אור ברסלב
דוד המלך ועוצמת התהילים על ספר התהילים › על כח לימוד התורה

דוד המלך ועוצמת התהילים

על ספר התהילים · על כח לימוד התורה

כח המילים והדיבור משנה את סדרי הטבע

על שלושה דברים העולם עומד:

על התורה - על כח הדיבור, שבכח הדיבור לומדים תורה. רבי חיים מוולוג'ין תלמידו של הגאון מוילנא כתב בספרו "נפש החיים": שאם העולם היה פנוי אפילו לרגע אחד מלימוד התורה, מיד היו נחרבים כל העולמות כולם, כל העולמות העליונים והתחתונים. כח התורה - כח הדיבור דקדושה מחזיק את כל העולמות, למילים יש כח עצום ביותר!

ועל העבודה - עבודת הקורבנות וכיום זו התפילה - בכח הדיבור - מתפללים. בזמן שבית המקדש היה קיים, כל העולם עמד והתקיים על עבודת הקורבנות בבית המקדש, שהיו מכפרים על כל עוונותיהם של ישראל. לא היה יהודי או יהודיה מישראל שהלכו לישון ועוונם בידם. משחרב בית המקדש, העולם עומד על העבודה - כלומר על התפילה לה' יתברך, עבודה שבלב. איזו היא עבודה שבלב? - זוהי תפילה, כח הדיבור.

ועל גמילות חסדים - שאפשר כמובן לעזור ולעודד גם בכח הדיבור ובכל עזרה שהיא: צדקה, נדיבות לב, הלואה ללא ריבית, ביקור חולים וסיוע להם ולמשפחותיהם, סיוע לעניים, ליתומים ועוד...

כח הדיבור באמירת "קדיש", "פיטום הקטורת"...

ידוע הכח העצום של אמירת ה"קדיש" (הנאמר בכח הדיבור) לבטל גזרות ומקטרגים מעל כל עם ישראל, בַּפרט ובַכלל, ואפילו להוציא את הרשעים מן הגיהינום.

ידוע המעשה על רבי עקיבא שפגש אדם ממהר ועל גבו מטען עצים. שאלו רבי עקיבא: מדוע הוא ממהר? ומהו מטען העצים שעל גבו? אמר לו: שהוא אדם מת, וממהר כיון שהמזיקים אינם מניחים לו, ובכל יום גוזרים עליו לחטוב עצים ובהם שורפים אותו. אמר לו: מה תקנתך? אמר לו: אין תקנה, אבל אם היה לו בן שהיה עומד בציבור ואומר "קדיש" והציבור עונים אחריו: "אמן, יהא שמיא רבא מברך"... היו מוציאים אותו מן הגיהינום. שאלו רבי עקיבא: האם הניח בן? אמר לו: שהשאיר אשה מעוברת במקום פלוני.

הגיע רבי עקיבא למקום הפלוני ומצא את הבן אשר היה רשע כאביו... ואפילו ברית מילה לא עשו לו. הכניסוֹ לבריתו של אברהם אבינו, הושיבו ולימדו תורה. זכה הילד ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהתפלל. העמידו רבי עקיבא בבית הכנסת להתפלל בציבור ולומר "קדיש", וכולם ענו אחרי ה"קדיש". באותו לילה, כאשר עלה רבי עקיבא על משכבו, בא אליו הנפטר בחלום ואמר לו: תנוח דעתך בגן עדן רבי עקיבא, שהצלת אותי מדינה של גיהינום, על ידי שבני אמר עלי "קדיש" הוציאוני מהגיהינום והכניסוני לגן עדן.

ידוע הכח העצום שיש לאמירת השבח הגדול לה': "נשמת כל חי" לביטול גזרות, לישועות רבות וגדולות וכו', לרפואה שלמה, לזיווג, לזרע של קיימא וכו'.

ידוע כח הברכות (בכח הדיבור כמובן) להוציא ניצוצות קדושה מן המזון ולתקן נשמות המגולגלות במזון.

ידוע כח קריאת "שמע" אשר המגן על היהודי מפני המזיקים, ושומר עליו במשך כל היום. קריאת "שמע" שעל המיטה שומרת מפני המזיקים ובוראת מלאכי שמירה על היהודי הישן בלילה, לפי האר''י הקדוש: בכל פעם שאומר קריאת "שמע" שעל המיטה הורג 1125 משחיתים ומלאכי חבלה.

ידוע כח אמירת "פיטום הקטורת" על כל צרה וגזרה שלא תבוא. מובא בזוהר פרשת ויקהל: שכל אדם המסתכל וקורא בכל יום מעשה הקטורת, על ידי זה ניצול מכל מיני דברים רעים וכישופים שבעולם. ומכל מיני פגעים והרהורים רעים, ומדין רע ומיתה, ולא ינזק במשך כל אותו היום...

ואמר רבי שמעון בר יוחאי זיע''א: אם היו יודעים הבני אדם ערכה העליון של מעשה הקטָרַת הקטורת לפני הקדוש-ברוך-הוא, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ועושים ממנה עטרה על ראשם ככתר זהב. ומי שמשתדל במעשה הקטורת צריך להסתכל בו, ואם יכוון בהקטורת בכל יום, יש לו חלק בעולם הבא והעולם הזה. ובעבור זה מסלק מיתה ממנו ומהעולם כולו, וינצל מכל דינין שבעולם הזה ומצדדים רעים, ומדינה של גיהינום ומדינה של מלכות אחרת. ומובא בספר "מעיל צדקה" שה"קטורת" מעשיר, ומובטח לו שתהא פרנסתו ברווח.

וידוע המעשה המובא בזוהר על רבי אחא שהלך לכפר טרשא, וידעו שאדם גדול הגיע ובאו לפניו ואמרו לו: שכבר שבעה ימים שהתחילה המגפה בעיר וכל יום מתגברת יותר. אמר להם: נלך לבית כנסת ונבקש רחמים מלפני הקדוש-ברוך-הוא. עד שהיו הולכים, באו ואמרו לו על כמה אנשים שמתו וכמה שנוטים למות. אמר להם: השעה דוחקת, הָפרישו מכם 40 אנשים צדיקים: 10 אנשים יעמדו בכל אחת מ-4 זוויות העיר, ותאמרו ברצון ובכוונת נפשיכם ענייני קטורת הסמים...

וַיאמרו פיטום הקטורת ונעצרה המגפה. והחזירם בתשובה, והחליפו שם העיר למתא מחסיא, על שם שהקדוש-ברוך-הוא חס עליהם.

כח הנדר, השבועה, הקללה

כח הדיבור עצום וכל מילה פועלת פעולות עצומות, ובמיוחד הזכרת שם ה' הקדוש. ידוע כמה חמוּר כח הקללה וכח השבועה, והנדר - חמוּר יותר מן הקללה (כח הדיבור), עד כדי כך שבזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר הכהן הגדול היה מכפר על כלל ישראל ביום הכיפורים ומשלח את השעיר לעזאזל, היו מתכפרים כל עוונותיהם של ישראל, פרט - לעוון הנדר והשבועה שלא היה יכול להתכפר.

למילה יש כח עצום ולכן השבועה והנדר והקללה כל כך חמוּרים, ויכולים לפגוע קשה בנשבע, בנודר, במקולל, אך גם במקלל. כאשר האדם חס וחלילה מקלל, באותו רגע נפתחים בשמים ה"ספרים" ובודקים את המקלל, האם אין בידיו חטאים? ואם יש (ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא), הוא נענש על חטאיו. אך אם מלכתחילה לא היה מקלל, לא היו פותחים את "ספריו" וכמובן שלא היה נענש. גם את "ספריו" של המקולל פותחים ובודקים: האם הקללה יכולה לחול עליו? ולפעמים הקללה חוזרת למקלל וחלה רק על המקלל.

ומובא ב"ילקוט מעם לועז" פרשת יתרו, מעשה נורא באשה שנשבעה על האמת וקברה שלושה בנים ה' ישמור: בוקר אחד הגיעה האשה לאפות בתנור שכנתה והיו עמה שלושה דינרי זהב קשורים במטפחת. תוך כדי הלישה היא לשה בטעות גם את דינרי הזהב אשר נתן לה בעלה, ושכחו מהעניין. כאשר הגיע בעלה בערב ושאל: היכן דינרי הזהב? נכנסה אל שכנתה ושאלה: האם ראתה את הדינרים שהביאה כאשר באה אליה בבוקר לאפות את הלחם? השכנה נשבעה שתקבור את בנה ה' ישמור, אם היא יודעת מהדינרים. ומת לה בן אחד, וכך חזרה ונשבעה שוב ושוב (והסתבר אח''כ שנשבעה על האמת כיון שהמטבעות נמצאו בתוך הפת, והתגלו כאשר השכנה בעלת הדינרים בצעה את הפת). אך בשל כך שהיה פיה ריקן לשבועה, מתו לה שלושה בנים ה' ישמור. רואים כאן כמה יש להיזהר בדיבור ומה כח הדיבור!

כל מצווה בעולם הזה בוראת לאדם מלאך טוב - סנגור, אפילו מצווה הנעשית בכח הדיבור כמו קידוש, תפילה, קריאת תהלים, ברכה לפני האכילה וכו' בוראת לאדם מלאך טוב. וכל עבירה בעולם הזה בוראת לאדם מלאך רע - קטגור, אפילו עבירה הנעשית בכח הדיבור כמו קללה ה' ישמור.

"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת קוֹנֶה לּוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד, וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קוֹנֶה לּוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפּוּרְעָנוּת" (פרקי אבות ד', י''ג).

כמה חמור להזכיר שם ה' לשווא!

ידוע כמה חמוּר להזכיר את שם ה' לשווא. בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ', ז').

בספר "מעולפת ספירים" אות נ''ו מובא: ...כשהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, שם על פי-התהום צרור אחד ושמו יתברך חקוק עליו, והטביעו בתוך התהום כדי שלא יציפו המים את כל העולם, ועוד היום הוא שם...

ובשעה שהאדם נשבע לשקר - אותו צרור (אשר שֵם ה' חקוק עליו) עולה לקבל אותו שקר. והמים הולכים ושטים, ואותיות הצרור פורחות בתוך האותיות לתהומות, ורוצים המים לכסות את העולם. עד שרומז הקדוש-ברוך-הוא לממונה אחֵר, הממונה על ע' מפתחות בסוד שם המפורש הקדוש, וחוזר והולך אצל הצרור וחוקק בו השם כבראשונה.

בכח הדיבור סתם דוד המלך את פי התהום

במדרש דברים רבה ב', כ''ז ובגמרא מובא: שדוד המלך בנה את יסודות בית המקדש, וחפר 1500 אמה (750 מטר עומק) כדי לעמוד על תשתית הארץ, וכיון שחפר פגע בתהום ועלה התהום וביקש להציף את כל העולם. וידע אחיתופל את הסוד ואמר מה שאמר והעמידו, וירד התהום 16,000 אמה ונסתם בחרס. ראה דוד המלך שירד התהום יותר מדי, אמר: התהום כמה שהוא סמוך לפני האדמה יותר הוא משקה אותה יותר. אמר 15 "שיר המעלות" ובכח אמירת המזמורים העלה דוד המלך את התהום 15 אלף אמה, והעמידו באלף אמה סמוך לפני האדמה.

שימוש בכח הדיבור - לשינוי הטבע

ידוע על קבלה מעשית ושימוש בשמות קודש, כלומר: בכח הדיבור, אשר יכולים להפוך ולשנות את הטבע ואת המציאות. ידוע על תָנָאִים אשר יכלו להחיות מתים, להפוך אנשים ל"גל של עצמות", לגרום לצמיחה פתאומית של ירקות, למלא גבעה בדינרי זהב, ליצור "גולם", לגרום ל"קפיצות דרך" כמו המובא בזוהר על החיגר שאמר שֵם בעל 42 אותיות והקפיץ את שני החכמים 500 פרסה ברגע אחד ומצאו את עצמם כהרף עין בפתח מערה ועוד. להלן דוגמאות מדהימות מן המקורות הקדושים, המדגימות את הכח והעוצמה שיש לדיבור (לחיוב ולשלילה).

בכח הדיבור והתפילה ירדה אבן טובה מן השמים

במדרש רבה, שמות נ''ב מובא: מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, אשר הגיע ערב שבת ולא היה לו ממה להתפרנס. יצא רבי שמעון מחוץ לעיר והתפלל לפני ה'. והנה ראה יד מושיטה לו מרגלית אחת (אבן טובה). הוא שמח מאוד ובמהירות קנה את צורכי השבת וחזר לביתו. אמרה לו אשתו: מהיכן המצרכים שהבאת לשבת? אמר לה: ממה שפירנס הקדוש-ברוך-הוא. אמרה לו: איני טועמת כלום עד שתאמר לי מהיכן הם. אמר לה: התפללתי לפני הקדוש-ברוך-הוא ונתן לי מן השמים. אמרה לו: רוצה אתה שתהא חופתך בעולם הבא חסרה משל חברך מרגלית אחת? אמר לה: מה אעשה? אמרה לו: לך החזר הדינרים לבעליהם והמרגלית לבעליה. הלך רבי שמעון והחזיר. כיון שפשט את ידו להחזירה, מיד ירד המלאך ונטלה.

בכח הדיבור והתפילה קיבלו רגל משולחן זהב

במסכת תענית כ''ה, ה' מסופר על העוני הרב בביתו של רבי חנינא בן דוסא, עד שמרוב בושה היתה אשתו מטילה אוד עשן בתנור. ושכנתם הרעה נכנסה לשאול מה היא אופה, ביודעה שאין כלום בתנור. והנה נעשה נס ומצאה השכנה את התנור בבית רבי חנינא מלא כיכרות לחם.

אמרה לו אשתו של רבי חנינא בן דוסא: עד אימתי אנו מצטערים כל כך? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקֵש רחמים שיתנו לך דבר מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא. התפלל, ויצאה כמין פיסת-יד ונתנה לו רגל אחת של שולחן זהב.

ראה רבי חנינא בחלומו: והנה כל הצדיקים אוכלים על שולחן זהב של שלוש רגלים והוא ואשתו על שולחן של שתי רגלים. אמר לה: נוח לך שכל הצדיקים יאכלו על שולחן של שלוש רגליים, ואנו נאכל על שולחן שניטלה אחת מרגליו? אמרה לו: ומה נעשה? התפלל ויטלוה ממך. התפלל ונטלוה.

בכח הדיבור והתפילה - החייה את אשתו

במסכת כתובות ס''ב, ב' מסופר על רבי חנינא בן חכינאי, אשר עזב את ביתו והלך ללמוד תורה במשך 12 שנים. כאשר חזר, נכנס לביתו באופן פתאומי וללא הודעה מראש על בואו. אשתו, אשר ידעה שבעלה לומד תורה במקום רחוק התרגלה לכך, והיתה עסוקה בענייני הבית ובניפוי הקמח, הרימה לפתע את עיניה והנה היא רואה את בעלה. מרוב התרגשות למראה בעלה פרחה נשמתה ומתה. התפלל רבי חנינא ואמר: ריבונו של עולם! זה שכרה לאחר שנים כה רבות שהמתינה לי? ביקש עליה רחמים ושבה לחיים. ("אוצרות אחרית הימים", הרב יהודה חיון)

בכח הדיבור והתפילה - חזר רבי זירא לחיים

במסכת מגילה ז', א' מסופר על רבה ורבי זירא אשר עשו סעודת פורים בצוותא והשתכרו. תוך כדי שכרות קם רבה ושחט את רבי זירא.

למחרת כאשר התפקח רבה מהיין וראה את אשר עשה, עמד רבה התפלל (כח הדיבור) וביקש רחמים על רבי זירא והחייה אותו.

בכח הדיבור והתפילה - חזר רב כהנא לחיים

במסכת בבא קמא קי''ז, א-ב, מסופר על רב כהנא שברח מבבל לארץ ישראל. בראות ריש לקיש את רב כהנא, ניגש לרבי יוחנן ואמר לו: ארי עלה מבבל. לקח רבי יוחנן את רב כהנא והושיבו בשורה הראשונה לפניו. אך כיון שרב כהנא שתק ולא הראה את כוחו בתורה, הורידוהו משורה לשורה, עד שישב בשורה השביעית והאחרונה. לאחר מכן, עמד רב כהנא והקשה לרבי יוחנן קושיות שלא ידע להשיב עליהן, עד שחזר למקומו בשורה הראשונה. רבי יוחנן היה יושב על שבעה כרים, ועל כל שאלה שרבי יוחנן לא ידע להשיב, השמיטו מתחתיו כר אחד, עד שרבי יוחנן ישב על הקרקע.

הרים רבי יוחנן את ריסי עיניו והסתכל על רב כהנא. מאחר שנדמה היה לרבי יוחנן שרב כהנא מחייך על כשלונו, חלשה דעתו ופרחה נשמתו של רב כהנא. למחרת, התברר לרבי יוחנן כי רב כהנא לא חייך עליו כלל, אלא שכך נראים פניו תמיד כאילו מחייכות. הלך רבי יוחנן אל המערה בה הטמינו את רב כהנא, התפלל וביקש עליו רחמים (כח הדיבור) והחייה אותו.

בכח הדיבור של רשב''י התמלאה הבקעה דינרי זהב

אחד מתלמידי רבי שמעון בר יוחאי זיע''א, נסע לחוץ לארץ וחזר ארצה לאחר תקופה מסויימת עם עושר גדול. התלמידים אשר ראו את עשירותו התקנאו בו ורצו גם הם לנסוע לחוץ לארץ.

הוציאם רבי שמעון בר יוחאי לבקעה אחת הסמוכה למירון, התפלל ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! מיד החלו לבצבץ דינרי זהב בבקעה, וכל הבקעה התמלאה דינרי זהב. אמר רבי שמעון לתלמידיו: אם הנכם מבקשים להתעשר, הרי לכם כאן הזהב, קחו כאוות נפשכם. אך דעו, כי כל הלוקח כעת נוטל הוא את חלקו בעולם הבא, שאין שכר התורה אלא לעולם הבא. (ספר רבי שמעון בר יוחאי, יוסף יצחק דייטש)

בכח הדיבור ולימוד התורה נשרפו עופות השמים

במסכת סוכה כ''ח מובא: אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. ויש המפרשים שכל מלאך שהיה מעופף שם בשעה שעסק בתורה, היה הופך לשרף.

בכח הדיבור של רבי אליעזר - צמחו קישואים

בספר חדושי אגדות, חלק שלישי עמוד קס''ז על מסכת סנהדרין מובא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו... אמר... שאני שונה 300 הלכות בבהרת... ולא עוד אלא שאני שונה... 3,000 הלכות בנטיעת קישואין. ולא היה אדם שואלני בהם דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא (רבי עקיבא) מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי... אמרתי: דבר אחד - וניתמלאה כל השדה קישואים... אמרתי: דבר אחד - ונתקבצו כולן למקום אחד...

ועושה אותם איילים וצבאים

במסכת סנהדרין פ''ז, הל' י''ג מובא: אמר רבי יהושע בן חנניה: יכול אני ליטול קישואים ואבטיחים ועושה אותם איילים וצבאים, והללו מולידים איילים וצבאים. (הכל כמובן בכח הדיבור והמילים הקדושות של התורה).

בכח הדיבור - צמחו תאנים

במסכת תענית מובא: יום אחד שכר רבי יוסי פועלים שיעשו עבודה בשדה. שהה רבי יוסי ולא הביא לפועלים לשדה לחם לאכול, והם היו סוברים שיביא להם לחם. אמרו הפועלים: רעבים אנחנו. היו יושבים תחת אילן תאנים. אמר בנו של רבי יוסי: תאנה, תאנה, הוציאי פירותייך ויאכלו פועלים של אבי! הוציאו התאנים את פריים ואכלו הפועלים.

בתוך כך בא אביו רבי יוסי, אמר אל הפועלים: אל תחשדו אותי שלא הבאתי לכם מזונות עד עכשיו, כי טרחתי בדבר מצווה, לכן אחרתי עד כעת. אמרו לו הפועלים: הקדוש-ברוך-הוא ישביעך כמו שבנך השביע אותנו. אמר להם: מאין היה לו ליתן לכם לאכול? סיפרו לו את מה שעשה בנו. אמר רבי יוסי לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה את פירותיה שלא בזמנה...

בכח הדיבור והתפילה - התרפאו האילמים

במסכת חגיגה ג' מובא: שני אילמים היו בשכונתו של רבי (רבי יהודה הנשיא), וכל אימת שהיה רבי נכנס לבית המדרש היו נכנסים אף הם ויושבים לפניו, ומנענעים בראשיהם ומרחשים בשפתותיהם. התפלל רבי וביקש עליהם רחמים ונתרפאו, ונימצא שהיו יודעים הלכה וספרא וספרי תוספתא וכל התלמוד.

בכח הדיבור והתחינות הבריא בנו של רבי יוחנן

במסכת ברכות מובא: מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה...

כח הדיבור - גרם למיתה

במסכת בבא בתרא מובא: ישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על שלושים, וחוקק בהם עשרים על עשרים ומעמידם בשערי ירושלים. ליגלג עליו אותו תלמיד: וכי היאך יתכן אבנים יקרות בגודל כזה? הלא אנו בגודל ביצה לא מוצאים?

לימים שקעה ספינתו של התלמיד בים, וירד למעמקים, וראה מלאכי השרת מנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחקוק בהם עשרים על עשרים. שאל אותם: למה אלה? אמרו לו: שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. בא אותו תלמיד לפני רבי יוחנן וסיפר את אשר ראה. אמר לו: לא ראית - לא האמנת? מלגלג אתה על דברי חכמים? נתן בו את עיניו ונעשה גַל של עצמות.

בכח הדיבור - שבה אל עפרה

במסכת תענית מובא: לרבי יוסי היתה בת יפת תואר. יום אחד ראה איש אחד סותר את גדר העצים כדי להסתכל דרך הנקב ביופיה של בתו. אמר לו רבי יוסי: מה זאת שאתה מסתכל כאן כעת? אמר לו: רבי, אם לא זכיתי ליקח אותה לאשתי, וכי לא אזכה על כל פנים לראותה?

אמר לה: בתי את מצערת לאנשים, מפני שאת יפת תואר יצרם מתגבר עליהם. לכן שובי לך אל עפרך ואל יכשלו בך בני אדם. נתן בה את עיניו ועשאה גַל של עצמות.

בכח הדיבור והאותיות - נברא עגל טוב

במסכת סנהדרין מובא: רבי חנינא ורבי הושעיא היו יושבים... ועוסקים בספר יצירה, וממילא נברא להם עגל טוב (כלומר: עגל שהיה גדול וטוב למאכל), שהיו מצרפין אותיות השם שבהם נברא העולם. ואכלו את העגל.

בכח הדיבור נפתחה מערת רבי שמעון בר יוחאי

במסכת בבא מציעא מובא: ...יום אחד בערב יום הכיפורים היו העולם טרודים בהכנת סעודה למוצאי יום הכיפורים, הלכו הרבנים ולקחו את רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי מן העליה, והביאו אותו (את רבי אלעזר שנפטר) אל המערה שהיה מונח שם אביו כדי לקוברו עם אביו. והנה מצאו נחש אחת שהיה מקיף את המערה כמו גלגל, וזנבו אצל פיו. אמרו לו: נחש, נחש, פתח פיך ותרחיב זנבך מעל פיך, כדי ליתן מקום שיכנס בן אצל אביו (כדי שיוכלו לקבור את רבי אלעזר ליד אביו - רבי שמעון בר יוחאי), ופתח להם.

בכח הדיבור והתפילה - ירדו גשמים

בספר "ענף עץ אבות" של הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט''א מובא: מעשה שהיה עם הגאון הראשון לציון רבינו משה גלאנטי, שבשנה אחת היתה שנת בצורת, ונפש העם מתושבי ירושלים היתה מלאה דאגה. כמעט עבר כל החורף ולא נראה אפילו עב קטן בשמים. אין גשם ליבול ואין מים לשתיה, בורות המים בירושלים התרוקנו לגמרי.

הפחה שהיה איש רשע וצורר היהודים, שלח מכתב התראה לגאון רבי משה גלאנטי ראש הרבנים בירושלים, ובמכתבו הוא מאיים: שאם לא יתפללו היהודים על הגשם ויביאו גשמי ברכה תוך שלושה ימים, יגרש את כל היהודים מירושלים, כיון שבאשמת היהודים נסגרו ארובות השמים. היהודים המתפארים שהם עם נבחר לה' וקוראים לה' "אבינו", הנה כעת בזמן מצוקה יָראו את כח תפילתם.

ראש הרבנים הכריז צום, וכל היהודים נאספו בבית הכנסת המרכזי ובכו והתחננו לצור ישראל שיוריד להם מטר. ויהי ביום השלישי בנטות השמש לערוב, ציוה הראשון לציון את כל הקהל ללכת עמו אל קברו של רבי שמעון הצדיק, להתפלל שם בעד הגשמים. הרב אמר לכולם ללבוש מעילי חורף ומגפיים גבוהים ולקחת מטריות, כיון שכאשר יחזרו מקבר רבי שמעון הצדיק, למרות השמש הזורחת והשמים הבהירים יֶרד גשם שוטף ורוח זלעפות. שמעו כולם בקולו של הרב.

כאשר יצאו משער שכם ראה אותם קצין המשטרה בנקודת תחנת המשטרה שם, כשכולם הולכים עם מעילי חורף ומטריות בידם, ולא היה יכול להתאפק מלצחוק. ויחר אפו על הרב שהלך בראש התהלוכה, ויכה את הרב על הלחי, והרב לא שת לבו גם לזאת, וילך הלאה ופניו מועדות אל קבר רבי שמעון הצדיק.

ובהגיעו לשם, כרע הרב על ברכיו ואמר "סליחות" בדמעות שליש, וכל הקהל נשאו קולם ויבכו על יד מצבת שמעון הצדיק. וכשסיימו את בקשותיהם ותחינותיהם והתחילו לחזור הביתה, פתאום התנשא רוח גדול וחזק מאוד, ותכלת הרקיע התכסתה בעבים, ואגלי מטר כבדים התחילו לרדת ממרומים. כל הקהל פתחו את המטריות מעל ראשם כדי להגן עליהם מזרם המטר. וכאשר הגיעו לתחנת המשטרה הסמוכה לשער שכם, יצא הקצין לקראתם ואמר: עתה ידעתי כי יש אלקים בישראל, בזכותכם באו הגשמים לרוות פני תבל. ויתנפל לפני הדום רגלי הרב, ויחל את פניו לסלוח לו על שהכלימו והרים ידו על הרב. והרב נענה לו ואמר: סלחתי כדבריך. ואז לקח הקצין את הרב על זרועותיו, וישאהו בכל הדרך עד שהגיע אל משכנו.

במשך שלושה ימים רצופים המטר לא חדל, וכל הישמעאלים והנוצרים הודו בפה מלא: כי בזכות היהודים ורבותיהם בא מטר העוז הזה, וכי תפילת היהודים ותחנוניהם רצויה בפני ה' יתברך. וביום הרביעי בא קצין המשטרה אל הרב וביקש להתגייר, ונשאר לשרתו כעבד בכל הימים.

בכח הדיבור - יצר רבא את ה"גולם"

בגמרא במסכת סנהדרין ס''ה מסופר על: רבא אשר ברא גולם בכח המילים מספר היצירה, ושלח את הגולם לרבי זירא. רבי זירא היה מדבר אל הגולם והגולם אינו עונה, כי לא היה בו כח הדיבור. אמר לו רבי זירא: מן החבורה אתה, שנבראת ע''י אחד החכמים, שוב לעפרך!

בכח הדיבור והאותיות יצר המהר''ל מפראג את ה"גולם"

הספר "נפלאות מהר''ל מפראג" אשר נכתב ע''י חתנו של המהר''ל מפראג הגאון מוהר''י כ''ץ, ומכתב המיוחס למהר''ל עצמו שנכתב לרב יעקב גינצברג מפרידברג, ונדפס ע''י ה"אמרי יוסף" מספינקא: הם המקורות היחידים המסַפרים לנו על יצירת הגולם על ידי המהר''ל, ובגוף ראשון.

"הנני להשיבו" כותב המהר''ל במכתב, "אם אמת ונכון הדבר שבראתי גברא כרבא, ואיך נשאתי בנפשי עוז לעשות פעולת ממש ולהשתמש ע''י צירופי שמות לברוא על ידן איזו בריאה בעולם הגשמי"... המכתב רומז למסופר בגמרא במסכת סנהדרין (ראה לעי''ל), אך יש בהמשכו של המכתב דיון הלכתי הדן במעמדו ההלכתי של ה"גולם" הזה. הן בדברים המיוחסים למהר''ל עצמו, והן בכתבים המיוחסים לחתנו, מופיע תיאור כמעט זהה לאופן יצירת הגולם, לתפקידו, לאופן סילוק נשמת החיים שהופחה בו. תאריך היצירה המדוייק של הגולם מופיע גם הוא: כ' באדר שמ''ה, ואף מקומה מוזכר: על גדות הנהר הנקרא מלדווקא. וכן המאורעות שקדמו ליצירת הגולם.

במכתב מתואר הויכוח שהיה למהר''ל עם שלוש מאות הכמרים ובסופו, כשראה המהר''ל שלא יוכל לעמוד כנגד המתווכחים, עד כדי חשש לגירושו מפראג, צירף אליו עוד שניים מתלמידיו: חתנו ר' יצחק כ''ץ ור' יעקב ששון הלוי כנגד כח הרִשעה.

פתק שנפל משמים בישר למהר''ל על פי אותיות הא'ב': "אתה בְּרָא גולם דָבֵּק החומר ותגזור זדים חבל טורפי ישראל. וע''י צרופי שמות, נשלח המהר''ל לברוא את הגולם. בשעת בוקר מוקדמת, מתכנס בית הדין הכולל שלושה: כהן (ר''י כ''ץ), לוי (רי''ש הלוי) וישראל (המהר''ל), וביחד הם יוצרים את צורת הגולם מטיט אשר בגדת הנהר. הכהן - נקרא ראשון להקיף את הגולם מצד ימין, מרגליו ועד ראשו, תוך כדי אמירת צירופי אותיות שנמסרו לו ע''י המהר''ל. בשעת שבע ההקפות, מעיד ר' יצחק כי הגולם נתאדם כגחלת אש. אחריו - הקיפוֹ ר' יעקב ששון, שבסיום הקפותיו נתכסה הגולם שערות וציפורניים, כאדם בן שלושים. ובסוף - הקיפוֹ המהר''ל עצמו, ובגולם הופחה נשמת חיים.

כשבאו הארבעה אל העיר (הלכו שלושה וחזרו עם הגולם, וכעת הם ארבעה), סיפר המהר''ל כי האיש האילם נמצא בעיר והגיע ממרחקים, ועתה ישמש כשמש בית הדין. בטרם נכנסו העירה, השביע המהר''ל את הגולם כי נשמת ר' יוסף שידא המופיע בתלמוד נכנסה בו, והוא אינו רשאי להמיר את פקודתו של המהר''ל. בספר "נפלאות המהר''ל" מופיעים כמה וכמה מקרים בהם השתמשו בני ביתו של המהר''ל בגולם שלא לצורך גדול ונגרמה להם מפלה רבה ועוגמת נפש. לעומת זאת, מוזכרים המקרים שבהם שימש הגולם את המהר''ל כדי להטיל אימה ומורא על בני פראג, יהודים שמרדו או גויים להבדיל, אך איש לא ידע שגולם זה נברא על ידי המהר''ל עפר מן האדמה.

רק לאחר שהצליח המהר''ל לבטל את גזרת עלילות הדם, נוכח כי יותר אין צורך בגולם, וכדרך שברא אותו כך גנז אותו בעליית בית הכנסת בפראג.

על תהליך סילוקו של הגולם מעיד המכתב הנ''ל, ובו גם שקלא וטריא הלכתית הדנה בהיתר הגולם מטומאת מת, עד כדי כך שר' יצחק כ''ץ ישתתף בסילוקו, ויעמוד עליו בעת יציאת נשמתו. כמו כן נפסק: כי אין חייבים להתאבל עליו, ועל פי סברת המהר''ל: הוא לא יקום בתחיית המתים.

כשעלו בחצות הלילה המהר''ל ושני תלמידיו עם הגולם לעליית הגג, השביע המהר''ל את הגולם שלא ישנה כלום ממה שיצווה אותו. אחר כך פקד עליו לשכב, ובדרך הפוכה מזו שנברא, נסתלקה נשמתו. אחר כך ערמו עליו ר' יצחק ור' יעקב ששון את ה"שמות" שהיו גנוזים בעליית הגג, כך שלא נודע שמצוי שם גוש החומר ממנו היה עשוי הגולם.

עוד באותו יום הפיץ המהר''ל את השמועה כי "יוסילי הגולם" שכל כך נתחבב על אנשי פראג, בפשטות דרכיו ובצייתנותו המופלאה, קם לפתע ונעלם. מכיון שאיש לא היה קרובו, גם לא טרחו לחפש אחריו או להתאבל עליו (כך פסק המהר''ל) ומעשהו הפך למופת. בלי כל קשר כביכול, אסר המהר''ל לגנוז שמות בעליית בית הכנסת, מחשש לשריפה. הוא אף פקד לנעול את עליית הגג, כדי שאיש לא יוכל לעלות לשם.

רק שניים ידעו מה היתה הסיבה האמיתית לאיסור זה, והם נצרו את הסוד.

תוכן העניינים

דוד המלך ועוצמת התהילים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה