אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף לב. › פירוש ה

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף לב. · פירוש ה

פירוש ד

ע״ש גמר׳ ורמינהו, א״ט בבהמה נקה״וו ופסה״ג וכו׳, הנה בסוגי׳ זו יש מבוכה גדולה, ובה נשרשת הפלוגתא הגדולה שבין תוס׳ ויתר הראשונים שנמשכו אחריהם, ובין הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל. והאחרונים ז״ל במחכ״ת לא ירדו לסוף דעת הרמב״ם, עד שהפרמ״ג העמקן והבקי הנורא, בפרט בהלכות אלו כתב בסי׳ ל״ג בשפ״ד שלו אות ה׳, דהא דמוסכם מכל הפוסקים דנקה״וו נבלה ואין שחיטה מועלת בו, לא ידע מקום לזה בש״ס, ומה דציין הכ״מ הסוגי׳ דהכא, הלא רק בפסה״ג קאמר ומשום דכמנחא בדיקולא דמי, דהסימן עצמו ודאי כמבד״ד (וכוונתו על הרשב״א שכתב כן בסימן עצמו, גם מאן דל״ל הא דר״ל דלקמן דריאה כמבד״ד מודה) ולכן גם בעוף, כיוון דשניהם ראוים לשחיטה בעינן, שפיר הוה פסוקת הגרגרת או הושט נבלה, אבל נקה״וו מנ״ל, ואח״כ הביא מתוס׳ בכורות דנראה דנקה״וו אינו אלא טרפה עיי״ש שסיים וז״ל ״גם מקור הדין דנקה״וו הוה נבלה לא ידענא מנין לנו״ עכ״ל ובהגהות ק״ז רעא״ג ז״ל על היו״ד ציין לנו תוספתא מפורשת, אומרת דנקה״וו רק טרפה ולא נבלה, גם בהא מלתא דנקה״וו הוה נבלה מחיים כמש״כ הרמב״ם, נבוכים האחרונים ז״ל בפירושו וטעמו, עד שבא התב״ש ז״ל, ומחלק בין איסור נבלה לאכילה, ובין טומאת נבלה, ולזה הסכימו כולם, אבל באמת במחכ״ת דבר בטל הוא, וכאשר מוכח מסוגי׳ דמסוכנת לקמן לקמן ל״ז ע״א וכמו שהעיר על זה הלב ארי׳ שם, ואני הראיתי, כי מפורש יוצא מפי הרמב״ם דגם איסור אכילת נבלה ליכא עד שמתה הבהמה ממש עיי״ש.

אבל הט אזנך לשמוע פירוש הסוגי׳ ואיך יוצא ממנה כאור נוגה שיטת הרמב״ם ז״ל ותחלה נבאר איך מתפרש הסוגי׳ לדעת התוס׳ ואסדר הקושיות שנתקשה על שיטתם, ואח״כ יאירו עיניך לראות אור בהיר בפירוש הסוגי׳ לדעת הרמב״ם ז״ל.

הנה לדעת התוס׳ לאו דטרפה ולאו דנבלה תרי לאווין נפרדים הם, וכל בהמה ועוף שנטרפו הרי חל מיד לאו דטרפה עליהם, ואם אח״כ מתו בלא שחיטה חל עליהם הלאו דנבלה, והביאו ראי׳ לדין זה מסוגי׳ דמסוכנת לקמן, ותירצו בדוחק הסוגי׳ דזבחים דף ס״ט דלא משמע הכי, ולכן קשי׳ להו מה פריך הש״ס מהא דמנה נקה״וו ופסה״ג בתוך שאר ח״י טרפיות הא ודאי איכא לאו דטרפה עליהם, אלא דבפסה״ג שוב א״א לשחוט, וסופו להיות נבלה בין אם תמות כמות שהיא ובין ששחטה אח״כ, כי הגרגרת שנפסק הוה כמאן דמב״ד ואין שחיטה אחר פסיקה, וכן מבואר ברשב״א בתוה״ב דכל שנשחט הסימן, כמנחא בדיקולא דמי׳ אפילו למאן דחולק על ר״ל דלקמן, בשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה, כי הסימן עצמו לכ״ע כמנחא בדיקולא אחר שנפסק פ״א, וכן פסקו בפשיטות הש״ך והטו״ז בסע׳ כ״ו ודחו דברי הב״ח שמסתפק אם לסמוך ע״ז למעשה עיי״ש, ולפ״ז קושי׳ הגמ׳ לא הי׳ אלא מפסה״ג, אבל נקה״וו, הלא אינו מעכב מלשחוט שחיטה הוגנת ולמה תהי׳ נבלה, ועיין בשו״ת קדושת דודי בעל הכת״ס ז״ל סי׳ כ״א שמפרש ג״כ דעת התוס׳ דקושי׳ הגמ׳ רק מפסה״ג קאי, אלא דרוצה לדחוק להשוות דעת התוס׳ עם הרמב״ם דנקה״וו הוה נבלה, אבל זה ליתא כאשר תראה כי הא דנקה״וו נבלה תלוי במה דכתב הרמב״ם דהוה נבלה מחיים ולא טרפה, ומאחר שהתוס׳ כתבו כאן בפירוש דמחיים אין כאן אלא טרפה, ממילא לא מצי סברו דנקה״וו הוה נבלה, דהרי שפיר מצי שחט למעלה או למטה מן הנקב, הן אמת דלפי מה שהבין הראש יוסף דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה משום דכל טרפות בסימנים מקום השחיטה חמורה ועושה נבלות, הי׳ מקום לומר דגם התוס׳ אית להו הכי, אבל מי יוכל לקבל כזאת, דעל סברא קלישתא בלי יסוד ושורש נבנה דין דנקה״וו נבלה, שיוצא מזה הרבה קולות כמו לענין אוא״ב דמותר לשחוט אחריו, וגם שורפין את התרומה על מגעה בנבלה כזו, ואני לרווחא דמלתא הוכחתי דסברת הראש יוסף ליתא ממה דמנה הרמב״ם נתחלפו עורות הושט בין העיין טרפיות, וניקבה כנפה וחסרון כאיסור בגרגרת לא מנה, והרי אלו על שם שסוף הגרגרת לפסוק ברובו טרפה, וכמש״כ התוס׳ והרא״ש שם בפ׳ א״ט, ומ״מ לא מנאן הרמב״ם בתוך הטרפיות, אלא הוו נבלה כמו פסה״ג וא״כ למה מנה בושט נתחלפו העורות בתוך הטרפית, ולמה לא תהי׳ נבלה כמו נקה״וו, אם נימא דכל טרפות בסימנים חמור והוה נבלה, אלא ודאי דזה ליתא, וטעמא אחרינא אית לרמב״ם בזה, וכאשר תראה בביאורנו, לכן בהא סלקינן דלדעת התוס׳ קושי׳ הגמ׳ הי׳ רק מפסה״ג, אבל נקה״וו לעולם רק טרפה הוה, כמו דמשמע נמי מתוס׳ בכורות שהביא הפרמ״ג, והא דקאמר ר׳ יהושע במשנה כלל, דכל פסול בשחיטה נבלה, והוא לאו דוקא בסימן שלם בפיסול, אלא אפילו במקצת הושט דהרי במ״ק פסלינן כל פסולי שחיטה חוץ מהגרמה, ס״ל להתוס׳ דהוא מפני שבמקום החתך הרי נגמר הרוב בצירוף הפסול ולדעת התוס׳ ה״ה אחר שחיטת רוב הסימן הוה כמנחא בדיקולא לכן המיעוט בתרא כחותך בבשר הרגל, ואין לצרפו לרוב הנשחט ולומר דחוץ מן הנקב איכא רוב נשחט בהכשר, לכן הוה נבלה, אבל אם שחט שלא במקום הנקב, שפיר מטהר האי שחיטה מידי נבלה, והא דדחה הש״ס האי דר״ל, דמחלק כן, בין שחט במקום חתך לשלא במקום חתך, היינו בגרגרת דשם אין חילוק, כיון דכל שנפסק פ״א הוה כמנחא בדיקולא, אבל בושט ודאי קם האי חילוק, ולכן ההלכה של ר׳ יהושע שפיר מתפרש גם על מקצת פיסול בושט, וא״כ הש״ס גם קודם שחידש ר״ל תירוצו לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך ידע את זאת לגבי ושט, ולכן לא פריך רק מפסה״ג, או נאמר דפריך גם מנקה״וו אבל לאחר שתירץ ר״ל לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך לא נשאר רק הקושי׳ מפסה״ג דבזה נדחה החילוק מכח אידך דר״ל, דקאמר דריאה כמדמב״ד אבל לגבי ושט, קם תירוצו שפיר ור״י הוצרך לתרץ כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה משום פסה״ג כי גם הוא מודה דעכ״פ הקנה בעצמו כמבד״ד וכמש״כ הרשב״א ז״ל, כך מתפרש הסוגי׳ לפי דעת התוס׳ ויתר הראשונים ז״ל אבל א״א להעמיד שיטתם אפילו אם נקבל כמה וכמה דחוקים, וכאשר אבאר בזה.

א׳ תירוצם על קושיתם, דהש״ס פריך דהוו״ל למימר עיקר האיסור שהוא נבלה, הוא יותר מדוחק וא״א לקבלו בשום אופן, דהרי התנא מונה והולך הני ח״י טרפיות שנמסרו לממ״ס, ושם ודאי נאמר גם נקה״וו ופסה״ג בין הטרפיות, ולמה ישלול אותם שלא למנותם, מפני שאח״כ חל על איסור טרפה גם איסור נבלה, ולא עוד אלא דבשו״ת כת״ס הנ״ל מוכיח מגמ׳ זבחים דלא חל נבלה אטרפה, וכן כתב הנו״ב דאיסור נבלה לא מוסיף ולא כולל הוה על איסור טרפה.

ב׳ התוס׳ בעצמם הרגישו, כי ממה דדרשו בזבחים ס״ט ע״ב דנבלה וטרפה לא יאכל, על נבלות עוף טהור, דיצא עוף טמא שאין במינו טרפה, מוכח דכל שא״א לשחטו אין בו משום טרפה, וזה האמת וכאשר נבאר בשיטת הרמב״ם, אבל התוס׳ נדחקו לפרש האי דרשה, דאין במינו טרפה לחוד קאמר, ומי יוכל לסבול דוחק כזה, הרי זה מקרי אין במינו טרפה, משום דלאחר מיתה יתוסף עליו גם איסור נבלה, ואיה מרומז זאת בקרא דכתיב נבלה וטרפה, דאדרבה יותר מסתבר לומר דבנבלת עוף טמא מיירי, דאית בי׳ תרתי נבלה וטרפה לעולם, כיון דאין במינו שחיטה - והמעיין בספרא במקור האי דרשה יראה בלא״ה, דאין מקום לפי׳ התוס׳ כלל, דשם פליגו ר׳ יהודה וחכמים בפירושו דהאי קרא, ר״י דרש נבלה, יצא עוף טמא דאסור משום טמא ולא משום נבלה, דס״ל א״א חע״א, וטרפה אתא על שחוטה, שאין שחיטתו מטהר טרפות עוף טהור מטומאת נבלה, וחכמים שהוא ר״מ דס״ל אחע״א דרש, נבלה שיש במינו טרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה, ומעתה אי כפירוש התוס׳ דאין בו טרפה לחוד אלא גם נבלה, למה לי טרפה, דהא מנבלה לחוד הוה מצי למדרש מי שאסור משום נבלה לחוד, לאפוקי עוף טמא דאית בי׳ תרתי משום טמא ומשום נבלה, כמו שדרש ר״י מנבלה לחוד, וזה ראי׳ ברורה נגד הפירוש של התוס׳.

ג׳ רבא מפרש אלו אסורות קתני, יש מהן נבלות ויש מהן טרפות, ויפה דייק הכת״ס הנ״ל מדאמר, יש מהן בלשון רבים, דגם נקה״וו בכלל הנבלות ולא רק פסה״ג, ואני מוסיף להקשות מדצריך להגיה אלו אסורות קתני, מוכח נגד התוס׳ דס״ל דנקה״וו ופסה״ג טרפה נמי הוו, דא״כ למה לי׳ להגיה דאלו אסורות קתני, דשפיר קתני אלו טרפות, דהרי אמת כן הוא דטרפות הוו, אלא דיש מהן, שהם גם נבלות, והכי הוול״ל אלו טרפות, אלא דיש מהן גם נבלות, אבל לעקור אלו טרפות ולהעמיד במקומו אלו אסורות, הוא ללא צורך, גם זאת הוא תשובה נצחית נגד דעת התוס׳.

ד׳ ר״ל מתרץ כאן ששחט במקום חתך וכו׳, ופריך הש״ס, ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, וכתב הרא״ש ז״ל ״דר״ל שאמר שני דברים הסותרים זא״ז, ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא, הלכך עבדינן לחומרא״ עכ״ל, ועיין הגהות מהרש״ש ז״ל שכתב דזה דוחק גדול, דכל כהג״וו הוו״ל להש״ס לפרש דהדר בי׳ מהאי או מהאי, לכן כתב ממה דאמר הש״ס, אלא אר״י כאן קודם חזרה וכו׳, בא לומר דמעולם לא היה ר״ל מתרץ כלום, אלא ר״י הי׳ מתרץ עיי״ש.

ואני אומר דזה עוד דוחק יותר, דמנ״ל להש״ס הא, דדילמא האי מימרא דר״ל דשחט הקנה וכו׳ נדחית מפני האי מימרא דמתרץ ר״ל כאן במקום חתך וכו׳ או דחזר ממנה, ובפרט דאנן בלא״ה לא פסקינן כי הא דר״ל, דשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה דכמאן דמונח בדיקולא דמי, ולמה לא נאמר דמהאי הדר בי׳, אלא דהתוס׳ הלא סברו כמש״כ הרשב״א, דלגבי הסימן עצמו כ״ע מודים דהוה כמדמב״ד, אבל אז יותר תמוה, דלמה הביא כלל האי מימרא דר״ל לדחות תירוצו, שאין מזה שום הוכחה דאפשר דהדר בי׳ וכהלכתא, ועוד דגוף תירוצו עכ״פ לא נדחה, והוו״ל להקשות סתם, כיון דכבר נפסק הקנה, מה בין מקום חתך לשלא במקום חתך, דהרי כמאן דמבד״ד, אם כן הוא דהדבר פשוט לבעל הש״ס, גם בלי מימרא דר״ל דכל שנפסק הקנה פ״א שוב הוה כמב״ד, והוא תימא רבתא לשיטת התוס׳.

שיטת הרמב״ם ז״ל:

טרם שנבוא לביאור גוף הסוגי׳ צריכין להקדמות מילין על כלל ענין שחיטות וטרפות, כפי אשר ראהו הרמב״ם ז״ל בעיני שכלו ורוחב בינתו.

בריש א״ט ובפתיחה עיקר יו״ד ביארתי כי לדעת הרמב״ם כל הני ח״י טרפות שמנה התנא שהמה מהללממ״ס, אין לוקין עליהם, אלא דין דברי סופרים יש להם משום דלא בא ההלכה לפרש הקרא אלא להוסיף עליו, דטרפה המפורש בקרא, היא הנטתה למות, דהיינו מסוכנת ע״י מכה שאין לה תרופה, אשר זאת אומדים הרופאים בכל זמן לפי מעמד חכמת הרפואה, וכמו ברוצח, וההלכה דלא בעי נטתה למות, ולא אימוד הרופאים בכל פעם לפי הגוף המוכה והמכה מעמד החכמה, הוא חומרא רבתא, שהוסיפה ההלכה על הקרא, אשר אין לו דין פירוש הקרא, אלא הוספה על הקרא, שאין לוקין עליה, וכן כתב הרמב״ם בפירוש בספר המצות שלו, דאין בחי״ט אלא איסור דרבנן, והתפארת ישראל בריש א״ט הביאו, וכתב דבחיבורו יד החזקה חזר מניה, ואני הראיתי דנהפוך הוא, כי אדרבה חיזק את הדבר בכל פסקיו, עיין בפתיחה היטב ותמצא עונג, וא״כ נקה״וו ופסה״ג כשאר טרפיות אם הולכת ואוכלת כשאר בריאות אין בה אלא איסור טרפה שאינו מפורש בקרא ואין לוקין עליו, אם שחטה כראוי אפילו בפסה״ג, כיון דאיכא ושט וסגי לר״ע קודם חזרה לטהר מידי נבלה, ואין לומר דהא בעינן עכ״פ ב׳ הסימנים לכתחלה, וממילא ראוין לשחיטה בעינן גם לעכב, כי גם הקנה הנפסק ראוי להשחט במקום אחר, כי אנן לית לן הא דר״ל דבנפסק הקנה כמדבמ״ד, וכאשר ביארתי זאת ברור כשמש בצהרים, כי חיבור הקנה בשאר האברים כמו קנה לושט, ולמטה עם הכרכשתא חזק מאד וגם יוכל להתרפא כאשר עינינו רואות מעשים בכל יום ואיך נאמר ע״ז דהוה כמאן דמונח בדיקולא דמי, ולא עוד אלא אפילו בפסיקת שני הסימנים שכ׳ הרשב״א דאז לכ״ע כל האברים הפנימיים כמבד״ד, ביארתי דזה ליתא, והראי׳ דניטל הלב הוה כניטל הראש דהוה כמתה ומטמא מיד, וא״כ כל ששחט שני סימנים הרי הלב כמבד״ד, ואנן אמרינן דמפרכסת לאח״ש הרי היא כחי לכל דבריה, ותיתי לי שכוונתי בדבר הזה לדברי חדושי הר״ן ז״ל כאן בסוגי׳ לקמן ע״ב, אלא דכבר כתבנו למעלה דהלאו דל״ת כל נבלה אבשר נחירה אתא, וכיון דנחירה בסימנים כל שנפסקו הרי הוא נחורה והיא בלאו דל״ת כל נבלה, וממילא דשוב לא מתכשר ע״י שחיטה, וניהו דכתבנו למעלה דלר״ע גם סי׳ אחד סגי בנחירה כמו בשחיטה וא״כ איך מטהר ר״ע ע״י שחיטת סי׳ אחד אחר שכבר נפסק סי׳ אחד והוה שחיטה אחר נחירה, הלא תנאי התנה ר״ע בדבר ״והמתין לה עד שמתה״ וכאשר ביארנו היינו אם מתה תוך מעל״ע, ולכן בסתם אין בכח סי׳ אחד בלי שפיכת דם הנפש להמית את הבהמה דנפיש חיותא בתוך מעל״ע, לכן לא קמטמא ר״ע בשחט סי׳ השני אחר פסוקת סי׳ הראשון, אמנם ר׳ ישבב הביא הלכה מפי ר׳ יהושע, דכל פסול בשחיטה, ואפילו במקצת הסימן דהיינו בשליש אמצעי של הגרגרת, ומ״ק של הושט, הוה נבלה, ר״ל שם נחירה עליו, ושוב לא מצי שחוט, וזאת ההלכה לפרש קרא דוזבחת אתא, דכתיב בי׳ כאשר צויתיך, והוא דאורייתא ממש ולוקין עליו, וא״כ נקה״וו ופסה״ג יצאו מכלל שאר טרפיות, כי עליהם יש הלכה מיוחדת דנידונים כנחירה אשר תו לא מתכשר בשחיטה, ואפילו לענין טומאה לא, כי הלאו דל״ת כל נבלה, קאי על כל בשר נחירה, וכיון דההלכה מפרש לן דוזבחת מקרי דוקא אם כל השחיטה היא בהכשר, אבל פיסול במקצת הסי׳ הוה׳ כנחורה, הרי דנקה״וו או פסה״ג נידון כנחורה ולא משום טרפה קאתינן עלה, אלא משום נחורה דאין לה שחיטה, אז א״א למנות אותם בכלל הני יח״ט טרפיות דאין להם רק דין ד״ס, שאין לוקין עליהם והני הלא אין שחיטה מועלת בהם והמה נבלה ומטמאין מדאורייתא. וראה זה בכל המסכתא, לא תמצא שם נבלה על שחיטה פסולה, רק במשנה דשחיטת נכרי, קתני נבלה ומטמא במשא, והוא לדעת הרמב״ם מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו וטומאתה דרבנן ואיסור אכילה שלה דאורייתא, אבל זולת זאת לא תמצא דקרא לפסולי שחיטה נבלה, והשוחט ונתנבלה בידו דפ׳ אוא״ב וכסה״ד, עיי״ש שבארתי דהפירוש הוא שמתה ת״י ולא פרכסה, ולא כמו שפרש״י נתנבלה בידו שלא מדעת ע״י פסולי שחיטה, כי כל המסכ׳ נשנית כר״ע קודם חזרה, ולדידי׳ כל הני פסולי שחיטה במקצת הסימנים, אינם אלא כמו הני יח״ט, ואין בהם טומאת נבלה, דלענין טומאה לא גזרו כאשר תראה במשנתנו לר״ע, דנפסק סימן אחד רק טרפה הוה ולא נבלה, וטרפה דקאמר היינו טרפה דיח״ט דאין בו מלקות.

עוד זאת אבאר לך כי לדעת הרמב״ם אין נבלה חל אטרפה ולא משום דאין איסור חל על איסור, אלא משום דחדא לאו הוה, דכן כתב הרמב״ם בפ״ד הי״ז ממ״א, דכל שני לאווין אין מצטרפין זע״ז חוץ מן נבלה וטרפה, הואיל והטרפה תחלת נבלות היא עיי״ש, והדין עמו דהרי בפ׳ משפטים מזהיר על הטרפה ולא על הנבלה, משום דלאו דטרפה כולל גם את הנבלה, דמי לא עסקינן דטרפה חייתו היער והמיתה, ועוד כיון דהוא תחלת נבלות ק״ו דכולה נבלה אסור, והוא ק״ו כמו בת מבת הבת, דלוקין עליו, וכמו דנבלה אינה אסורה אלא לאחר מיתה דרק אז קרוי׳ נבלה, כן הטרפה רק לאחר שחיטה דמש״ה כתיב בשר בשדה טרפה, ולא טרפה לחוד משום דמיירי דעבדי׳ כעין בשר, וכעין שדרשו בב״ק מ״א ע״א, ולא יאכל את בשרו דשור הנסקל, בשחטו לאחר שנגמר דינו, ואל תשיבני ממה דאמרינן בזבחים ע׳ ע״א דטרפה חמירא מנבלה דאסורא מחיים, הכוונה בזה דלאו דטרפה מתחיל מחיים, ועוד דהרי כולל גם בשר מה״ח וכר״י לקמן ק״ב ע״ב דאמר האוכל בשר מה״ח מן הטרפה אינו לוקה אלא אחת, וא״כ מה״ט גופא לא מצי חייל לאו דטרפה בעודה בחיותא כי כבר אית בה לאו זה בלא שום מעשה טרפות, אם חותך כזית בשר מה״ח חייב משום האי לאו דבשר בשדה טרפה, ואל תשיבנו דמ״מ נפ״מ לענין חלב ובצים דאסורים מן הטרפה, הנה לדעת הרמב״ם אין בחלב ובצים אלא איסור עשה, דכל היוצא מן הטמא טמא, וא״כ א״א לומר דלאו דטרפה אחלב ובצים כתיב, דכל דליכא לאו בבשר ממילא ליכא איסור בחלבה, אלא דחלבה אסור משום דבשרה אסור משום במה״ח, שהוא ג״כ בלאו דטרפה נכלל, דהרי בלא״ה אמרינן בבכורות דף ו׳ ע״ב דחלב דשרי׳ חידוש הוא דהוה יוצא מאבמה״ח (וכוונתו איסור יוצא מבשר מה״ח, או אבמה״ח) אלא דהתורה התירה, ונאמר דהתורה לא התירה אלא בבהמה שאיסור בשר אבמה״ח יש לו היתר בשחיטה, אבל בנטרפה, דאיסור בשר מה״ח שהוא טרפה, יש לו המשך גם אחר השחיטה או המיתה שוב אמרינן דחלבה אסורה מצד יוצא מן הטמא.

ודרך אגב אודיעך כי מכח הא מלתא יש לי תימא רבתא על פסק הרמ״א בסי׳ כ״ד סעי׳ ט״ו דעיקור סימנים פסול לשחיטה, אבל אין בו משום טרפה, וחלבה ובציה מותרין, והוא מתשו׳ הרשב״א, ואני תמה על דין זה, דכיון דלית לה היתר בשחיטה מנ״ל דחלבה שרי׳, דלמא לא התירה התורה חלב אלא מבהמה שאיסור בשר ואבמה״ח יש לה היתר, אבל האי בהמה אסורה לעולם, וצע״ג.

ונהדר למה שהתחלנו דאיסור טרפה נמי מתחיל מיד ולא איקבע אלא לאחר שחיטה, אולם איסור נבלה אין לו התחלה מחיים כלל רק עם המיתה נעשה נבלה, אולם בטרפות שאין השחיטה מועלת בו, עד שבטח סופה להיות נבלה, אנו קורין את איסורה מיד בשם נבלה, כי מה דחילקן הכתוב לשני לאווין הוא, משום דטרפה אע״ג שהוא תחלת נבלות, אפשר שלא תבוא לידי נבלות, אם תשחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, אבל האי שא״א להשחט, למה תקרא טרפה ששם זה ג״כ לא הוקבע אלא לאחר שחיטה, כי מחיים בלאו הכי אסורה לחתוך ממנה בשר מהאי לאו גופא, וגם משום איסור עשה דאינה זבוחה ואם ע״ש סופה הלא תהי׳ נבלה, ולמה תקרא טרפה ולא נבלה, אבל מעולם לא עלה ע״ד הרמב״ם לחלק בין איסור לטומאה, ולומר דאם חתך אבר או בשר מן בהמה שנפסק הקנה שלה או ניקב ושטה, שילקה משום נבלה וגם משום אבר או במה״ח, דזה דבר בטל ולא ניתן להאמר, ובפתיחה הארכתי בזה והראיתי דהרמב״ם בפירוש כתב דגם איסור אכילת נבלה אינה עד שתמות ממש עיי״ש היטב.

ועתה נבוא לבאר הסוגי׳, הש״ס מבקש למצוא טעם על האי הלכה של ר׳ ישבב בשם ר״י, למה תהי׳ מקצת שחיטה בפיסול נבלה ומתחיל בקושי׳ ממתנית׳ דא״ט, דשם מנה נקה״וו ופסה״ג בין הטרפות, ואי דאין שחיטה מועלת בנקה״וו ופסה״ג הרי בשם נבלה יקרא האי איסור, ע״ש סופה שתהי׳ נבלה לאחר מיתה בין שחטה או מתה באופן אחר, כי גם הטרפה מקצת נבלות, אלא דנקראת טרפה משום דאפשר שלא תבוא ליד נבלות, אבל האי ראוי׳ להקרא נבלה, משום דודאי תבוא להיות נבלה, ואע״ג דבהאי מסכתא בתיקון בשר לאכילה קמיירי ולא בענין טומאה וטהרה, ולענין אכילה מה לי טרפה ומה לי נבלה, ואפשר דמה״ט לא דקדק התנא כ״כ, ומנה נבלות בהדי טרפות הא ליתא דהרי אתה רואה דקבע התנא כאן פלוגתא דר׳ ישבב ור״ע אי נבלה או טרפה הי׳ לו לקבעה במס׳ טהרות (ואי דלמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, הוה לי׳ למיתני׳ בפ׳ אוא״ב) אבל באמת יש לן נפקותא גדולה בזה, כי ההלכה של ר׳ ישבב דכל פסול במקצת שחיטה נבלה, הוה דאורייתא ממש ולוקין עליה, מפני שאתא לפרש הקרא דוזבחת כאשר צויתיך, ואם לא נקבל הלכה זו ויהי׳ נקה״וו ופסה״ג רק טרפה כשאר טרפיות, אז דינם כד״ס, דאין לוקין על הלכה זו שמוספת על המפורש בקרא, וע״ז רצה רבא לחלק בין שחט תחלה ואח״כ פסק ובין פסק ואח״כ שחט, ולפי האי חילוק לא אתא ההלכה על מקצת סימן בפיסול כלל ואפילו על כל הסימן נמי לא דאין בו אלא מעשה טרפיות בעלמא, אלא על סימן השני שהיא הגמר שחיטה, ואם הוא בפיסול הוה כנחירה, ואולי בסימן השני אחר שחיטת הראשון גם מקצת בפיסול פוסל, דלולי זאת, הלכה למה לי, אלא דלא ידעתי איך יפרש רבא המשנה דא״ט בעוף דקתני ג״כ נקה״וו ופסה״ג, הרי יאמר דפסה״ג בעוף לאו נחירה מקרי, הלא פסולו כמו הכשרו, ואחר הנחירה איך תהני שחיטה, ויל״י דלפי מה שביארנו לעיל דאם שהתה מעל״ע, לאו נחירה הוה, וממילא מהני שחיטה אח״כ לטהרה מידי נבלה, ובלא״ה רבא נפרך בתירוצו והדר בי׳, ומשני אלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות, ור״ל דכולל בהאי משנה דא״ט הני דאסורות מכח ההלכה דר׳ יהושע שהן במלקות, עם הני דאתי מההלכה של חי״ט משום שאף בהן יש מלקות לכן לא חש לערבינהו תחת שם טרפה, ועיין לקמן מ״ט ע״ב תוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא שכתבו, דרבא הדר לגבי ר״פ, וכתבתי אני שם דסברת רבא הי׳ דלא דנינון הני חי״ט כדאורייתא ממש עיי״ש, ואולי נהפך הוא ממה שכ׳ התוס׳ כי מאחר ששמע רבא הא דר״י דהכא, חזר מתירוצו דאלו אסורות קתני, ואח״כ אמר דחלב טמא סותם מפני הטרפות אין בו איסור של מלקות, וע״ז פריך א״כ למה לא מנה נמי דעשאה גיסטרא וניטל הירך וחלל שלה, ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים, ור״ל נבלה דנקרא ע״ש סופה, קתני בכלל טרפות, אבל נבלה ממש שמטמא מחיים, משום דהפרכוס אינו אלא כזנב הלטאה, לא מצי לחשבן בין הטרפיות.

ומה מאד מיושב לדעת הרמב״ם דקדוק עצום, דלמה סידר בעל הש״ס תירוצו של רבא שהוא מאמוראי בתראי, לפני תירוצים של ר״ל ור״י אמוראי קדמאי, והוא משום דיש נפקותא רבתא לדינא, דלר״י באמת הני חי״ט אין בהם מלקות, וקילו מנקה״וו ופסה״ג שהם פסולי שחיטה, אבל לרבא כיון דהתנא ערבינהו נראה דשווין עכ״פ לענין איסור אכילה, ולכן לא רצה בעל מסדר הש״ס לקיים תירוצו של רבא במה שיביאו בסוף כדרכו בכל הש״ס, דהלכתא כבתראי, אלא רצה לקיים תירוצו של ר״י דכאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, כי זה האמת דכאשר ביארנו לאו דוקא האי משנה דא״ט נשנית כר״ע קודם חזרה אלא כל המסכתא כן מורה, ומסתמא גם רבא הדר בי׳ כמו שהדר מתירוצו קמא אחר ששמע הא דר״י, אבל לשיטת התוס׳ דאין שום נפקותא לדינא בין התירוצים של רבא ור״י, התמיה קיימת למה לא המתין עם תירוצו של רבא עד לאמר תירוצו של ר״י, והוא נקודה נפלאה.

ועתה נבוא לתירוצו של ר״ל, שאמר כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, ר״ל אומר לן מלתא בטעמא על האי הלכה של ר״י משום ר״י, דמש״ה פוסל אפילו במקצת הסימן משום דכל שנגמר הרוב של הסימן, הרי האי מיעוט בתרא כמאן דמונח בדיקולא דמי, ולא בעי למשחט אפילו לכתחלה לא, וא״כ בהאי רובא קמא פתיכי בי׳ הפיסול, וכמו למ״ד לעיל י״ט ע״א בשחט שליש קמא ושליש בתרא, והגרים שליש אמצעי דפסולה השחיטה, משום דמיעוט בתרא, לא מצי מצטרף להשלים רובא בשחיטה, דאחר פסוקת הרוב הוה כמדמב״ד וכחותך ברגלו כמו שביארנו שם, ולכן הן נקה״וו והן פסה״ג, אם גמר השחיטה באותו מקום נבלה הוה לאחר שקיבל ר״ע ההלכה משום ר״י שכל פסול בשחיטה נבלה, והאי הלכה, זאת גופא חדשה לנו דרוב הסימן סגי לכתחלה, ואידך כחותך בבשר המת ולכן כל שפתיכי ברוב קמא מקצת בפיסול הוה ככולו בפיסול, אבל אם שחט שלא במקום החתך שפיר דמי להוציא מידי נבלה גם לאחר חזרת ר״ע והיינו דין דמשנה דא״ט, וע״ז פריך ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, והנה בלא האי אידך דר״ל הוה מצי להקשות מני׳ ובי׳, דניהו דלענין נקה״וו שפיר יש לחלק כנ״ל, דאם גמר השחיטה במקום הנקב נבלה, ואם שחט למעלה או למטה ממנו אינו אלא טרפה, אבל בפסה״ג, מה בין מקום חתך לשלא במקום חתך, דהרי כל עצמיות סברתו דבמקום חתך לא מהני רוב הושט שנשחט כראוי, משום דמעוט בתרא כמדמב״ד אחר שחיטת הרוב וא״כ בפסה״ג אין מקום לשחוט עוד, כיון דכבר נפסק רובא, אלא דניחא לי׳ יותר להביא מימרא מפורשת מר״ל, דאומר כן בפירוש, ולהכי לא מצי אמר דר״ל הדר מבתרייתא כדי לקיים קמייתא דהרי מקמייתא גופא נפרך מתוך סברת עצמו, וע״כ דמעולם לא אמר קמייתא כדי לתרץ למה תנא התנא נקה״וו ופסה״ג דתירוץ זה לא מספיק אלא על נקה״וו ולא על פסה״ג, אלא דודאי אמר האי חילוק בין מקום חתך לשלא במקום חתך לדינא ובפ״ע, אבל לא ליישב המשנה דקתני בה נמי פסה״ג, ועל זה מסיק אלא ארחב״א אר״י כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה, והנה ר״י מסתמא לית לי׳ הא דר״ל דאחר שחיטת הקנה הריאה כמדמב״ד דמי׳, וה״ה הקנה עצמו, דהרי אנן פסקינן דבעינן לכתחלה שני סימנים שלמים, וכאשר כן מוכח מהא דר״י א״ר דלעיל דף י״ט, דפסקינן דשני שלישים בשחיטה ושליש אמצעי בהגרמה דכשר, משום דהני שני שלישים הקמא והבתרא, מצטרפין לשחיטה, ולכן שליש אמצעי בהגרמה לית לן בה, אלא דהרשב״א ז״ל, הכריח דע״כ בקנה עצמו גם ר״י מודה דכמבד״ד, דאל״כ, למה לי׳ ליכנוס בדוחק זה, דמשנה דא״ט נשנית קודם חזרה, כיון דל״ל להא דר״ל, יש לו תירוץ מחוור כמו שאר״ל לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, אבל לפי ביאורנו זה ליתא דמה״ט גופא דלית לי׳ להא דר״ל דכדמב״ד לא מצי לחלק בין מקום שחיטה לשלא במקום שחיטה, דכיון דגם המיעוט בתרא לשחיטה יחשב, מה לי הגרים שליש אמצעי, ומה לי פגע בנקב בשליש אמצעי, כי חילוק זה שכתבו התוס׳ שם ד״ה שחט ופגע בו נקב, הוא כעין חילוק שרצה רבא לחלק, בין שחט ואח״כ פסק, לפסק ואח״כ שחט, ונדחה, ורק לר״ל דס״ל דבפסיקת הרוב כמבד״ד, יש מקום לחלק, אבל ג״כ רק בושט ולא בגרגרת, וכאשר הארכתי שם והבאתי דברי הפלתי שכתב דגם במקום הגרמה הוה כמב״ד עי״ש, ולכן ע״כ ר״י סובר, דכל מעשה טרפות במקום הסימנים דינו כנחירה, דאם מתה תוך מעל״ע ממעשה הטרפות בסימנים, הוה כנחורה, ולכן אין חילוק בין נקה״וו לפסה״ג.

והאי הלכה חידשה לנו שלא תאמר דנחורה לא הוה אלא כשמתה תוך מעל״ע, אבל אם שהתה יום או יומים רבים, תהי׳ רק טרפה ותהני לה שחיטה, ע״ז אתא האי ההלכה דלא היא דכיון דשחיטה מתרת מיד ה״ה דנחירה פוסלת מיד, וכיון דאלו היתה מתה תוך מעל״ע הוה דינא כנחורה, ה״ה בלא מתה שם נחורה עליה, והרי תראה דלר״י מה״ט גם בשחיטה סובר, דישנה לשחיטה מתוע״ס, ועיין לעיל דף כ״ט שביארתי דר״ל ור״י בתרתי פליגו שם, אי על מיעוט סימנים שם שחיטה עליהם, אלא דלשחיטה כשרה בעינן הגמר בהכשר כדי לומר אגמל״מ, עיי״ש באריכות.

היוצא לנו מכל האמור דר״ל ור״י פליגו בהאי הלכה דלר״ל רק ברוב גרגרת איפסל לשחיטה, ומשום דכמאן דמונח בדיקולי דמי, ובמיעוט ושט לא נפסל אלא במקום חתך, אבל ר״י דל״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי טעמא דההלכה הוא משום דכל מעשה טרפות בסימנים, ואפילו במקצת הושט שם נחירה עליו, לכן תו לא מצי שחט וממילא דגם בשחיטה כשרה על מקצת הושט שם שחיטה כשרה עליו, אם גמר השחיטה בהכשר, ואנן כר״י פסקינן נגד ר״ל לענין זה אבל לא לענין אגמל״מ עיי״ש בסוגי׳ דלעיל כ״ט ע״ב.

ומעתה אין להקשות על הרמב״ם שפסק כר״י, מתוספתא שהביא ק״ז רע״א ז״ל, דהאי תוספתא נשנית כר״ע קודם חזרה ככמה וכמה משניות, וזה ברור ואמת בס״ד.

ועיין לקמן בריש א״ט מה שכתבתי ע״ד סידור הטרפיות שהתחיל בקנה וושט ולא בקרום של מות, ומתוך כל דברנו בענין זה יתבאר לך דבספק נקה״וו ראוי להחמיר יותר מבשאר טרפיות, לא מפני טעם שכ׳ הפלתי, דהוה ספק בשחיטה כי ע״ז, פלפלו האחרונים כאשר ביארנו במקומו, אבל מטעם דהאי הלכה דפסולי שחיטה חמירי כנ״ל, וכעין שכ׳ הרמב״ם דספק דרוסה חמור משאר ספקי טרפות משום דדרוסה מקרי מוורש בקרא, ועיין היטב בפתיחה עיקר יו״ד בזה ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה