דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף כז. · פירוש ב
ע״ש גמר׳ א״ר כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר וכו׳, עיין ברמב״ן עה״ת, על הקרא דוזבחת כאשר צויתיך, שכ׳ דלשון ושחט פירושו הכרת סימני הצואר, ולפ״ז צ״ל דלרווחא דמלתא קפריך הכי, וגם תירוצו דשחיטה מן הצואר גמר׳, כמו שהיה׳ וכו׳ ג״כ לרווחא דמלתא אמרה, דהרי תראה דרש״י ז״ל כתב דלאו דוקא דאע״ג דהל׳ שחיטה הללממ״ס הם יש מהן שנכתבו כגון דרסה, וכי גמירי הלכתא אשארא וכו׳ עכ״ל ומה שכ׳ רש״י כגון דרסה, משום דעיקור לדעת רש״י דהוא בסכין פגומה נמי מפורש בושחט ולא וקרע, וכאשר ביארתי בפתיחה, וכן לעיל דף ט׳, גם אהנך שארא אית לן סמך מפורש בלשון הקרא, ולא בעינן ההלכה אלא על מקצת פיסול הסימנים עיי״ש, וכיון דפסולי שחיטה מפורשים בקרא, ע״כ מקום השחיטה ודאי צריך להיות מפורש בקרא, באמת ע״כ לומר דשחיטה מן הצואר מפורש בלשון ושחט וזבח, דאל״כ דלשון ושחט וזבח הוה כמו והמית או והרג בכ״מ שהוא ובאיזה אופן שתרצה, א״כ עיקר המצוה מהלכה ידעינן, וכעין זה לא מצינן, דלעולם ההלכה לא אתא אלא לפרש פרטי דיני המצוה, אבל לא אתא לחדש לן מצוה חדשה, ועיין עוד לקמן ודו״ק.