אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף יב. › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף יב. · פירוש ג

פירוש ב

ע״ש גמר׳ צא ותרום מאי, א״ל אין חזקתו תרום, הנה הרמב״ם ז״ל פ״ד מתרומות פסק כן שאין חזקתו תרום, מפני שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו עיי״ש, והמל״מ רצה להוכיח דהרמב״ם פסק כר״נ, אמנם יפה השיג עליו הנוב״ק א״ע סי׳ ב׳ דהרמב״ם ע״כ כר״ש ס״ל, דאל״כ למה פסק בתרומה דאין חזקתו תרום, דלשיטתו תרומה בזה״ז דרבנן, ואי משום דעיקרו מה״ת, וכמש״כ התוס׳ עירובין ל״ב ד״ה תאנים, דדין אחד יש לו עם דאורייתא לענין זה, ע״כ הרמב״ם ל״ל האי סברא, דהרי עירובי תחומין לדידי׳, די״ב מיל דאורייתא נמי עיקרו מה״ת, ומ״מ פסק דחזקה שליח עושה שליחותו, אלא ודאי דהרמב״ם סובר בזה כשיטת הר״י שבתוס׳ עירובין דבמקום דאין כאן מכשול למשלח, גם ר״ש מודה דאין חזקה שליח עושה שליחותו, וממילא דהלכה כר״ש נגד ר״נ, כיון דליכא שום הוכחה לפסוק כר״נ, אלא דלפ״ז נשארה קושי׳ התוס׳ שם בעירובין במקומה על הרמב״ם, דאיזה ראי׳ איכא לר״ש מלקט כלכלה של תאנים, דהא מעשר פירות דרבנן ומודה ר״נ דחזקה שליח עושה שליחותו, ואי דהרמב״ם לשיטתי׳ דמעשר פירות דאורייתא, הלא בזה״ז בלא״ה הכל דרבנן לדידי׳ כנ״ל, ומה שתי׳ הנו״ב דהרמב״ם סובר, דסוגי׳ דהתם סובבת והולכת אליבא דמ״ד תרומה בזה״ז דאורייתא, דהרי פליגי בזה תנאים, לא ניחא לי, חדא דסכ״ס מה ראיה הביא ר״ש מברייתא זו דילמא אתי׳ כמ״ד דרבנן, וגם ר״נ למה לי׳ להדורי ולאוקמה כר״ח חוזאה, ולא מתרץ בפשיטות דאתי׳ כמ״ד תרומה בזה״ז דרבנן, ואי דכולם סברו בפשיטות דתרומה בזה״ז דאורייתא עד שלא ניחא להו לאוקמי כאותו מ״ד דרבנן, איך מדחה הרמב״ם סוגי׳ ערוכה זו, ופוסק דתרומה בזה״ז דרבנן.

ולכן נלפע״ד ליישב קושי׳ התוס׳ הנ״ל לפי דרכו של הרמב״ם, והתוס׳ לשיטתם מוכרחים לתרץ ולחלק בין עיקרו דרבנן לעיקרו מה״ת.

דהנה רש״י עירובין דף הנ״ל ד״ה מת״י, כתב וז״ל ״אבל שליח דקביל עליה מחבירו, איכא למימר, דמייאש ולא עביד, דסבר ההוא לא סמך עליה״ עכ״ל למדנו מדברי רש״י ז״ל, דסברת ר״נ דלית ליה שליח עושה שליחותו הוא, מפני שהשליח ידמה בנפשיה שבחנם טרחתי, כי המשלח יסתפק אם השליח עשה שליחותו, ולא יסמוך עליו, ולכן בדרבנן דספקו מותר, ודאי יעשה השליח שליחותו, דהרי הבעלים בטח יסמכו עליו אפילו מכח ספק, ואם יקשה לך א״כ לר״נ למה לי בדרבנן חזקה שליח עושה שליחותו תפ״ל דספק דרבנן שרי, עיין במל״מ בפ״ד מבכורות שהקשה כן ותי׳ שני תירוצים א׳ בעירובין לא שרי ספקו אלא בהונח ואח״כ נולד ספק, אבל ספק הונח להחמיר, ב׳ דנפ״מ דלכתחלה אין להכניס א״ע בספק עירוב, אבל משום חזקה שרי לשלוח עירובו ביד אחר עיי״ש, והנה לפי הסבר׳ של רש״י ז״ל נופל תי׳ הראשון בבירא, דכל עצמיות החזקה שליח עושה שליחותו נבנה על הסברא, דיעשה משום דהמשלח יסמוך עליו, וא״כ אם ספק הונח אסור אדרבה לא יעשה השליח שליחותי׳ משום דיחשוב שהבעלים לא יסמכו עליו, ולכן צריכין לומר כפשוטו דבדרבנן סמכינן להקל אחזקה שליח עושה שליחותו ולא בדאורייתא, אבל אם ספק הונח מותר יש לקיים סברת רש״י דמש״ה הכ׳ מותר ליתן לו לכתחלה עירוב בידו, דחזקה איכא דודאי יעשה, כי יודע דבכוב״כ הבעלים יסמכו עליו.

והנה עיין עירובין דף ע״ו סוף פ׳ הדר דרש״י ותוס׳ פליגו בספק הונח, דרש״י ז״ל סובר דמותר ותוס׳ פליגו עליו, ועיין ברמב״ם פ״ז מעירובין ובה״ה שם, דהרמב״ם סובר בזה כרש״י דספק הונח ג״כ שרי, וכן הובא שיטת הרמב״ם בזה באו״ח מג״א סי׳ שצ״ד, וא״כ לפי דעת רש״י ורמב״ם ז״ל דספק הונח שרי לא קשה קושי׳ התוס׳ ד״ה תאנים, דשפיר הביא ר״ש ראי׳ משם דחזקה שליח עושה שליחותו, דניהו דבתרומה דרבנן מיירי, אבל הלא ספק עישור בטבל דרבנן נמי אסור, דאפילו דמאי אסור בזה״ז וא״כ איכא הסברא דלא יסמוך המשלח, ומ״מ שרי, הרי דחזקה שליח עושה שליחותו אפילו בדבר דלא יסמוך המשלח וממילא ה״ה בדאורייתא, אבל התוס׳ דס״ל ספק הונח אסור, מוכרחים לחלק בין עיקר מה״ת לאין לו עיקר מה״ת - והוא כפתור ופרח בס״ד.

ולפ״ז יש נפקותא לדינא בין רמב״ם ותוס׳ אפילו לפי מה דפסקו כר״ש, דגם בדאורייתא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דאם פסקינן כר״ש צריכין אנו לחלק בין שיבוא המשלח לידי מכשול או לא כמש״כ התוס׳ דבאין מכשול למשלח גם ר״ש מודה דאין חזקה, אולם לדעת התוס׳ אפשר דבאין לו עיקר מה״ת, סמכינן אחזקה זו אפילו במקום דאין כאן מכשול, דמהא דאין חזקתו תרום אין ראי׳ דהרי הוא עיקר מה״ת, אבל לרש״י ורמב״ם דאין חילוק בין עיקר מה״ת לאין עיקר, שפיר מוכח דלא אמרינן כלל חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דרבנן במקום דליכא מכשול, כנ״ל.

ובאמת צריך ליתן טעם למה לא סמך באד״ר אחזקה, צ״ל דאין זה חזקה כלל, דאדרבה איכא חזקה שלא נעשה מעשה והוה רק ספק השקול ולא מהני נגד חזקת איסור אפילו באד״ר, וכדעת הרבה פוסקים דספק נגד חזקת איסור גם בדרבנן אסור, אבל התוס׳ סברו דלעולם חזקת שליח עושה שליחותו חזקה הוה, אלא דגרועה היא ולא אזלינן בתרה בדליכא מכשול לא בדאורייתא ולא בדרבנן שעיקרו מה״ת, אבל מדרבנן שעיקרו מדרבנן, או לחומרא כמו לאסור בכל הנשים שבעולם, שפיר חזקה מיקרי.

ולפי האמור יש מקום אתי, לקיים פסק של רמ״א ז״ל בא״ע סי׳ ל״ה סעי׳ י״א שהביא בשם יש חולקין, דבצא וקדש לי אשה פלונית דמותר בקרובותיה, משום דהשכא ליכא למיקנסי׳ ותמהו עליו, דמה שכתבו התוס׳ בנזיר ובגיטין דרק מטעם קנס אסור בכל הנשים, היינו משום דמן הדין יש לילך בתר רובא אבל באמר אשה פלונית, מדינא יש לאסור מצד חזקה שליח עושה שליחותו, ולפי הנ״ל י״ל דודאי לשיטת התוס׳, דחזקה זו מהני להקל באד״ר דאין לו עיקר מה״ת נגד חזקת איסור, ה״ה ומכש״כ דמהני להחמיר באיסור תורה, ולפיכך דוקא בדאיכא רובא כתבו התוס׳ דמטעם קנס אסור, אבל לדעת הרמב״ם דאפילו באיסור דרבנן גרידא שאין לו עיקר מה״ת, לא מהני האי חזקה, כדי להתיר, ה״ה דלא מהני להחמיר אפילו באיסור תורה ומשום דלית כאן חזקה כלל, והוה כספק השקול נגד חזקת היתר, דשרי גם בדאורייתא, ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה