דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף יח. · פירוש ב
רש״י ד״ה דלא סר סכינא, שלא הראה סכינו לחכם עכ״ל, אבל הרמב״ם ז״ל כתב וז״ל ״כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששחט בה, לפני חכם״ וכו׳ ועיין בתענית דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה סייר, שמפרש נמי האי מימרא דר״ה דהכא, כרמב״ם דסר לשון בדיקה הוא, והנה הרמב״ם לשיטתי׳ דמשום לתא דאיסורא נגעה בה, יפה מפרש, דאנו חשדינן את הטבח דלא יטריח לבדוק י״ב בדיקות במתינות, ויעבור על הסכין בהעברה בעלמא, עד שלא ירגיש פגימה שאינה אוגרת, וכמש״כ לעיל בשיטת הרמב״ם, ולכן כל שבודק לפני חכם והוא רואה שבודק במתינות אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, סגי בהכי, ומה שהקשו האחרונים דמ״ש טבח ממומר, כיון דגם טבח בעי בדיקת חכם, ואם שחט בלא בדיקת חכם מכריזין אבשרא דטרפה, כבר תירצו דהכא דוקא בטבח מוכר לאחרים אמרינן כן, ובמומר בשוחט באקראי ובחנם נמי בעי בדיקת סכין, אלא דלפי׳ רמב״ם יש להקשות למה לא סגי גם במומר שיבדוק הוא בעצמו הסכין לפני חכם או בקי בדיני בדיקת סכין, דהרי הרמב״ם גם במומר כתב דחזקתו אינו מטריח לבדוק, אבל אם אנו רואים שבודק כראוי׳, לא חשוד לשחוט בסכין שנמצאה פגומה אפילו פגומה בהרגשה לחוד, אלא יתקננה, וכמו שסמכינן עליו על השחיטה עצמה, שידקדק בה לשחוט כהוגן, משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא, ואפילו אאיסור דרבנן כמו חמץ שעעה״פ, אינם חשודים אם יכולין להחליף, וכמו שביארתי שם לעיל בסוגי׳, והיא קושי׳ עצומה לפי דעתי על פי׳ הרמב״ם דמיטרח לא טרח לבדוק וצ״ע.