דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לג. · פירוש ג
ע״ש גמר׳ אבל לנכרי בנחירה סגי להו, ובמיתה תלי׳ מלתא וכו׳ ממה דאמר בנחירה סגי להו, מוכיח הגאון רצ״ח ז״ל בהגהותיו לש״ס, דגם ב״נ נצטווה שלא לאכול מתה מאליה ובעי נחירא עכ״פ, ועיין בפתיחה עיקר א׳ וב׳ אריכות בזה, וכן כתבו התוס׳ לקמן צ״א ע״א ד״ה כמ״ד, וכן רש״י דף צ״ד ע״ב בריש העמוד, בחד לישנא שהוא בכלל שלשים מצות שנצטוו ב״נ, ולפע״ד הוא בכלל דינים, דבכללם ודאי הוה מצות שמירת הגוף מכל נזק, ואיסור מאבד עצמו לדעת, וידועה דמתה מאליה, וכן הטרפה המפורש בקרא שהיא נטתה למות מחמת מכותיה, שאין להם תרופה, שהמה סכנה גדולה לגוף, וכמש״כ האב״ע, על הקרא דלכלב תשליכון אותו, ותדע דהרי האי קרא דטרפה כולל גם בשר מה״ח, וכדעת ר״י לקמן ק״ב ע״ב, וכן ההלכה, וכן תרגום אונקלוס, וכמו שאסור ליתן במה״ח לב״נ כן אסור לו ליתן בשר מבע״ח הנטתה למות, וכן הוה בכלל לאו דטרפה, גם הנבלה שמתה מאליה, או מחמת מכותיה דק״ו הוא ולא עוד אלא דמי לא עסקינן דטרפה חית היער והמיתה אבל הלאו דנבלה שנאמר בפ׳ ראה, שאמרה תורה לגר תתננה או מכור לנכרי, היא נבלה חדשה, שנצטווינו עליה בכניסה לארץ, דהיינו נחורה או נפסלה בשחיטה, שהותרה במדבר, וזו ראוי׳ ליתנה לגר או למכרה לנכרי, וכן איתי׳ בפסיקתא דממה שנ׳ בנח ״ומכל החי״ ממעט, ולא את המתה מאליה והא דלא הביא הרמב״ם ז״ל בהל׳ מלכים איסור זה לב״נ, י״ל כיון דבגמ׳ דילן לא נזכר בפירוש איסור זה לא חש להביאו, אבל מכללא איתמר, ממה שכ׳ בפ״ד ממ״א, דטרפה האמורה היינו שנטתה למות עד שלא תהי׳ ראוי׳ אלא לכלב, דהיינו לאחר מיתה, הרי דמפרש הקרא, לא למצוה, על השלכת הטרפה לאח״ש לכלב, אלא דהתורה אמרה דאותה הטרפה שעומדת היתה לכלב, אם לא היה שוחט אותה, לא תאכל, ואפילו נפרש דציותה התורה שנשליך את הנטתה למות לכלב, ולא התירה לתתה לגר ולמכרה לנכרי, נמי משתמט דאין ליתנה לאדם הנברא בצלם אלקים, ואינה ראוי׳ אלא לכלב, אבל בכל זאת לא שמעינן דיהי׳ הנכרי מצווה על נחירה בסימנים, אלא כל שממיתה כדרך הממיתים לצורך אכילה, ואפילו בקופץ אין לה דין נבלה שמתה מאליה, אבל ישראל גם במדבר היו מצווים עכ״פ על נחירה בשפיכת הדם, דכתיב ושפך את דמו, וזה שפיכת דם ממש, דהרי התורה חייבו בכיסוי, ומזה הוכיח רש״י ז״ל בריש פרקן דנחירה בסמנים עכ״פ בעינן, דמשם בקל נשפוך הדם, ולכן יש לתמוה על הרמב״ם, שכ׳ בסוף פ״ד מהל׳ שחיטה, דבמדבר היו ישראל נוחרין ואוכלים כשאר עכו״ם, והוא פלא דשאר עכו״ם אפילו נצטוו על המתה מאליה, אבל לא נצטוו על שפיכת דם על הארץ, ולכן יכולים להמית את הבע״ח כפי רצונם, כדי לאכלו, אבל ישראל נצטוו על ושפך את דמו, והדבר צ״ע ועיין בפתיחה ודו״ק.