דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לב. · פירוש ד
ע״ש משנה שחט את הושט ופסק את הגרגרת וכו׳, או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה וכו׳ ר׳ ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה, כלל אמר ר׳ ישבב וכו׳ והודה לו ר״ע עכ״ל המשנה, פלוגתא זו הוא יסוד המסכתא שבעניני שחיטה, וממנה מסתעפים דינים ודיני דינים, וכר״ע קודם חזרה נשנו כל המשניות ולא רק משנה דא״ט, וכמסיק ר׳ יוחנן לקמן, אלא כאשר הראיתיך עד הנה וכאשר תראה גם בפרקים הבאים אוא״ב וכסה״ד, כולם נשנו כר״ע קודם חזרה, כי לא נתקבל בין החכמים האי מאמר דהודה לו ר״ע, אלא אחר זמן רב בדורות שאמר רבי, כי כאשר הראיתיך לעיל גם ברייתא דרבי, דתני כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה וכו׳ שלא הזכירה הני חמשה הל״ש, נשנית כר״ע קודם חזרה עיי״ש. לכן צריכין אנו למשכנא נפשנא כדי להבין שטת ר״ע קודם חזרה, אשר כל אנשי חיל לא מצאו פשר דבר, דהא דלא ידע או דלא רצה לקבל כללא של ר׳ ישבב שאמר משום ר״י, דכל שנפסלה בשחיטה נבלה, מובן היטב, כי לולי האי הלכה לא הי׳ עולה ע״ד שום אדם לדון כנבלה כל פסול בשחיטה, כיון שראינו שהנחירה מטהרת מדי נבלה במדבר, דהי׳ אסור להם טרפה ונבלה, אבל בשר נחירה אישתרי להם, והיינו אומרים כי נבלה לא נקראה אלא מה שמתה מאליה או הרגה בקופץ, שלא כדרך הממיתין לצורך אכילה כדעת הרמב״ם, ולדעת רש״י ותוס׳, גם נחירה בסימנים דוקא, שבקל נשפך דם הנפש לחוץ, אבל מי ששפך את הדם ע״י נחירה בסימנים לצורך אכילה, אין זה נבלה אלא בשר נחירה דאישתרי להם במדבר. - -- ומה נתחדש להם כשנכסו לארץ, מצות עשה דוזבחת, וע״י האי מצוה נאסר להם בשר נחירה, וא״כ מאז והלאה מי שאוכל בשר נחירה עבר אהאי לאו הבא מכלל עשה, אבל אלאו דנבלה מאן דכר שמי׳, אלא דההלכה שאמר ר׳ ישבב משום ר״י גלתה לנו דלא די שכל שנפסלה בשחיטה אסורה מקרא דוזבחת אלא דגם נידון כנבלה שמתה מאליה ומטמא במו״מ, ור״ע דלא ידע או לא רצה לידע מהלכה זו, ממילא סובר דאין כאן אלא איסור עשה דוזבחת, וטרפה שאמר נאמר דלשון מושאל הוא, ואסורה קאמר. כך היה לכאור׳ מקום לומר. אלא דזה ע״כ ליתא דהרי ר״ע גופא רק בשחט סי׳ אחד בהכשר שחיטה קאמר, אבל בפסק כל השנים בפיסול שהיא נחירה ממש מודה שהיא נבלה, וע״כ צריכין אנו לומר דלר״ע, האי לאו דל״ת כל נבלה הנאמר בפ׳ ראה לאחר שנצטוו על הזביחה על בשר נחירה נאמר, וכאשר ביארתי זאת בראיות ברורות דכן הוא, עיין בפתיחה עיקר א׳ וב׳, וא״כ צריכין לומר, דהאי הלכה דר״י לא איצטרך אלא אמקצת השחיטה בפיסול, כי לולי ההלכה הלזו לא היינו יודעים דמקצת בפיסול נידונת ככולא בפיסול, וכאשר נבאר את זאת לפנינו בפלוגתא דר״י ור״ל לקמן דפליגו לפרש הא מלתא דמה בין מקצת בפיסול לכולה בפיסול, אבל דא״כ לא נתיישב לן איך עלה ע״ד ר״ע לומר דאם פסק או עקר כל הסימן, ורק אחד מן הסימנים שחט, ולא עוד אלא דאם שחט רק סי׳ אחד והניח השני שלם, והמתין לה עד שמתה שתהי׳ ג״כ טהורה מנבלות, ועיין בהגהות המהרש״ש שישב על מדוכה זו, ונדחק מאד ביישובו, ועוד זאת נפלא ממני מה בעי ר״ע, באמרו והמתין לה עד שמתה, דהרי בכל נבלות דעלמא בעינן מיתה ממש, דכל זמן שמפרכסת אינה נבלה לטמא כמבואר במשנה דעור ורוטב, והרי לעיל בפ״ק קתני שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, ולא הוצרך לומר והמתין לה עד שמתה מרוב פשיטתו דעד שלא מתה אין כאן נבלות, ואיך נאמר דהאי והמתין לה עד שמתה שפת יתר הוא ללא צורך, הלא דברי התנא במשנה ספורים ושקולים הם, לא פחות ולא יותר, גם הלשון ״והמתין לה״ הוא משונה וכי לא די אם הי׳ אומר ״ומתה״ אם רצונו לשלול שלא תאמר שקודם מיתה תהי׳ נבלה ומטמא.
אבל ביאור דעת ר״ע קודם חזרה תמצא בארוכה בפתיחה עיקר א׳ וב׳, ותמצית הדברים כי במדבר בין נחירה ובין שחיטה לא היו מתירין מיד, אלא ע״י מיתה, ותוך מעל״ע של מעשה הנחירה והשחיטה, וכאשר כתבנו למעלה, וממילא לא הי׳ שיעור בנחירה ושחיטה כמה מן הסימנים צריך לחתוך דכל שעשה מעשה הממיתה דהוא סימן אחד עכ״פ, ומתה על ידה תוך מעל״ע כשרה, ורק אחר שנצטוו על זביחת חולין ואיתסר להם הנחירה בלאו דנבלה, ונתחדש להם גם היתר מפרכסת, דהשחיטה מתרת מיד, לעומת זאת איקבע שיעור ב׳ סי׳ בבהמה וסי׳ אחד בעוף, ומעתה סובר ר״ע, ניהו דלענין איסור אכילה בעינן עתה שני סימנים להתיר, אבל לענין טומאת נבלות, די סימן אחד בשחיטה לטהר, כמו שהשחיטה שבמדבר לא הי׳ יותר מסי׳ אחד בהכרע, כל שמתה בו תוך מעל״ע, ולכן בדיקדוק גדול קאמר״, והמתין לה עד שמתה״, ר״ל שמתה תוך מעל״ע, אשר ע״ז מורה לשון ״שהמתין לה״ שהמיתה קרובה לה עד שיכול להמתין עליה, אבל אם שהתה למות עד אחר מעל״ע גם ר״ע מודה דנבלה, וכן אם הרגה בקופיץ אחר ששחט סי׳ אחד כיון דלא ע״י מעשה בסימנים מתה, נבלה הוה (ובמ״א נסתפקתי בדין זה), ואם תרצה לעמוד על עיקרן של הדברים למוד העיקרים בפתיחה שלי ודו״ק.