דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ד. · פירוש ב
גמר׳ גופא אמר רבא מומר או״נ לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו וכו׳ הקשה הרשב״א ז״ל דהרי אמרי לקמן דף ט׳ ע״א דלא בדק בסימנים נבלה ואיך סמכינן אמומר דילמא לא שחט רובא דזאת אינו תלוי ברצונו ודעתו ותירץ דמסתמא יבדוק בסימנים מיד ואם ימצא שלא נשחט כשיעור ישלים החתך טרם שיעור שהיי׳ - אבל לפ״ז נצמח תמיה רבתא איך הוקבע האי דינא דרבא בשו״ע להלכה לדידן דאוסרין כל שהי׳ אפילו משהו.
והנראה לפע״ד דהרי לקמן כתבו התוס׳ דאין בדיקת הסימנים לאחר שחיטה אלא מדרבנן משום דרוב פעמים שחט שפיר אבל הרשב״א כתב דהוא דאורייתא משום דרובא דתלי׳ במעשה הוא ולא אזלינן בתריה - ואומר אני דלפ״ז אם אנו רואים שנשחטו רוב הסימנים אלא דאנו מסופקים מתי נשחטו אם בב״א או בשהי׳ בינתיים שוב אמרינן דרוב פעמים שחט שפיר ולא צריך להשלים אח״כ דאין כאן חזקה שלא נעשה מעשה דהרי המעשה מונחת לפנינו שנשחטו הסימנים כולן או רובן ועל הספק אם בב״א או בזא״ז שפיר מעיד הרוב דשחט שפיר דבב״א נעשה ודו״ק - ועיין לקמן דף ט׳ אריכות בענין זה.
הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכ׳ שחיטה פסק דאפילו מומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין, ותמהו עליו הא מומר לד״א לא הוה מומר לכה״ת, הנה לפענ״ד הרמב״ם ז״ל נשמר מקושי׳ זו דהוא ז״ל אינו מפרש הא דאמרו בגמ׳ מיטרח לא טרח כפירש״י ז״ל דאם ימצא הסכין פגום לא יחזור אחר סכין אחר רק מפרש מיטרח לא טרח לבדוק יפה ומיישב בזה מה דקשה בגמ׳ לפרש״י דהא מיני׳ ובי׳ מביא הש״ס ברייתא דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין הרי דמטריחין להנצל מעבירה וכאשר הקשה כן הריטב״א ז״ל בחידושיו ונדחק לחלק בין טרחא לטרחא אבל לפי פירוש הרמב״ם ניחא דמחמת קלות דעתו לא יטריח את עצמו לבדוק כראוי׳ ומקלו יגיד לו שהסכין יפה וכאשר כתב כן הפ״י בטעמא דהלכ׳ א״י דנשים לא ישחטו לכתחלה מפני שדעתן קלות והכוונה דישחטו בלא בדיקת סכין כראוי׳ דזה צריך הבנת הלב ויישוב הדעת והמה יקילו לבדוק בהעברה בעלמא עיי״ש ואם נפרש כן יפה פסק הרמב״ם דה״ה במומר לד״א דעכ״פ קל בדעתו הוא ולא יטריח לבדוק הסכין כראוי׳ דהיינו בדיקת סכין אחרי פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת שאינה אלא מדרבנן כאשר ביארתי בקונטרסי הלכה למשה ועיין לקמן בזה במקומו ובפתיחה באריכות בודאי דיש לחוש שכל העובר עבירה מיקל בבדיקה זו, והא דנקט רבא מומר לנבלות לאשמעינן דאפילו מומר לנבלות סגי בבדיקת סכין ולא חיישינן לקלקול בשחיטה עצמה דלא אמרינן דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳.
אולם גם לפי דרכו של רש״י ז״ל יש מקום ליישב דקדוקו של הריטב״א הנ״ל דלא תקשי מחמצן של עוברי עבירה דהא דקאמר מפני שהן מחליפין הכוונה שמחזירין אחר החלפה אם ימצא בנקל להחליף בלא טרחה יתירה וכן בסכין ודאי נמי מחזירין לתקנו או להחליפו באחר אם אפשר בנקל אבל אם לא יעלה בידם התיקון או ההחלפה הכא והכא עושים בעבירה אלא דבחמץ מיירי דלא ידעינן בודאי דאית להו חמץ שעעה״פ רק ספק הוה שמא נשאר להם ולכן מהני הא דמחליסין לעשותו ס״ס דשמא לא הי׳ להם חמץ כלל, ואז אפו או לשו אחר הפסח, ואם מיד ממש דליכא שיעור לישה ואפי׳ שמא לקחו מן הנכרי בכסף, ואת״ל שהי׳ להם חמץ שמא עלתה בידם להחליפו כי המה מחזירין להחליף אם אפשר, אבל בשחיטה דאיכא חזקת איסור ודאי לא סגי לן בהא דאנו אומרים שהשתדלו לשחוט בסכין יפה דשמא לא עלתה בידם, ובדברנו אלו מצאתי מקום ליישב מה דתמהו האחרונים ז״ל למה השמיטו הפוסקים האי דינא דחמצן של עוברי עבירה מכל וכל, ולפי האמור י״ל דאם הברייתא אתי׳ כר״ש דחמץ שעעה״פ מותר מה״ת אלא דקנסא קנס לכאו׳ יש לתמוה אי מיירי דלא ידעינן בודאי שיש לו חמץ א״כ בלא״ה מותר דכל ספק דרבנן להקל, ואי דאיכא ודאי חמץ להאי עוברי עבירה מה מהני סברת מחליפין כיון דעושה רק ספק כנ״ל וספק במקום חזקה הלא הסכימו האחרונים דאסור גם באיסור דרבנן עיין בפר״ח יו״ד סי׳ ק״י ובשאר אחרונים מה שפלפלו בזה, אולם י״ל דר״ש לשיטתי׳ באמת ספק במקום חזקה באיסור דרבנן שרי ולכן שפיר מצי אתי׳ האי ברייתא כר״ש ומיירי בדאית לי׳ חמץ ודאי ומ״מ סמכינן להקל שמא עלתה בידו להחליף כיון דודאי מחזיר להחליף, אבל לדידן דל״ל בהא כר״ש באמת אין לדין זה מציאות דאי ספק הוה אי נשאר להם חמץ שרי בלא״ה מכח ספק דרבנן ואי ידעינן דהי׳ לו חמץ ודאי לא מהני סברת מחליפין דסכ״ס הוה ספק במקום חזקה, דהנה בריש נדה מביא הש״ס פלוגתא דרבנן ור״ש במקוה שנמדד ונמצא חסר דלת״ק כל טהרות שנעשו ע״ג בין ברה״י ובין ברה״ר טמאות ודאי ור״ש אומר ברה״י תולין וברה״ר טהור ומסיק דשניהם למדוה מסוטה ור״ש יליף סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ברה״ר טהור אף סוף טומאה כן ורבנן סברו דתחלת טומאה איכא חזקת טהרה ובסוף טומאה איכא חזקת טומאה, והקשו שם בתוס׳ וכי ל״ל לר״ש חזקה עיי״ש שנדחקו אולם מדברי הרשב״א ז״ל כאן בחולין לקמן דף ט׳ ד״ה א״ל אביי למדתי יישוב נכון לקושי׳ התוס׳, והוא דענין חזקה אינו אלא במקום שמסתפקים מתי יצא הדבר מחזקתו בזה ילפינן מנגע דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אבל אם נעשה איזה מעשה לסלק החזקה ורק אנו מסופקים אם נעשה כראוי׳ או לא לא שייך לומר דאוקמי אחזקה ולומר דלא נעשה מעשה אבל כל ספק במקרה התירה התורה בלא״ה, עיי״ש היטב, שכתב הרשב״א דזה טעמא דר״ש דמטהר ברה״ר אפילו נגד חזקת טומאה, ולפ״ז נאמר דפלוגתת האחרונים אי ספק דרבנן במקום חזקה להקל או להחמיר תלוי בזה דאם נאמר דגם בספק במקרה מוקמינן אחזקה לעשותו כודאי דלא נשתנה אז גם בדרבנן להחמיר אבל אי ספק במקרה מגרע החזקה רק שרי מטעם דכל ספק במקרה שרי מה״ת א״כ בדרבנן אמרינן להיפוך דספק שמא נשתנה הדבר מהני להתיר, וזה ברור בס״ד, ולפ״ז ר״ש לשיטתי׳ שפיר מהני ספק החלפה להתיר חמצן של עוברי עבירה הגם דודאי נשאר להם חמץ אבל אנן דפסקינן כרבנן גבי מקוה ומוקמינן אחזקה במקום ספק במקרה ליכא להאי דינא דחמצן של עוברי עבירה שום מציאות ולכן השמיטוהו הפוסקים, ודו״ק היטב.