דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף טו: · פירוש ד
ע״ש גמר׳ ל״ק כאן במחובר מעיקרא, וכאן בתלוש ולבסוף חברו, הנה כתבנו לעיל דטעמא דמחובר הוא משום דאין דרך הלכה והבאה בכך, וכן משמע ממה שכתבו התוס׳ כאן, דמשום שמא ידרוס ודאי דאין חילוק בין חלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרא, ובכל זאת אנו רואין, דחז״ל עשו האי פסול מחובר לגזה״כ חק בלי טעם, ע״י שמחלקין בין מחובר מעיקרא לתלוש ולבסוף חברו, אבל כן דרכן של חז״ל במקומות אין מספר, מפני טעם כמוס שהי׳ להם בזה, והרי תראה בשחיטה עצמה כמה דינים אשר על ידם נעשה הענין חק יותר מחק פרה אדומה, למשל שהיי׳ פוסלת בשחיטה ומי לא יבין את זאת, כי הטעם גלוי לכל, למען לא יאריך לענות נפש הבע״ח שלא לצורך, ואח״כ בא רבא לקמן ל״ב ע״א ואמר, השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה, וענין השחיטה עצמה הלא היא בסימנים, כדי שתצא נפשה ע״י שפיכת דם הנפש על הארץ, אשר בשביל זה קראה התורה האי מעשה, גבי חיה ועוף בלשון שפיכת דם שנ׳, כי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, וזאת שחיטה לר׳ ישמעאל, וגם לר״ע עכ״פ נחירה בסימנים, עיין רש״י לקמן כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי, ועיין חינוך גבי מצות שחיטה, ולבסוף שנינו במתני׳ לקמן ל״ג ע״א דהשוחט ולא יצא מהם דם כשרים עיין שם מה שכתבתי בזה, והנה בלא יצא שום טיפת דם, הרי האי מעשה שחיטה מעשה קוף בעלמא, והמיתה ע״כ מחמת סיבה אחרת נתהווה עיין ברמב״ם שם ובדברנו, ובכל זאת אמרו חז״ל דכשרה, ועשו ע״י זה מעשה השחיטה לחק בלי טעם ולקולא ומזה יש תשובה נצחית למה שכתב קדוש זקני בעהחת״ס ז״ל בתשו׳ סי׳ רנ״ד ליו״ד, דהא דלא דרשינן טעמא דקרא לר׳ יהודה היינו להקל אבל להחמיר ודאי דרשינן טעמא דקרא גם לר״י עיי״ש, וזה נפרך מאלף מקומות וחד מהן כאן, דהרי אין לך טעם יותר מבורר מבשחיטה שהיא שפיכת הדם, ובכ״מ לא משגחינן על הטעם, ומקילינן בשוחט את המסוכנת שלא יצא ממנה אפילו טפה אחת שכשרה אם פשטה ידה או רגלה, ולא עוד אלא דגם ר״ש דדורש טעמא דקרא אינו חולק על זה שהרי ר״ש איירי שם במשנה ואומר הוכשרה בשחיטה, והדברים עתיקין, וידועים ליודעי בינה, ודו״ק.