דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף י: · פירוש ו
בא״ד ומיהא קשה דהך מלתא דמי׳ למקוה שנמדד וכו׳ וה״נ הול״ל דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך עכ״ל, והקשה האר״י, למה לא קשי׳ להו דנוקמי הבית בחזקת טהרה ויהי׳ תרתי במקום חדא ותי׳ כיון דהנגע הי׳ שלם פ״א כבר יצא הבית מחזקתו, ומ״מ הקשו התוס׳ דנטהר הנכנס תוך שבעה מכח חזקת טהרה דגברא, מזה מוכח דפליגו על הא דהביא הטו״ז יו״ד סי׳ א׳ סק״ו בשוחט ששכח, דמטריפין למפרע מה ששחט דה״ה דאוסרין הכלים, ולא נעמיד הכלים בחזקת כשרותן וכמו שפי׳ רש״י בגיטין גבי מקוה שנמדד, דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דהיינו תרומה שנשתמשה בכלים שנטבלו במקוה זו, ולא מעמידין התרומה על חזקת טהרתה, אלא נגררת אחרי האדם והכלים שטבלו במקוה חסר, ה״ה הני כלים שבשלו בו בשר משחיטות השוחט ששכח, נגררו אחרי הבשר שנתבשל בהם, ואם התוס׳ היו סוברים כן, לא הוה קשי׳ להוא, לאוקמי גברא אחזקת טהרה ונצרפה לחסרון הנגע שלפניך, דהלא כל שהבית טמא נגרר האדם הנכנס לשם אחרי הבית, כמו הכלים אחר הבשר שנתבשל בהם, עיי״ש.
ובמחכ״ת של הגאון ז״ל ערבוב דברים ראיתי כאן, כי לא ירד לעומק הענין, וההקדמה שהניח דהבית טמא מפני שבשעת מציאות הנגע הי׳ הנגע שלם ובטלה חזקת טהרה דבית, הוא דבר שלא ניתן להאמר, דניהו דאז בשעת ראיית הכהן את הנגע, החלטנו את הנית לטמא, אבל כאשר בסוף שבעה מצאנו הנגע חסר ועלה הספק אצלנו שמא נתחסר עוד קודם ההסגר וממילא החלטנו בטעות את הבית לטמא, למה לא נצרף חזקת טהרה דבית לטהרתו, ותדע ממקוה שנמדד שכן הוא, דהרי כל הנטבלים בתוך המקוה שהיתה שלמה בעינינו החלטנו לטהורים, ומ״מ אחר שנמצא המקוה חסר לאחר זמן ונתעורר הספק שמא היה המקום חסר אז כשטבלו הני טמאים, מצרפינן חזקת טמאתו לחזקה דהשתא אע״פ שכבר החלטנום לטהורים, וזה ברור כשמש, וממילא גם מה שכ׳ הראש יוסף דהתוס׳ פליגו על דטו״ז, ליתא וכאשר אבאר בזה בס״ד, ובתוך דברינו יתורץ שפיר קושיתו דלמה לא קשי׳ להו לתוס׳ שנעמיד הבית בחזקת טהרתו הקדומה.
ותחלה נבאר דברי הטו״ז שהם דברי הריטב״א לקמן בפ׳ כיסוי הדם, שכתב דטהרות שנעשו ע״ג נגררים אחר הנטבלים במקוה, וחזקת טהרתן לא מעלה ולא מוריד לשנות את דינם, והסברא לכאור׳ מבוארת דאנו דנין על המקוה בשעה שטבלו בו הטמאים אם עדיין הי׳ שלם או כבר חסר כאשר נמצא אח״כ ואז לא היו להני טהרות שנעשו ע״ג עדיין שום שייכות עם הני הנטבלים, והחלטנו עפ״י צירוף חזקה דהשתא עם חזקת טומאה דהנטבלים שהמקוה היה אז חסר וממילא הנטבלים טמאים כמו קודם הטבילה, ואיך יבואו הטהרות שנשתמשו בכלים הנטבלים אלו להעיד על שלמות המקוה בזמן שלא הי׳ להני טהרות שום נפקותא בשלמות המקוה או בחסרונו - אלא דלעומת זה יקשה לן כי האי סברא עצמה נוכל לומר גם לעומת חזקת טומאה דהנטבלים, כי אנו דנין על המקוה מתי נתחסר והחזקה דהשתא אומרת שנתחסר מיד אחרי המדידה והחזקה דמעיקרא אומרת השתא היא דחסרה, ואנו ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא ולומר השתא היא דחסרה, ולמה לא נימא דהנטבלים נגררו אחרי המקוה, וכל שהמקוה בחזקת שלם, ממילא הנטבלים בתוכו טהורים, וזה באמת סברת ר״ח דקאמר סכין איתרעי בהמה לא איתרעי דס״ל דהבהמה נגררת אחר הסכין, וכל שנחליט מכח חזקה דמעיקרא, דסכין השתא הוא דאיתרע ממילא נגרר הנשחט בה אחרי הסכין, אלא דאנן כר״ה פסקינן דמצרף חזקת איסור דבהמה לחזקת פגום דהשתא, וא״כ לית לן האי סברא דגרירה, ואיך נאמר דחזקה דטהרות לא מהני להעיד על שלמות המקוה אלא נגררים אחרי הנטבלים, וחזקת טומאה של הנטבלים תהני לגרוע חזקה דמעיקרא של המקוה, ולא נאמר דהנטבלים נגררים אחרי המקוה, אבל דע דכבר הבאתי כמה פעמים סברת התוס׳ והרא״ש בב״מ דחזקה לא שייך אלא על דבר ידוע ושאנו דנין עליו, כי דבר שאין לנו שום נפקותא אם הוא כך או כך לא שייך להעמידו על חזקתו שלא נשתנה, וממילא גם בדבר ידוע, שהוא לפנינו כל שאין לנו נפקותא בדבר לא שייך לאוקמו אחזקיה.
אמור מעתה סכין שנמצאת פגומה ומקוה שנמצא חסר, ואנו מסופקים מתי נפגמה הסכין ומתי נחסרה המקוה כיון דהשתא בכוב״כ הסכין פגומה ואינה ראוי׳ לשחיטה, והמקוה חסר ואינו ראוי לטבילה, מה לי אם השתא נפגמה ונחסר או לפני זה זמן מה ולא שייך לאוקמי אחזקה דמעיקרא אלא אם יש לן איזה נפקותא, והיא ששחט בסכין וטבל במקוה ואז שייך לאוקמי על חזקתו דמעיקרא, וא״כ שפיר מעיד חזקת איסור וחזקת טומאה כנגד החזקה דמעיקרא כיון דכל עצמיות ענין החזקה כאן אין לו מקום אלא לעומת הנשחט והנטבל, ולכן לא שייך לומר דנגרר הטמא אחר המקוה והנשחט אחר הסכין, דהרי בשאין לפנינו לדון על הנטבל ועל הנשחט, לא נוקמי המקוה והסכין על חזקתן דמעיקרא, משא״כ בטהרות שנעשו ע״ג שפיר אמרינן דנגררו אחרי הכלים הנטבלים כי כבר החלטנו את הנטבלים לטמאים וממילא נגררו הטהרות אחריהם, הן הנה דברי הטו״ז שהם ג״כ דברי הריטב״א ומעתה דברי התוס׳ לא די שאינם חולקים על הטו״ז אלא אדרבה מכוונים לדבריו, דהא דלא קשי׳ להו, לצרף חזקת טהרה של הבית, הוא לפי דברינו פשוט, משום דעתה כשחסר הנגע לפנינו הבית טהור בכוב״כ, ומה איכפת לי׳ לבית, אם היה טמא עד עתה או טהור, ומה תאמר דיש נפקותא לידע זאת, מפני אדם טהור שנכנס בתוך ימי ההסגר לתוכו, לטהרו או לטמאו, הרי זה כמו שאמרו בכתובות דחזקת אמה לא מהני לבתה, כן נמי הכא חזקת הבית לא מהני לאדם הנכנס בו, וכיון דלבית עצמו אין נפקותא בדבר, חזקת טהרתו לא מעלה ולא מוריד, אבל חזקת טהרה דגברא שפיר מעיד על הבית שהי׳ טהור אז, כי רק ע״י שנכנס לתוכה אנו באין לדון על שתי החזקות דמעיקרא ודהשתא.
אולם בתוס׳ נדה מתרצים קושיתם זו, דנימא תרתי לטיבותא לטהר, כמו שאמרינן תרתי לריעותא לטמא, דשאני מקוה דחסר ואתאי, משא״כ נגע דדרכו להתחסר פ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ, דאם שלם הנגע בשעת ההסגר אפילו נתחסר מיד, מ״מ טמא הבית עד סוף השבוע, וכבר הבאתי לעיל דברי תוס׳ אלו ומה שכ׳ עליהם המהרמ״ל והראש יוסף כתב כאן, דדברי מהרמ״ל אינם מובנים אבל לפע״ד כוונתו מבוארת דהא דמחלקין התוס׳ בסברת חסר ואתאי, והוא התי׳ הראשון שבתוס׳ כאן שהוקשו לסכין ממקוה, אינו מספיק אלא לתרץ ר״ח דאית לי׳ סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, וע״ז שפיר כתבו דסברת סכין איתרעי לא שייך אלא במקום דלולי ריעותא דסכין, היינו מחליטין לצד חזקה דמעיקרא, ורק אז נגרר הבהמה אחר הסכין, אבל במקוה, דבלא טמא נמי הי׳ ספק מתי נתחסר, מהני חזקת טומאה דהנטבל לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל לר״ה דלית לי׳ סברת סכין איתרעי, וכמו שביארנו טעמו למעלה, וכאשר כן ההלכתא, עדיין קשה, ניהו דנגע דרכו להתחסר בפ״א ולא חסר ואתאי, מ״מ עכ״פ נוקי חזקת טהרה דגברא נגד חזקת טומאה דבית, ויהי׳ ספק ולא נשרוף תרומה עליו וכמו שחזקת איסור דבהמה עומדת נגד חזקת סכין לר״ה, ונפסלה השחיטה עכ״פ מספק - וע״ז קמשני, דמ״מ נגע שאני דגזה״כ הוא שהבית טמא, אף שבציר הנגע מיד אחר ההסגר, ועל זמן מיעוט כזה שבין יציאת הכהן להסגר, ודאי אין לחוש שנתחסר, ויותר יש לתלות החסרון בזמן שבעת ימי ההסגר - כן יתפרשו דברי התוס׳, ולזה כיוון מהר״מ שם. אלא דלפ״ז קשה טובא, איך יליף חזקה מנגע, דילמא במקום דאיתילד ריעותא לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא, ושאני נגע דסמכינן ארובא, דבזמן קצר משעת יציאה עד ההסגר לא נשתנה, וצ״ע ודו״ק.