקת דאם לא צריכין קרא אנבלה אי מסוכנת אסורה, ה״ה דלא צריכין קרא אנבלה, משום דנצטוו על הזביחה, וממילא כל בשר שאינו זבוח אסור, ואין לנו תירוץ אחר אלא דבאמת הוה מצי למימר ולטעמיך כמש״כ התוס׳ הן אמת שהתוס׳ לא נחתו לכל זאת, כאשר מוכח מכל הילוך שיטתם במסכת׳ זו, מ״מ כאן כיוונו יפה, ודו״ק.