אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף לג. › פירוש ז

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף לג. · פירוש ז

פירוש ו

ע״ש משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, כשרים וכו׳, הטור והשו״ע הביאו דין זה בסי׳ כ״ח, בין דיני כסה״ד, והשמיטו בהמה, משום דמפרשין המשנה דאתא לאשמעינן דמצות כסה״ד אינה מעכבות והוא פלא והפלא, וכי אצטריך זאת להשמיענו, ולא עוד אלא דכמה דחוקים צריכין אנו לסבול. א׳) דנשנית האי משנה שלא במקומה, דמקומה הי׳ בפ׳ כסה״ד. ב׳) דקתני בהמה בהדי חיה ועוף שלא לצורך. ג׳) דכל האריכות למנות כל שלשה מיני בע״ח בפרטות, הוא שלא לצורך. ד׳) למה לא קתני סתם השוחט ולא יצא ממנו דם, כמו בכמה משניות דקתני השוחט סתם, וקאי על כל מינים הנשחטים, והרמב״ם ז״ל דרך דרך אחרת במשנה זו, והוא דקאי אמשנה שלאחריה שדיברה משוחט את המסוכנת, ואתא לאשמעינן כאן דבלא יצא מהם דם אין לחוש למסוכנת להצריך פרכוס, אלא דגם בפירוש זה אנו צריכין לסבול דוחק גדול, דהוו״ל לשנותה אחר משנה דמסוכנת, וגם לשנות השוחט סתם ולא למנות המינים בפרוטרות, ולא עוד אלא דעל גוף הדין אני נבוך מאד, כי הלא הוא ידועה לכל, דבכל שחיטה יבשתא, הבע״ח שוהה למות הרבה גם יום או יומים, עד שנצרכים להכות על ראשו כדי שימות מהר, ולכן כל ששחט ולא יצא אף טיפת דם אחת, דכן מיירי הכא, אם הוא מונחת מתה מיד, פשיטא דהיתה מסוכנת, דלולי זאת אין במציאות שמעשה השחיטה בעצמה תהיה ממית מיד, וזה דבר שא״א להכחיש, ולכן חלילה להכשיר הנשחט שלא יצא ממנו דם אם אינה מפרכסת, ולא נתנה סימן חיות כלל, דהאי דין דבריאה לא בעי פרכוס, ודאי לא נאמר אלא ביצא דם הרבה, ובשפיכת דם הנפש, מצי להמית מיד, אבל בשחיטה יבשתא חס מלהזכיר, ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו הרמב״ם ז״ל, אבל כאן לפי קט שכלי הפריז על המדה, להתיר נבלה גמורה.

ולכן לפע״ד ברור כשמש דלא כיוון התנא בהאי דינא, לא להא דסברו הראשונים, ולא למה שסובר הרמב״ם, אלא דאתא לאשמעינן, דשחיטה יבשתא כשרה, ולא בעינן שפיכת הדם כמשמעות הקרא דעל הארץ תשפכנה כמים וגם עיקר דוזבחת דכתיב אצל אזהרת הדם, וכטעם נגלה של שחיטה בצואר מקום הוצאת הדם, כמו שכתב החינוך ועיין לעיל בריש פרקן, מה שכתבנו בזה, על דר״י אמר עד שישוחט את הוורידין, והשתא שפיר מקום דין זה בפ׳ השוחט, ומנה כל ג׳ מינים הנשחטים, לאפוקי ממ״ד דא״ש לעוף מה״ת דלדידי׳ עכ״פ בעוף, ודאי בעינן שפיכת דם ממש, כדכתיב ושפך את דמו, דודאי נחירה בלא הוצאת דם הנפש, לאו מידי הוא, דהרי כל עצמיות נחירה בסימנים לא ידעינן אלא מדכתיב ושפך את דמו, ומקום הסמנים מוכשר ביותר לשפיכת הדם, כמו שכ׳ רש״י ז״ל בריש פרקן דף כ״ח ע״א, ואיך נאמר דחתיכת סימנים שלא נתפרש, בלא שפיכת הדם המפורש בקרא תסגי, ולכן קאמר התנא דאנן דס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, ומקרא דכאשר צויתיך, גם בעוף לא בעינן שפיכת הדם, אע״פ שבמדבר בשעת היתר נחירה, כל נחירה או שחיטה יבשתא, נבלה גמורה היתה, אבל לאחר שנצטווינו על השחיטה תו לא בעינן הוצאת הדם, כי השחיטה מתרת מיד, וגם קודם הוצאת הדם מותר לחתך כזית מבית השחיטה, כדלעיל, וזה הוא הפירוש האמיתי במשנה זו, ומקום הניחו לי להתגדר בו בס״ד ודו״ק.

שוב נתיישבתי, דאפשר לומר דגם הרמב״ם ז״ל לא נעלם ממנו הפשט דאמיתי הלזה, אלא דהוא כבר כתב בריש הל״ש בפירוש, דמה״ת בעינן שחיטה בכל הני ג׳ מינים, וגם פסק דמפרכסת מותרת מיד, בחותך כזית בשר מבית טביחתה, וא״כ תו האי דין דלא יצא ממנו דם דהשחיטה מותרת, אין בו צורך, דנשמע מן הנ״ל, ולכן קאמר דיש עוד רבותא במשנה זו דרך אגב דלא חיישינן בה למסוכנת, דמה״ט קתני לה סמוך למשנה דמסוכנת, אבל בכל זאת כבר מלתי אמורה דדינו של הרמב״ם בזה לפע״ד הוא מכשול גדול, ודו״ק.

אחרי ההדפסה ראיתי, כי על חנם כתבתי שם דהרמב״ם נתן מכשול לפנינו במה שהתיר בלא יצא מהם דם בלי פרכוס, כמו בבריאה דתנן במשנה שאח״ז ״אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו, כשרה״ דז״ל הרמב״ם בפ״ד הי״ג ממ״א ״השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו, וכן השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת״ עכ״ל, המדקדק בלשונו הזהב יראה, דחילוק גדול יש בין לא יצא מהם דם לבריאה, לענין דין דפירכס, דבלא יצא מהם דם, נשמר הרמב״ם ולא כתב ״ולא פרכסו״ אלא סתם דאין אומרים מתים היו, והכוונה בזה, דאין צריכין לחוש שמא מתים היו, ואין צריכין לחזור אחר פרכוס, אבל ודאי אם אירע שראינו היטב דלא פרכסו, ודאי נבלה היו, כמש״כ שם, דכל שלא יצא דם ולא נתן שום סימן חיות אחר השחיטה בטח מתה, אבל בבריאה כתב ״ולא פרכסה״ היינו דראינו דלא פרכסה, ומ״מ כשרה, ומשום דע״י שפיכת הדם מצי מיית גם בלי פרכוס, ותדע שכן כוונתו, דאם נאמר דבלא יצא מהם דם נמי, אפילו ראינו שלא פרכסה כלל, כשרה, מה לו להוסיף וכן בריאה, כיון דאפילו בחולה, דלא יצא מהם דם הדין כן. ואבקש סליחה מאת רבינו הרמב״ם ז״ל שפלטה קולמוסי נגדו דברים קשים שלא כדין.

ולפי האמור תימא רבתא לי על בעלי השו״ע שהשמיטו דין זה שחידש לן הרמב״ם, והלא לפי דעת הרמב״ם, יש שלשה מדרגת לענין פרכוס א) מסוכנת דבעינן דוקא פרכוס אבל אם שחטה והלך לו ספק נבלה הוה, ורמב״ם שכתב ודאי נבלה ולוקה, משום דמיירי בראה שלא פרכסה כלל כמבואר בדבריו, ב) לא יצא ממנה דם, דאין צריך לבדוק אחר פרכוס, אבל בראה שלא פרכסה כלל, ג״כ ודאי נבלה, ג) בריאה שאפילו ראה שלא פרכסה כלל, נמי כשרה, ואיך שתקו הפוסקים מכל זאת וצע״ג.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה