דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ד: · פירוש ד
גמר׳ לימא מסייע לי׳ הכל שוחטין אפילו כותי ואפי׳ ערל ואפילו ישראל מומר וכו׳ עד סוף הסוגי׳ דמסיק לר׳ ענן בתיובתא.
והנה רבו כאן הקושיות והדקדוקים ואסדרם אחת אחת.
א׳ האי ערל דקתני מוקי במומר לערלות וקמ״ל לד״א לא הוה מומר לכה״ת כולה ופרש״י ז״ל ושחיט שפיר - הכוונה לאפוקי מדר״מ דס״ל בבכורות דף ל׳ דחשוד לד״א הוה חשוד לכה״ת (ועין לקמן בריש הסוגי׳ דהשוחט בשבת בתוס׳ וראש יוסף שם ובפלתי ודו״ק) וא״כ אינו חשוד לנבלות ושחיט שפיר וגם בדיקת סכין אינו צריך לשיטת רש״י ז״ל ומוכח מכאן דערל אע״פ שהוא חמור מנבלה דאית בי׳ כרת לא משוי לי׳ חשוד לנבלה והטעם או כמש״כ הש״ך יו״ד קי״ט סקי״ב משום דבשני מיני איסורים לא אמרינן חשוד לחמור חשוד לקל או כמש״כ הדגול מרבבה שם משום דהוה בשוא״ת ויש לו שהות עדיין למול ולדעת הרמב״ם אינו חייב כרת עד שימות עיין בפ״ב מהל׳ מילה - אבל אין לפרש דלעולם מומר לערלות חשוד לנבלות דקל מני׳ אבל מ״מ שוחט שפיר משום דלא שביק התירא דהרי הגמ׳ אומר דקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת ולא דחשוד לנבלות לא שביק התירא - ומתוך כך אני תמה אקרא על הגאון בעל הגהות יד שאול שם ביו״ד שהקשה למה לא מוקי בגמ׳ האי מומר בברייתא במומר לדבר חמור מנבלות כגון חמץ בפסח ודלא כרבא ולא כר״ע אלא ודאי דמומר לערלות חשוד אנבלות ודלא כש״ך ולא כדגמ״ר עכת״ד והמה נפלאים ממני דלפ״ז מפרש הא דאמר בגמ׳ במומר לערלות וקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת דהיינו שהוא בר זביחה ולא כפרש״י דשחיט שפיר ופירוש זה ודאי ליתא דפשיטא דמומר לדבר אחד לא נפסול מלשחוט וכמש״כ הפלתי והראש יוסף שציינתי - אלא דקושייתו סובבת על הגמ׳ דקאמר אי מומר לד״א היינו מומר לערלות דלמא מומר לד״א שחמור מנבלה ואז לאו היינו מומר לערלות דאינו חשוד לנבלה והאי מומר לד״א החמור מן נבלה חשוד לנבלות.
ב׳ בגמ׳ לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ״ט כיון דדש בי׳ כהיתרא דמי׳ לי׳ והקשה הלב אריה וכי לא ידע כבר החילוק בין דבר אחר לאותו דבר דהרי המביא ראי׳ מבריית׳ זו כבר אמר אי מומר לאותו דבר היינו מומר לערלות אלא מומר לאותו דבר אלמא דאיכא טעם דלאותו דבר גרע מלד״א ואיך - שאל כאן מ״ט ועיין בי׳ מש״כ שדרך קרוב לדרכנו.
ג׳ עוד הקשה הגאון הנ״ל דר׳ ענן המוכיח דינו מיהושפט שאכל מטבחי דאחאב, לדעת הרמב״ם דגם במומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין יקשה לדנפשי׳ איך אכל יהושפט מטבחי דאחאב בלי בדיקת סכין דהרי אמר דלא הוה מפלג מני׳ נפשי׳ כלל. עיי״ש שנדחק.
והנה כפי מה שביארנו שיטת הרמב״ם דמיטרח לא טרח לבדוק בדקדוק והבנת הלב על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת וחומרא זו דהיינו לפסול השחיטה ע״י פגימה הנרגשת נתהווה בימי אמוראי בתראי, קושי׳ זו לק״מ כמובן, אלא לדעת רש״י ויתר הראשונים דמפרשים מיטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום מפני שאוכל נבלות לתיאבון ודאי קשה הא מומר לע״ז ודאי חשוד לנבלות, וכאשר אבאר לפנינו ודלא כב״י דבעי דוקא מיני איסורים שווין. וחשוד לנבלות ודאי בעי בדיקת סכין כמו מומר לנבלות לדעת רש״י דמ״ש וכאשר אבאר וא״כ הקושי׳ איך אכל יהושפט בלי בדיקת סכין בעי יישוב.
ד׳ רש״י ד״ה אלא מומר דקתני לעכו״ם ואיצטריך לאשמעינן משום דאמר מר דחמורה ע״ז שכל הכופר בה כמודה בכה״ת ואפ״ה סמכינן עלי׳ כר׳ ענן עכ״ל וכל הרואה ישתומם הלא מהאי ברייתא נפרך דינו של ר׳ ענן וכדלקמן דקאמר דלא כר״ע משום דאמר מר וכו׳ ואיך כתב רש״י דר״ע אהייא ברייתא קאי ואמר דאע״פ דהוה ככופר בכה״ת מ״מ בר זביחא הוא.
ה׳ הקשו האחרונים דלאחר דאיתותב ר״ע מה נעשה בראייתו מיהושפט שאכל מבי׳ טבחי דאחאב דלא מתרץ הש״ס מידי על זה.
ו׳ הרא״ש ויתר הראשונים פסקו כרבא משום דהאי ברייתא דהכל שוחטין ואפילו מומר ע״כ במומר לאותו דבר מיירי וכרבא דהרי איתותב ר״ע והקשה הלב אריה למה לא סמכו ג״כ על הברייתא דחמצן של עוברי עבירה דקאמר בגמ׳ דאמרי לי׳ רבנן לרבא תניא דמסייע לך.
אבל הט אזנך ושמט פירוש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ורמב״ם ז״ל כל או״א לפי דרכו ויתיישבו לך כל הני קושי׳ דלעיל כמין חומר בעזהי״ת ותחלה נפרש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ז״ל.
הנה דע דלפי הס״ד שבגמ׳ לא ידע הש״ס שום חילוק בין מומר לחשוד דהיינו בין אכל נבלה פ״א שנקרא חשוד ובין אכל הרבה פעמים הנקרא מומר לענין דינו של רבא דבשניהם בעי בדיקת סכין ובשניהם סגי לסמוך עליהם במעשה השחיטה עצמה דלא שבק התירא ואכל איסורא דהרי רק אח״כ חידש סברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ והא דנקט רבא מומר או דשיגרא דלישנא הוא או דלרבותא נקט דלא תימא דמומר לד״א הוה כמומר לכה״ת ואינו בר זביחה ולכן שפיר מביא ראי׳ להאי דינא דרבא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה אע״ג דלא אתחזקו למומרין לאכול חמץ שעעה״פ אלא אתחזקו שאין מבערין מפני הפסדן ואם לא ימצאו להחליף לאחה״פ חשודים לאכול וכאשר ביארנו זאת למעלה דכן מיירי האי ברייתא ועיין לעיל דבזה מיושב כל מה שנתקשו האחרונים בזה. ולכן הראי׳ מהאי ברייתא לדינא של רבא לא קמה במסקנא שזכה לחלק בין חשוד למומר דבמומר א״ל דש בי׳ וכהתירא דמי׳ לי׳.
ואח״כ מביא ראי׳ מברייתא שני׳ דהכל שוחטין ואפי׳ ערל כותי ומומר. ועדיין לא נחית לחלק בין חשוד למומר ומ״מ ממומר לערלות ליכא ראי׳ לרבא משום דמומר לערלות לא מקרי חמור מנבלה או כדעת הש״ך משום דאין האסורים שווין או כדעת הדגול מרבבה משום דהוה בשוא״ת. והוא האמת כי דעת הש״ך נפרך מתוך השקיל וטרי׳ דהכא כאשר תראה ובמומר לערלות אתא לאשמעינן לאפוקי מדר״מ דס״ל דחשוד לד״א הוה חשיד לכה״ת אבל הראי׳ לרבא הוא מאפילו ישראל מומר דקתני אח״כ דאי במומר לד״א ושאינו חמור מנבלות היינו מומר לערלות אלא ודאי במומר לנבלות וה״ה דהוה מצי לאוקמי במומר לחמור מן נבלה כמו חמץ בפסח או חלב ודם שחשוד לנבלות הקל ממנו אלא דכיון דעדיין לא ידע לחלק בין חשוד למומר יותר ניחא לי׳ לאוקמי מומר סתם דקתני היינו במומר לאותו דבר דמיירי בי׳ וע״ז מדחה הש״ס דילמא מומר לאותו דבר לא אלא במומר לע״ז וכדר׳ ענן וניחא לי׳ לשון סתם מומר דשייך על ע״ז כמובן אלא דגם אי נוקי כן הרי נשמע כדרבא דהא ע״ז ודאי חמורה מנבלה והוה חשוד לנבלות לכן מחדש עתה דמ״מ ליכא ראי׳ לרבא דשאני חשוד לאותו דבר ממומר לאותו דבר כיון דדש בי׳ ואיכא למימר דכהתירא דמי׳ לי׳.
וכשתדקדק בדברי רש״י ז״ל הנחמדים מזהב ומפז רב תמצא כדברי דעל הא דקאמר אלא מומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לנבלות לתיאבון ואיצטריך לאשמעינן דאפילו מצוה דחשוד עלה כי מזמנין לי׳ התירא סמכינן עלי׳ עכ״ל הרי דליכא רבותא אחרת בדינו של רבא אלא דאע״ג דחשוד לא שבק היתירא אבל לקמן כאשר דוחה הא דר׳ ענן וקאמר כדר״ע לא אלא כדרבא במומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לשחיטה לתיאבון ואיצטרך לאשמעינן דלא תימא כיון דדש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ וכו׳ עכ״ל הרי דעתה נתחדש לן דרבא מומר לרבותא נקט משום דדש בי׳ ומ״מ לא שבק התירא וזה ברור ואמת.
ולפי האמור גם בהא דר׳ ענן איכא ס״ד ומסקנא בדס״ד סובר הש״ס דר״ע משמיענו דמומר לע״ז אע״ג דחשוד לנבלות דהרי מחמור לקל הוא מ״מ לא שביק התירא ואכל איסורא וממילא גם בהא דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ נמי מתפרש דהוה חשוד לכה״ת וכמו שלר״מ דמומר לד״א חשוד לכה״ת אבל אינו מומר לכה״ת והוה בר זביחה כשאר ישראל אלא כאשר מסיק דכר׳ ענן לא אלא כדרבא הי׳ מוכרח לחדש דבדר׳ ענן טעמא אחרינא איכא לפסול שחיטתו ומשום דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ והוה ממש כמומר לכה״ת דאינו בר זביחה ולא קשה תו לאוקמי דלא כר״ע ודלא כרבא במומר לדבר חמור מנבלה דכיון דמומר סתם קאמר וצריכין לשלול מומר לא״ד ומומר לע״ז הרי הוא דוחק גדול לאוקמי בהכי.
ולכן קמה הראי׳ לרבא מברייתא זו ולפ״ז דרבא אפי׳ במומר דדש בי׳ קאמר דלא שביק התירא משום דל״ל דכהתירא דמי׳ לי׳ ומשום דאצלו מומר וחשוד חד דינא אית להו וא״כ מכש״כ לחומרא במה שבעי רבא בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח פשיטא דגם חשוד בעי בדיקת סכין דמומר דנקט רבא לרבותא דגם מומר סמכינן עלי׳ דלא שבק התירא אבל להקל בחשוד דלא ליבעי בדיקת סכין במומר מהיכי תיתי.
אלא דהמעיין בפוסקים יראה דלא כן הוא וראש המדברים בזה הוא הרמב״ם ז״ל דמחלק בין מומר לחשוד ופסק דמי שנפסל לעדות ע״י שעבר איזה עבירה שבעבירות שוחט בינו לבין עצמו גם בלי בדיקת סכין והכ״מ כתב שם דמלשונו מוכח דאפילו חשוד לאותו דבר דהיינו שנפסל לעדות ע״י אכילת נבילה נמי לא בעי בדיקת סכין אלא דבב״י סותר את דברי עצמו וכתב דחשוד לאותו דבר צריך בדיקת סכין ובש״ע שלו העתיק דברי הרמב״ם מלה במלה אשר מלשונו משמע דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דהרמ״א בהגה שדרכו לנטות תמיד אחרי המחמיר כתב דחשוד לאותו דבר חשוב כמומר ובעי בדיקת סכין ושרשו נרשם בב״י וע״ז השיגו הש״ך סק״כ דהרי הב״י בעצמו בכ״מ כתב דחשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ומה שכ׳ בב״י דבעי, השכיל הש״ך את ידו לפשר הדבר באמרו לחלק בין שוחט בשכר לשוחט בחנם דבשוחט בחינם דינו כמעיד בשל אחרים ואנן פסקינן כרשב״ג בבכורות דחשוד על הדבר מעיד עליו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל בשוחט בשכר שיש לו תועלת בדבר ודאי חשוד אינו נאמן ובעי בדיקת סכין וע״ז אתא הפרמ״ג ז״ל ומחי לי׳ אמוחא דמה ענין זה לעדות הלא כאן אמרינן דמטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום עיי״ש ולכאורה כוונת הש״ך דאם שוחט בחנם אם ימצא הסכין פגום לא ישחוט לו דלמה לי׳ לעבור על לפני עור חנם בלא דבר, אבל באמת זה ליתא דהשחיטה הוה טרחא גדולה אשר נותנים שכר עליה ואם נמצא מי שעושה שירות זה לחברו חנם מסתמא הוא צריך להחזיק לו טובה או שמצפה ממנו איזה טובה להבא, ואין לך תועלת גדולה לעצמו מזו והרי תראה באיסורי הנאה כשם שאסור למכרן כך אסור ליתנם לנכרי ומשום דנהנה בנתינה זו מפני שהנכרי מחזיק לו טובה וכן שנינו בנדרים דמודר הנאה אסור ללמדו מקרא במקום שנותנים שכר ולכן יפה השיג הפרמ״ג על הש״ך שמדמה הענינים הרחוקים זמ״ז כרחוק מזרח ממערב.
ולא די בזה אלא דע״י חידושו הוצרך הש״ך ז״ל לחדש דמומר אינו מעיד בשל אחרים אשר אין לו טעם וגם סתימת לשון המחבר בסי׳ קי״ט שהוא מתשובת הרשב״א מורה להיפך שהרי כתוב מי שהוא מפורסם בעבירה מעיד בשל אחרים וגם הסברא אומרת כן דגם במומר נאמן דהרי סמכינן על שחיטתו משום דלא שביק התירא ואכל איסורא וא״כ למה ניחוש שמעיד עדות שקר ולעבור על לפני עור במקום שאין לו תועלת לעצמו.
אבל מה אעשה שכל אלו האחרונים וגם הראשונים ז״ל עמהם במחכ״ת לא ירדו לדעת הרמב״ם ז״ל שממנו יצא החילוק הלזה שבין מומר לחשוד לידע טעמו ונימוקו כי הוא מחמיר מצד אחד להצטרך בדיקת סכין לכל מומר אפילו לד״א ולקל מנבלה נמי ומיקל מצד אחר לסמוך על חשוד אפילו לנבלות ולא מצריך בדיקת סכין וע״כ טעמא אחרינא הי׳ לרמב״ם בזה לא משום דמומר דש בי׳ דהרי מומר לדבר הקל אפילו חשוד אינו לנבלות ומ״מ מצריך בדיקת הסכין אבל דע כי מצאתי גם ברא״ש ז״ל שמחלק בין מומר לחשוד מטעם דמומר דש בי׳ וז״ל והלכתא בהא כרבא וכו׳ אבל מומר לד״א מסקינן לקמן לא הוה מומר לכה״ת חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל את שבתות ולא בעי בדיקת סכין דדוקא עבריין לאוחו דבר ״דדש בי׳״ הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין וכו׳ עכ״ל כוונתו מבוארת דהוא מדחה דעת הרמב״ם בתרתי לא לבד במומר לעבירה אחרת שקיל מנבלה דאינו חשוד כלל לנבלה דלא בעי בדיקת סכין אלא אפילו אם הוא מומר לחמור מנבלות דהוה שפיר חשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ובזה לא די במה שכתב דמסקינן דמומר לד״א לא הוה מומר לכה״ת אבל חשוד ודאי הוה ואיך מתיר בלא בדיקת סכין לכל מומר חוץ ממחלל שבתות וע״ז כיון דעכ״פ חשוד לנבלות ע״ז הוצרך לחדש דרבא לא מצריך בדיקת סכין גם באותו דבר רק למומר ולא לחשוד ומומר דוקא דדש בי׳ - אבל כל הרואה ישתומם הלא רבא לית לי׳ סברת דש כהתירא דמי׳ לי׳ דאם אית לי׳ איך נסמך על גוף השחיטה שלא יקלקל מחמת שאינו חושש לאיסור נבלה ומ״ש מומר לנבלה מכותי דבעי עומד על גביו או יוצא ונכנס - וכדי שלא להשוות גדול הראשונים כטועה בדבר פשוט ח״ו מסרתי נפשאי לירד לסוף דעת קדשו ומצאתי מקום ליישב דבריו ולומר דגם רבא מודה לסברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ אבל דוקא לתיאבון שהוא דש בי׳ אבל שלא לתיאבון שאינו דש לאכלו לא הוה כהתירא ולכן שפיר יש לחלק בין מומר לחשוד לגבי אחרים שאין בו תועלת לעצמו רק לאחרינא במומר דכל שהוא לתיאבון משוה לי׳ כהיתר גם להאכיל לאחרים אינו חושש דהרי במקום צורך כהתירא דמי׳ לי׳ וממילא גם לפני עור ליכא לפי דעתו אבל בחשוד ניהו דלעצמו הי׳ שוחט בסכין פגום אע״ג דיודע דעבד איסורא משום דיצרא תקיף עלי׳ אבל להכשיל את חברו במקום דלא מגיעו לו הנאה למה לי׳ ואין אדם חוטא ולא לו.
ותיתי לי שאחר זמן רב מצאתי בספר יריעות שלמה בבית יד שלו הלכה ה׳ ד״ה ונ״ל סברת הש״ך שרוצה להעמיס סברא זו בדברי הש״ך אבל נעלם מעיניו הבדולחים שמדברי הרא״ש ז״ל מוכח סברא זו אבל הש״ך ז״ל אלו היה כוונתו לכך לא היה שותק מלבאר סברא מחודשת כזו.
ולא עוד אלא שאין ספק אצלי דהרא״ש גופא דלולי שהיה רואה ברמב״ם שמחלק בין מומר לחשוד גם באותו דבר לא היה עולה בדעת קדשו להמציא סברא כזו כדי להקל בחשוד שלא להצריך בדיקת סכין כי סכ״ס קושי הפרמ״ג הנ״ל במקומה עומדת דאין לדמות שוחט לאחרים למעיד לאחרים כי בשוחט לאחרים בין בשכר ובין בחנם איכא הנאה ותועלת להשוחט כמו שביארנו לעיל, וממימרא דרבא דנקט מומר ליכא שום הכרע דעיקר מימרא דרבא לקולא אתא דמותר לסמוך אשחיטת מומר בינו לבין עצמו ומשום דלא שביק התירא ולא אמרינן דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ ורק דרך אגב קאמר האי דבודק סכין ונותן לו משום דדינא הכי הוה ואיך נדייק דחשוד לא בעי בדיקת סכין.
ולכאורה הייתי אומר דיש הכרע לזה מכח הקושי׳ דלעיל בריש דברנו דאיך אכל יהושפט מבי׳ טבחי דאחאב בלא בדיקת סכין דעכ״פ מומר לע״ז חשוד לנבלות וע״כ דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דע״כ זה ליתא דשוחט בשכר הלא גם לדעת הש״ך בעי בדיקת סכין והני ודאי כשוחטים בשכר נדונים כי משרתי אחאב הי׳ ומוכרחים לעשות מלאכתו אבל רש״י ז״ל באמת נשמר מקושי׳ זו במה שכ׳ וז״ל ״אחאב וסייעתו חזינן בהו דעבדו ע״ז היו ובנבלה לא אשכחן דפקרו ואיכא למימר דיצרא דע״ז תקיף עלייהו״ עכ״ל הרי דרש״י ז״ל רצה לתרץ בזה למה לא אצרך בדיקת סכין עכ״פ ותירץ דשאני בזמן אחאב דהוה אז יצרא דע״ז שתקיף עלייהו ולא נעשה חשודים כלל על שאר עבירות ומ״מ הוכיח דאינו כמומר לכה״ת אינו בר זביחה דלגבי האי דינא ודאי אין נפ״מ דאפילו אם מצד יצרו עע״ז מ״מ הרי ככופר בכה״ת למ״ד דכן הוא.
ועתה נבוא לפרש הסוגי׳ עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל דהנה כבר כתבנו למעלה דהרמב״ם מפרש האי מיטרח לא טרח דלא כרש״י אלא שאינו מטריח לבדוק וממאן בפירוש רש״י דמפרש אינו מטריח לתקן הפגימה שמצא משום דטרחא כל דהו כזו ודאי מטריח כדי להנצל מאיסור אכילת נבלה דהרי חזינן דמטריח להחליף החמץ שעעה״פ כאשר הקשה כן באמת הריטב״א על פרש״י ונדחק לחלק בין טרחה לטרחה עיי״ש וא״כ פשיטא דאין לפרש מה שכ׳ הרמב״ם שחזקתו אינו טורח לבדוק כפשוטו שאינו בודק הסכין כלל מפני הטורח, אלא הכוונה שבודק בהעברה בעלמא בלי הבנת הלב באופן שמרגיש פגימה האוגרת אבל לא פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת כי להרגיש פנימה דקה כזו צריך התבוננות הרבה ויישוב הדעת וכמו שכ׳ הרבנו יונה מובא ברא״ש לקמן י״ז דהרבה יראת שמים ויישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין ומה״ט אין לנו לחלק במומרין בין לאותו דבר ובין לד״א ואפילו לקל מנבלות שאינו חשוד כלל לנבלות כי האי פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת אין בה אלא פסול דרבנן שהחמירו בה אמוראי בתראי כאשר ביארנו זאת בארוכה לקמן דף י״ז ובפתיחה בעיקר מיוחד שכן הוא דעת הרא״ה והרמב״ם ז״ל יען כל שהוא מומר לעבירה תהי׳ מה שתהי׳ עכ״פ הוא קל בדעתו ואינו מטריח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת לא מפני גודל הטורח שיש במעשה זאת אלא מפני קלות דעתו שאינו חושש על איסור קל דרבנן ושפיר מוכרח הרמב״ם לומר דכל שהוא מומר לאיזה עבירה שיהי׳ בעי בדיקת סכין. אולם בחשוד ע״י שעבר פ״א ואפילו לאותו דבר לא בעי בדיקת הסכין כי שמא עשה תשובה דניהו דפסול לעדות הוה משום דעדות בעי עד כשר בודאי והאי ספק הוה אבל לגבי חשש פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת שאין בה אלא פסול דרבנן הספק מותר וכן הוא לענין בר זביחה דמחלל שבתות ועע״ז בעי הרמב״ם דוקא מומר ומוחזק בכך אבל בפ״א לא משום דהאי פסול דאינו בר זביחה אינו אלא פסול דרבנן כמש״כ הר״ן ז״ל בחדושיו ומכש״כ לדעת הרמב״ם דאפילו על שחיטת נכרי נבלה כתב שיראה דאינו אלא דרבנן ולכן בפעם אחת דאפשר דעשה תשובה הוה ספק דרבנן ומותר ובזה תמצא מדויק לשון הרמב״ם שכ׳ במומר ״שחזקתו״ אינו מטריח לבדוק הרי דדוקא בדאיכא חזקה שאינו שב משא״כ בחשוד אפילו לנבלה אין חזקתו שאינו מטריח רק ספק וספק שרי׳.
ומה מאוד מיושב בזה מה שכ׳ הרמב״ם בפיה״מ לקמן על המשנה דשוחט בשבת דאם במזיד הרי שחיטתו פסולה שרבים תמהו עליו דהלא בפ״א לא נעשה מומר ולפי האמור אין כאן מקום תימא כלל כי בין מומר לחשוד אין שום חילוק אלא דמומר חזקתו עומד במרדו וחשוד אולי עשה תשובה דהרי בת״ח אמרינן ודאי עשה תשובה ובכל אדם עכ״פ ספק הוה ולכן מי שחילל שבת פ״א ואח״כ שחט בימי החול לא פסלינן שחיטתו כנ״ל אבל שחט בשבת עצמו הרי באותו שעה עכ״פ דין מומר עליו וזה אמת לאמתו של תורה ומה מאד שמח לבי כאשר מצאתי כדברי בס׳ יריעות שלמה סי׳ ב׳ סעי׳ ד׳ ד״ה ועוד נ״ל ברור ז״ל ״ועוד נ״ל ברור אף שהעלתי בפ״א חשוב מומר לדעת הרמב״ם היינו דנקרא מומר אבל לטעם דשב מידיעתו בודאי בעי מועד ורגיל וכו׳ וכי נימא משום דאכל פ״א במזיד יעשה עוד פעם במזיד אדרבה אמרינן אולי עתה לא הי׳ אוכל וכו׳ עכ״ל״ ובזה מיישב סתירת פסקי הרמב״ם באותו ענין עיי״ש ועיין לקמן בחדושנו בסוגי׳ דשוחט בשבת.
ועתה בא ואראך איך כל מה שכתבתי מוכרח ובולט מתוך דבריו הקדושים וסידורו הנפלא של הרמב״ם ז״ל כי ז״ל בפ״ד ה״ד ״ישראל מומר לעבירה מן עבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין וכו׳ מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק ואם היה מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסיה וכו׳ הרי זה כעכו״ם ושחיטתו נבלה. הל׳ ט״ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן עבירות (כאן כולל גם ע״ז ומחלל שבת) הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים שבהם״ עכ״ל הזהב.
וכל המדקדק בדברי קדשו יראה כי חוץ מהא דמדייק לכתוב דמומר חזקתו שאינו מטריח לבדוק, ולא די לו בשמא אינו בודק הרי שכח ליתן טעם שהיתר לשחוט בינו לצין עצמו דהרי גם במומר לנבלות מיירי והי׳ לו ליתן טעם משום דאינו מניח ההיתר וזה חזקה אף על הרשעים שבישראל כמש״כ בהלכה שאח״כ ובהלכה זו שמדבר מפסולי עדות ואפילו על הנבלות ששוחטין גם בלי בדיקת סכין ע״י כשרים, שם כתב האי טעמא דלא שביק היתרא דאין בו צורך וגם אינו מספיק דהרי לפי הבנת הש״ך וגם הרא״ש ז״ל שהזכרתי הטעם בחשוד להתיר משום דבשל אחרים נאמן דאין אדם חוטא ולא לו וא״כ תו לא בעינן הטעם דלא שביק היתרא ומעיקר הטעם דא״א חוטא ולא לו שתק הרמב״ם מכל וכל אתמהה? אבל לפי פירושנו אין כאן לא חסר ולא יתר ולא חילוף רק הכל מדוקדק דבהלכה קמא מדבר מן המומרים שאפילו דבר קל מנבלות צריכין בדיקת סכין ע״י הכשר ואע״פ שאינו חשוד כלל לנבלה ובודאי בודק הסכין ואם ימצאנה פגומה יתקננה דטרחא כל דהו ודאי מטריח שלא יאכל ולא יאכיל נבלות ואפילו מומר לנבלות עושה כן כיון דאפשר בטרחא מועטת לשחוט כראוי׳ ובסכין הראוי׳ מ״מ חזקתו שאינו טורח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת כדי למצוא פגימה הנרגשת שאינה אוגרת ומפני שזה אינו אלא חומרא דרבנן אינו חושש עליה וממילא דגם אנו אינם חוששין על זה אלא גבי מומר דחזקתו אינו טורח לבדוק אבל גבי חשוד ופסול לעדות כיון דאין כאן חזקה דשמא שב מאולתו והוה ספק דרבנן ולהקל. ולכן לא היה צריך להזכיר בהלכה שאח״כ טעם למה לא נצריך בדיקת סכין גבי חשוד דממה שכתב לעיל במומר מפני שחזקתו וכו׳ מבואר הטעם מעצמו דבחשוד דליכא חזקה לא בעי בדיקת סכין אבל טעם על מה שסומכין על גוף השחיטה שלא יקלקל ויזהר לשחוט כהוגן ודאי בעי הן במומר והן בחשוד דלגבי פסולי שחיטה דאורייתא גם הספק אסור כודאי ויפה עשה שהמתין בנתינת טעם זה עד הלכה שני׳ כדי להשמיענו דבחשוד נמי בעינן טעם זה דלא שבק היתרא כמו במומר ולאפוקי מדעת הרא״ש דבחשוד לא בעינן טעם זה דשוחט הוה כמעיד בשל אחרים ונאמן מטעם אין אדם חוטא ול״ל - וזה אמת לאמתו בשיטת הרמב״ם ז״ל-.
נמצא פסקן של הדברים להלכה דלפי שיטת רש״י ז״ל דוקא מומר לאותו דבר בעי, בדיקת סכין אבל מומר לשאר מילי אם הוא קיל מנבלות לא אבל במומר לחמור שחשוד לנבלות וכן בנפסל לעדות מחמת שאכל נבלות אין שום טעם להקל שלא יצטרך בדיקת סכין כי התחכמות הרא״ש והש״ך ז״ל אינו כדאי להקל ומה שהקילו הראשונים בזה בלא״ה קשה מאד הלא לא נמצא שום חולק על דברי רבינו יונה שהבאתי לעיל דבדיקת סכין צריך הרבה יראת שמים ויישוב הדעת והרא״ש בעצמו הביא דבריו לקמן - כי לדברי הכל לכתחלה בעינן סכין חד וחלק בלי פגימה הנרגשת כאשר אבאר במקומו - וא״כ איך נאמר דמי שאכל נבלה אפילו פ״א ומכש״כ מי שהוא מומר לאיזה עבירה אחרת יש לו אותו היראה ויישוב הדעת הצריך לבדיקת סכין כדי למצוא פגימה דקה והוא תמיה קיימת על כל הני הראשונים שחלקו על הרמב״ם במומר לשאר עברות אבל בחשוד אפילו לאותו דבר יש להקל ולסמוך על דעת הרמבם ז״ל ומטעמי׳ דשמא עשה תשובה והוא ישראל כשר מפני שהבדיקה ביישוב הדעת היא רק מדרבנן וכדי למצוא פגימה דקה כנ״ל.
ואחר בירור השיטות בענין זה נסתלקו כל הקושיות שהעמדנו בריש דברנו כמובן זולת הקושי׳ דמה נעשה אנן דלית לן להא דר״ע ומומר לע״ז לאו בר זביחה הוה, בהאי מעשה רב דיהושפט אשר הש״ס לא נחית לתרצה אבל גם זאת לק״מ לפי מה שהבאתי בתוך הדברים לעיל דברי הר״ן וכדמוכח נמי בפסק הרמב״ם דהא דעע״ז ומחלל שבת לאו בר זביחה אינו אלא מדרבנן דע״כ רק מה״ט דוקא במומר פסק הרמב״ם דשחיטתו פסולה אבל בפ״א לא וכאשר ביארנו למעלה וא״כ בזמן יהושפט איכא למימר דעדיין לא פסלו שחיטת מומר לע״ז ורב ענן שהביא ראי׳ מיהושפט הי׳ סובר דכל שמפורש להיתר גם בדברי הנביאים אין כח ביד חכמים לאסרו וכדעת הטו״ז הידועה ודוק היטב.