דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף י: · פירוש ז
תוס׳ ד״ה אלא לאו משום דאמרינן אוקמינן אחזקה, ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא וכו׳ ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקי׳ דאם הי׳ הנגע גדול וכו׳ והקשה הראש יוסף בדיבור הקדום, דהא גופא קשי׳, כיון דספק טומאה הרה״י טמא ולא מוקמינן אחזקה, ותי׳ דהבית דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ויפה דחה הלב ארי׳ תירוץ זה, דא״כ קשה להיפך דאז ספקו טהור כמו ברה״ר, ואיך נלמוד חזקה בעלמא - ועוד הלא כבר כתבנו, דבית דין דעת לשאול יש בו - אלא דקושי׳ אין כאן, דרק בספק השקול אזלינן בס״ט ברה״ר להחמיר וכמו בסוטה דע״י מקרה שאירע נולד לנו הספק דאמרינן ודאי טמאה, ולא מהני חזקת היתר שלה, להכריע את הספק לקולא, אבל בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, דראשונה עדיפא מן השניה, גם בטומאה כן, ודבר זה למדתי מתוס׳ פסחים ט׳ ע״א ד״ה ואת״ל, שכתבו בתי׳ האחרון דספק הרגיל מהני להקל אף ברה״י, אע״ג דס״ס לא מהני, וטעמא דהא מלתא הוא, כי בכל ספק טומאה גזה״כ דאזלינן להחמיר, ומכח ודאי ולא מספק, וא״כ ס״ס נמי לא מהני, משום דא״א לדון על שתי ספקות כאחת, וכאשר דנין על ספק הראשון אמרינן ודאי ולהחמיר, וממילא כמו כן בספק שני ושלישי, אבל בספק הרגיל לצד אחד, דליכא גזה״כ בכהג״וו, שפיר אזלינן לקולא, וכן הוא בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא עדיפא אזלינן בתרה גם בס״ט ברה״י, שוב ראיתי כי הראש יוסף בעצמו לקמן בד״ה הנה הראת לדעת כתב כדברי, ופלא שלא הזכיר כאן ליישב קושיתו, ודו״ק.