דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף כה: · פירוש ג
תוס׳ ד״ה המתמד ונתן מים במדה וכו׳, וא״ת ומ״ט דרבנן שפטרו שמרים שיש בהם טעם יין, ואע״ג דלא החמיץ, והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנ״ט וכו׳ והקושי׳ חמורה ותירוצם אינו מספיק כמובן, ונתתי אל לבי, ונתגלה לי דבר חדש ליישב קושי׳ זו, והוא עפ״י מה שכ׳ הרמב״ם בפי״א מתרומות הל׳ ה׳ וז״ל ״כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכהן בתרומה, מרקד לאכול, ומשליך את המורסן וכו׳. בהל׳ י״ב הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר, בהל׳ י״ג הנצולות וכו׳ שמרים של תרומה שנתן עליהם מים, הראשון והשני אסור לזרים, והשלישי מותר וכו׳״, עכ״ל, וכל הני הדינים, המה משניות ותוספתות, והנה מי לא יודה, שבתוך הסובין והמורסן יש הרבה חלקי קמח, ואיך יצאו לחולין עד שמשליכין אותם, וע״כ אתה אומר דתרומה הנתנה לכהן לאכילה ולשתיה ולסיכה, כמו שהתחיל שם הרמב״ם בריש הפרק, רק חלק הראוי׳ לכך נתקדשה בקדושת תרומה, ולא הפסולת שעומד להתפרד ממנה, כי לא ציוותה התורה על הכהן לינהוג בתרומה מנהג אחרת מבחולין, ולפ״ז התמד שהוא הפסולת מן היין, ודאי דינו כמו הסובין והמורסן מן החטים, אלא דכיון דדרך להוציא עוד מן השמרים חלקי יין ע״י שנותנים עליהם מים, גם להאי תמד דין תרומה עליו והנה אם בתרומה הדין כן ה״ה בטבל, דלא מצי להיות חמור מן התרומה, וכמש״כ התוס׳ קידושין ל״ח ע״א בסוף ד״ה וה״ה, דכל עצמיות איסור טבל הוא משום דפתיכי בי׳ מתנות כהונה ולא חמור טבל מן התרומה, אמור מעתה אם הישראל מפריש תרומה ומעשרות מן הקמח או מן הפת, וכמש״כ הרמב״ם לעיל מיני׳ בפ״ה הלכ׳ י״ח דשפיר דמי, ודאי הסובין והמורסין שהוציא בטבלו מותרין כמו בתרומה, וא״כ הכא נמי בתמד, לרבנן כל שלא יצא יין אלא טעמא בעלמא הרי נידונים הני שמרים כפסולת של יין שאין בהם איסור טבל, כמו בסובין ומורסין של טבל ושל תרומה, וזה נראה לפע״ד אמת ונכון ליישב קושי׳ החמורה של תוס׳. ודו״ק היטב.