אור ברסלב
דוד המלך ועוצמת התהילים על ספר התהילים › כח התהלים מתגלה בסיפורי מופת וסיפורי צדיקים

דוד המלך ועוצמת התהילים

על ספר התהילים · כח התהלים מתגלה בסיפורי מופת וסיפורי צדיקים

התהלים משולבים בכל אורח החיים היהודי

מעשה נורא ששמע השל"ה מאביו

כי בשנת קי"ב שנתיים אחרי הגזירות, נשאר כפר אחד סמוך לערפורט, שלא שלטו בו האוייבים, והיה יושב בו איש מסכן וחסיד ולא בקיא גדול לבד מפשט המקרא והוא היה כבר זקן ונפטר בשיבה טובה. תוך שלושים יום לפטירתו בא הזקן בחלום לאחד החסידים והחכמים המופלגים בערפורט, ונדמה לו שהיה עומד לפניו בתכריכין ואוחז ספר קטן בזרועו, אמר לו החכם: וכי אינך האיש אשר קברנו ביום פלוני? אמר לו הזקן: כן דברת, אני הוא! שאלו החכם: ומה הספר אשר הינך מחזיק? ענה לו: ספר תהילים. ובאתי להזהירך שתזהיר את בני הישוב ההוא בו הייתי גר, שיבריחו את עצמם מן העיר וימלטו את נפשם כי כלתה עליהם הרעה. כי כל עוד הייתי חי בתוכם והשלמתי וגמרתי ספר תהילים בכל שבוע כמה שנים, הרי שבזכות זה האריכו בשלום וניצלו עד הנה, ועתה משהלכתי לעולמי אין מי שיגן עליהם.

ויהי בבוקר ותפעם רוח החכם ושלח שליח מיוחד לישוב בו היה גר הזקן, בכתבו את כל הדברים והזהירם. והנה מקצת היראים את דברי החכם נמלטו וניצלו, ומקצתם שנתייאשו מן הפורענות נשארו שם ולא השגיחו בדברי החכם, עד שפגעה בהם יד ה' ומידת הדין.

רואים מכאן את גודל מעלת קריאת התהילים, שמסוגל להציל מן הפורענות. ויתר על כך: רואים אנו ממעשה נורא זה, שאף שהיה הזקן לא בקיא גדול לבד מפשט המקרא, בכל זאת פעל מה שפעל, שאין מאתנו מי שיודע כיצד הדברים פועלים ועושים פרי למעלה. (הרב וידר י. - מאמר מנהג אמירת תהלים)

השל''ה הקדוש : "הרגיל בספר תהלים דוחה כל מני פורענויות ופגעים רעים מעליו ומעל כל בני ביתו ומעל משפחתו ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות".

תהלים במחנות ההשמדה

פרק התהלים של בת הרב כסגולה להצלת אביה

מעשה ממחנות ההשמדה בשואה: טלז, מחנה ראיין, תש''א

הגרא''י בלוך "ריש מתיבתא" ורבם של יהודי טלז, נתן עיניו בגרמני המרצח, שבא לגזוז את זקנו. הרשע נרתע כנראה ממבטו הישיר ולא נגע בו. אבל היה זה מקרה יוצא מן הכלל, שכן כל הגברים שהועמדו באמצע החצר ב"מחנה ראיין'', עברו את התהליך המשפיל של גזיזת זקנם. הגרמני המרצח עמד בלא חולצה וחרב בידו. הגברים אולצו להתייצב שורות שורות, וגזיזת הזקנים בוצעה בכוח ובאופן נבזה וגס. המעמד כולו הפך לטקס אכזרי של התעללות. הם ציוו על כולם: "לרוץ וליפול, לרוץ וליפול"…

מי שלא היה כוחו עימו לבצע את הפקודות הסדיסטיות, הוכה בידי הגרמנים מכות מוות. ר' אלי' חיים הלפן מת במקום. ר' זלמן אחיו של הרב בלוך, הגיע למצב של אפיסת כוחות, ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו מרוב תשישות. מראה פני הגברים היה נורא מאוד, כאשר חצי או חלק מזקנם נגזז.

הגרא''י בלוך אמנם נחלש מאוד, אף שלא נגעו הצוררים בזקנו, וגם נחסכו ממנו המכות באותו טקס אכזרי. כיצד ניצַל מכל אלה? אחר כך התברר, כי בתו חיה זכרה את הסגולה שמסר להם הוא עצמו, בעת שהגרמנים הפציצו את העיר טלז. אז הבטיח הרב, כי ע''י אמירת פרק צ''א בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", עשר פעמים, מתוך כוונה - ה' ממלא את רצונו של המתפלל. כאשר ראתה הבת חיה שהגרמנים זוממים לבצע את הטקס האכזר ליהודים, פתחה באמירת תהלים… (חיה בלוך אוזבנד, ירחון "בית יעקב", גליון 26, תמוז תשכ''א, עמוד 25, אנציקלופדיה "שמע ישראל", קאליב)

דוד המלך יוצא עם כינורו לקראת יהודי פשוט שאמר כל חייו תהלים

סיפר הגה''ק מנעסכיז זי''ע: מעשה ביהודי אחד פשוט שהיה עוסק אחר הרחיים, והיה אומר תהלים כל ימיו. וכשנפטר ראהו אחד הצדיקים בחלומו והנה דוד המלך ע''ה, יוצא לקראתו ומנגן בכינורו והיה שמח שמחה גדולה. (זכרון טוב)

המהר''ל מפראג ופרק התהלים מפני המזיקים

ממול לבית הכנסת הגדול בעיר פראג היה בנין גדול וישן, בעל חמישה פתחים היוצאים כל אחד לדרך אחרת. בבנין הישן אשר היה הפקר, היו חדרים רבים במצב לא טוב בהם גרו יהודים עניים מפראג. מתחת לבנין היתה מערה גדולה מאוד, וקצה המערה הוביל לפלטין ירוק ויפה עם גן מפואר בו גר הכומר תעודש, אשר היה ידוע כצורר היהודים ממדרגה ראשונה. ולמרות שהעליל על היהודים כמה פעמים לא הצליח, כיון שהמהר''ל הקדוש היה משתדל לבטל את הגזרות.

והנה כשבועיים לפני חג הפסח, טייל הכומר בגן וראה את בנו הקטן של המשרת כשהוא משחק לבדו בגן, פיתה הכומר את הילד בסוכריות וממתקים, סחב אותו לתוך המערה אשר מתחת לבניין היהודים העניים, ושם שחט אותו. הכומר הרשע לקח בקבוקים קטנים ומילא אותם בדם הילד, וכתב על כל בקבוק שם של אחד מרבני העיר פראג וגם את שמו של המהר''ל, הוא הניח את הבקבוקים בסל אחד ואת גופת הילד בסל שני, ובכל מני כישופים נכנס למרתף שהיה מסוכן מאוד מהמזיקים, והניח שם את הסלים. וכאשר חיפשו את הילד בן המשרת ולא מצאו, העליל הכומר על היהודים שהם רצחו את הילד לפני הפסח בעבור הדם.

באותו לילה חלם המהר''ל הקדוש חלום נורא: שיצא אש גדולה מאותו מרתף ונכנסה שלהבת אש לבית הכנסת הגדול. מיד קרא המהר''ל לשמשו רבי אברהם חיים שהיה צדיק ולשמשו השני - יוסלי הגולם אשר יצר, והלכו שלושתם בחשאי לאותו מרתף והדליקו נרות כדי לחפש. אך המקום היה מסוכן מפני המזיקים, ופתאום יצאה רוח חזקה מאוד עם קולות של כלבים נוראים ומפחידים, שחשבו שכמעט יטרפו אותם לגזרים. מה עשה המהר''ל? ישב וקרא שבע פעמים את מזמור צ''א בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן"... מילה במילה ומיד השתתק כל הרעש. התחילו לחפש ומצאו שני סלים: באחד בקבוקי הדם ובשני את גופת הילד. את הדם שפכו וכיסו באדמה ואת גופת הילד רצו לקחת להניח ליד גינת הכומר, אך כשהתחילו ללכת נפל עליהם מטר של אבנים שהשליכו המזיקים שבמערה והם לא יכלו ללכת. אז ציוה המהר''ל את יוסלי הגולם שיקח את הסל ויניח אותו ליד גן הכומר אשר בקצה המערה. יוסלי הגולם עשה כפי שהתבקש וחזר ללא פגע, כי יוסלי הגולם אינו ניזוק מן המזיקים. והלכו בשמחה הביתה.

בבוקר, עוד לפני התפילה, התמלאו כל רחובות היהודים בחיילים ושוטרים ובראשם הכומר צורר היהודים, ולא ידעו מדוע. אחרי חיפושים מדוקדקים במרתף וכאשר לא נמצא דבר התפזרו למקומותיהם והיהודים חגגו את הפסח בשמחה. והנה כאשר ניקה משרת הכומר את הגינה גילה את הסל ובתוכו בנו ההרוג, הוא הרגיש שהכומר הרג את בנו כדי להעליל על היהודים, ומיד רץ וסיפר לקצין המשטרה. לאחר חקירה ועינויים הודה הכומר על האמת, ועשו בו כאשר זמם לעשות בישראל.

זה כח מנהיגי ישראל הקדושים וזה כח התהילים לשמירה מפני המזיקים. (אהבת חיים, פרשת שופטים)

מעשה בחכם ונשמת דוד המלך

מעשה בחכם אחד שהיה בעליה עם תלמידיו, וישקף בעד החלון ויראה נושאי מיטה שהולכים לקבור מת אחד. ירד מהר מן העליה ומיהר ללכת אחריהם ללוות את המת ההוא ואחריו הלכו גם תלמידיו. לאחר ההלוויה שאלו התלמידים את רבם: במה זכה הנפטר לכל הכבוד הזה? אמר להם הרב: הלא תדעו שבשעה שהשקפתי בעד החלון, ראו עיני את נשמת דוד המלך הולכת אחר הארון. ולאחר בירור העניין, הסתבר כי אותו האיש היה רגיל לומר כל יום חמישה ספרי תהלים, חוק עולם בל יעבור. (תהלה לדוד)

הרבנית של רבי לוי יצחק הבריאה בזכות התהלים

מובא ביומן הרבנית חנה, אמו של הרבי המתאר את הזמן בו הוגלה רבי לוי יצחק (אביו) לקזחסטן ושם סבלו ייסורים קשים:

"בימי מחלתי, היה הרב (רבי לוי יצחק) מתיישב ליד השולחן ואומר פרקי תהלים, כשנחלי דמעות יורדים על לחייו. האזנתי לקולו מלא שברון הלב, קול שהיה יכול להמיס אבן.

האמנתי אז והנני מאמינה גם היום, שאמירת התהלים שלו עזרה לי להתגבר סוף סוף על מחלתי". (אם בישראל, קה''ת, מיומן הרבנית חנה)

ביטול גזירות בזכות אמירת התהלים - בזמן הבעש''ט

פעם ראה הבעש''ט קטרוג גדול על בני ישראל רחמנא ליצלן, והתייעץ עם תלמידיו הקדושים והרבו בתעניות ולא יכלו לפעול, והשפיעו על הרב לגזור תענית... בשעת התענית, בהתאסף אנשים ונשים לומר תהלים, ראה הבעש''ט שעדיין הגזירה במקומה עומדת. לאחר מכן פנה הבעש''ט אל ר' נחמן מהורודונקה ואמר בשמחה גדולה ובפנים צהובות שהגזירה התבטלה, וכל התלמידים שמחו שמחה גדולה.

כאשר ישב הבעש''ט בצוותא עם תלמידיו הקדושים סיפר להם: שאשה אחת היא אשר ביטלה את הגזירה. כיון שבעת אמירת התהלים בבית הכנסת כשכולם געו בבכיה, נתגברו טענות המקטרג, והיה בצער גדול. ובעזרת נשים היתה אשה אחת פשוטה שגם תהלים לא ידעה לומר, ובשומעה את הבכיות והקולות, אמרה: ריבונו של עולם, הרי אתה אבינו, בניך מתחננים לפניך בדמעות שליש, לי יש חמישה ילדים וכשהם מתחילים לצעוק אני לא יכולה לסבול, והקב''ה שיש לך כל כך הרבה ילדים, הרי גם אתה צריך לענות להם?! אבא שבשמים, ענה לילדיך!... כמה כל מילה של יהודי משפיעה, כמה פרק תהלים יקר... (ליקוטי דיבורים, עמוד 97)

ועוד מסופר שבשנת תקי''ב היה לא עלינו, קטרוג על העיר מזיבוז עירו של הבעש''ט. אנשים רבים, נשים וטף חלו במחלות שונות, וכמה מהם היו גוססים ר''ל ותהי צעקה גדולה בעיר, כי אין בית שאין שם חולה אחד או שניים.

ויבואו אל מורנו הבעש''ט ויבכו במר נפשם על החולים, ויתחננו בפניו להרבות בתפילה עבורם. ויען הבעש''ט: שהוא אינו יכול להושיע להם בזה, ורק הם בעצמם יכולים להציל את החולים, להחליש או גם לבטל את רוע הגזרה... תמיד עבודת ישראל עמך עושה רצון להחליש את הגזרה ולבטלה. ועבודת ישראל שהיא עומדת תמיד לפני ה' יתברך לעשות רצון טוב, הם אותיות שבתורה, שהם בשני אופנים: אמירת אותיות שבתורה וספר תהלים וכתיבת ספר תורה שבה ישתתפו כולם. (אגרות קודש, האדמו''ר הריי''צ, חלק ו')

מלאכים לבנים ושחורים

מעשה באדם אחד ירא שמים, שהיה רגיל לקרוא ספר תהלים בכל שבת, ואחר כך היה ישן שינת הצהריים. ויקר מקרהו, שבאמצע קריאתו בספר תהלים, באו אליו אנשים לבקרו ולשוחח עמו. ובאמצע קריאתו היה עונה להם על שאלתם ועל דבריהם, ולפעמים היה פוסק (מפסיק את קריאת התהלים) לענות להם באמצע הפסוק או בשליש ורביע הפסוק, לפי הצורך. ופעם הרגיזו אותו באמצע קריאתו והתכעס מאוד, עד שסיים ספר תהלים והלך לישון. והנה חלום, וירא בחלומו: שהיה יושב ובאו שני מלאכים לבושים הבדים ועטופים לבנים, ועמדו לימינו. והנה באו עוד שני מלאכים לבושים שחורים ועמדו לשמאלו. וביד המלאכים הלבנים העומדים לימינו היה ספר תהלים, ויפתחוהו לפניו ויאמרו לו: ראה מזמורי התהלים אשר קראת היום. ובהביטו בהם חשכו עיניו מראות, שראה שכל הדיבורים החיצוניים שדיבר נתערבו עם פסוקי התהלים, ונעשית עירבוביא שלמה, ולפעמים נראים כחירוף וגידוף, או שנשארו ללא משמעות, אלא דברים מבולבלים. ויש מקומות שהיה בהם סימן של עבודה זרה (וזה היה בשעה שכעס וקצף על דבריהם, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה).

ויחרד האיש וילפת. ויאמרו לו המלאכים: האם תרצה שנעלה את קריאתך היום בספר התהלים לפני הקדוש-ברוך-הוא? אמר להם: חס ושלום, כל הקריאה הזו טעונה גניזה. והנה המלאכים לבושי השחורים העומדים לשמאלו, חטפו את ספר התהלים מיד המלאכים הלבנים העומדים לימינו, וירוצו להביאו לפני פמליא של מעלה. ויצעק האיש צעקה גדולה ומרה, והתחנן להם שיחזירו אליו את ספר התהלים, אך הם אטמו אוזנם משמוע, ואצו רצו למסור את הספר לפני מלאכי מרום העליונים.

ותיכף הקיץ משנתו, ויצטער מאוד על כך, ויקום וילך אצל רב גדול וקדוש, ויספר לו את כל המעשה הנ''ל, וביקש תיקון על מעשהו. ויאמר לו החכם: עתה הסכלת עשֹה. כי היה לך לזכור מאמר חז''ל: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בשיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים (עבודה זרה ג'). אך כיון שאתה מתחרט על כך, עמוד על רגלך והעד עליך בורא העולם, שמכאן ולהבא לא תפסיק כלל באמצע לימודך וקריאתך, ותאמר בפה מלא "ניחמתי" שלוש פעמים, לאות שאתה מתחרט באמת ובתמים.

וקיבל עליו הכל כאשר ציווהו הרב הקדוש ושב לביתו. ובליל מוצאי שבת חלם: שהמלאכים הלבנים אשר עמדו לימינו, רדפו אחרי המלאכים לבושי השחורים, ויחטפו מידם את הספר ויגנזו אותו, וייקץ. וישמח שמחה גדולה, שהועילה תשובתו ושב ורפא לו.

מכאן נלמד כמה קשה התערובת של חול עם הקודש, בהפסק שיחה בטלה באמצע הלימוד, שבזה תהיה מצווה הבאה בעבירה. ואשרי השם דרכיו. (מובא בספרו של הרב הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף שליט''א: "ענף עץ אבות" - על פרקי אבות).

גזירות רעות ברוסיה

שנת תר''ג היתה שנה של גזרות רעות על היהודים ברוסיה. שר הפנים רצה להנהיג את תוכנית גזרותיו המחרידות בחיי היהודים, ובכדי להסתיר את המעשה השפל שלו, הוא הציע למלך העריץ לכנס מספר יהודים חשובים לאסיפת רבנים, ולהוכיחם עבור ההנהגה הרעה של היהודים ולכן הם חייבים להענישם. שר הפנים דרש שיבואו לאסיפת הרבנים ארבעת האישים: הרבי מליובאוויטש הגאון הבעל צמח צדק, הגאון מוולוז'ין, הגביר של הסוחרים הלפרין והמשכיל שטרן.

כאשר שמעו האישים את הגזרות המחרידות על היהודים, החליטו כולם לפנות פה אחד לכל היהודים בכל המדינה, שבכל בתי הכנסת ובתי המדרש, ישיבות, חדרים ותלמודי תורה, יגידו שלושה פרקי תהלים: כ', כ''ב ו-ס''ט.

תוך זמן קצר חלה שר הפנים הרשע ומת. במקומו נבחר אחד מעוזריו שלא היה צורר היהודים, וברוך ה' - הגזרות התבטלו.

...פעם כשנגזרה גזירה רעה על היהודים, היו רצים לבתי הכנסת לומר תהלים. המלמדים אמרו עם הצאן קדושים, עם הָפִּיוֹת היהודיות הטהורות והילדותיות, הבל שאין בו חטא. להאביד את שונאי ישראל רק על ידי הילדים היהודיים, העוללים והיונקים: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז... לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". (קטע משיחה, הוראה מהאדמו''ר הרי''צ, אלול ת''ש)

כח התהלים המיס פגזים אשר נורו על בית הכנסת בימי המהרש''א

יום אחד מוקדם בבוקר, השכים המהרש''א הקדוש ללכת לבית הכנסת, והנה ראה בשמים ענן משונה, ציווה מיד למשרתו שיפתח לו את בית הכנסת במהירות ויצא מיד להכריז בכל רחובות העיר, שעל כל היהודים להתאסף בבית הכנסת במהירות ובדחיפות. אנשים, נשים וטף ואפילו חולים על מיטתם יביאו לבית הכנסת, ואת הבתים ישאירו פתוחים לרווחה ללא פחד. השמש עשה כמצוות הרב והכריז בכל רחובות העיר, ובעיר קמה בהלה, כולם התאספו בבית הכנסת הגדול כמצוות המהרש''א הקדוש. הרב ציווה על כולם לקרוא תהלים, והוא עצמו עמד נשען על מקלו מאחורי הדלת וקורא תהלים בדמעות שליש ובקול נשבר ונדכא.

והנה לאחר שעה קלה באו מאות גויים מזויינים והתנפלו על שכונת היהודים. אך מה השתוממו לראות שבכל שכונת היהודים אין נפש חיה. בהגיעם ליד בית הכנסת שמעו את הקולות, וביקשו להיכנס פנימה לתוך בית הכנסת כדי לפרוע ביהודים. אך לא היתה להם כל אפשרות להיכנס לא מהדלתות ולא מהחלונות. ומאחר שכל הנסיונות לא עלו בידם, החליטו לשרוף את בית הכנסת על כל הנמצאים בו, אך גם בזה לא צלחה ידם. תוך מספר דקות הובאו שלושה תותחים כבדים והחלו להפגיז את בית הכנסת. ולתדהמתם הרבה: כל פגז שהיה פוגע בכותל בית הכנסת היה נופל לפניהם נמס כשעווה.

שר הצבא אשר הבין שיש ביניהם כנראה איזה צדיק אשר תפילתו מתקבלת, ולכן הפגזים הנופלים על בית הכנסת נמסים כשעווה, ניגש לדלת בית הכנסת, דפק ואמר: פתחו את הדלת ואל תפחדו, כי לא אעשה שום רעה לישראל.

הרב הורה להפסיק את קריאת התהלים יען כי חלפה השעה והגזירה התבטלה, וציוה לשמש לפתוח את הדלת כי עבר זעם. ויהי כאשר פתח השמש את דלת בית הכנסת, ניגש שר הצבא אל המהרש''א הקדוש, נשק לו את ידו ואמר: אני רואה שתפילתכם עושה פירות, אני מבטיח לכם שלא יהיו יותר פרעות במקום הזה, אך אבקש שתאמר לי רק מה עשית כדי שתפילתכם תתקבל? לא עשינו כלום אמר לו הרב, אך אמרנו תהלים והתפללנו מעומק לבנו בלב נשבר ונדכה, ובכך התקבלה תפילתנו לפני אבינו שבשמים, והיה קידוש השם גדול. (אהבת חיים, מנחם מנשה)

הקנטוניסטים

בעת שהיה האדמו''ר "צמח צדק" בפטרסבורג בשנת תר''ג, התאספו ברשות המלכות הקנטוניסטים: אלה היו יהודים שנלקחו (נחטפו) בעל כורחם לצבא, והיו מכריחים אותם להשתמד בייסורים קשים ומרים... אחרי זה יצאו כחמישה עשר איש, בתור באי כח מכל חבורת אנשי החיל, ניגשו לאדמו''ר הקדוש ה"צמח צדק" ואמרו: רבי, אנחנו יהודים מוכים ודווים, אין אנחנו יכולים ללמוד, אין אנו יודעים שום דבר, נתלים אנו באמונה ויודעים את המילים של תפילות ימי החול, שבת ויום טוב, ברכת המזון וכמה פרקי תהלים מבלי להבינן...

ענה להם האדמו''ר: יהודי המאמין בה' יתברך שהוא בורא העולם, ומחייה את העולם על כל ברואיו בהשגחתו הפרטית, ונתן לנו את התורה הקדושה ואת המצוות, ויודע את המילים של התפילות, את ברכת המזון ומספר פרקי תהלים, והוא אכן מתפלל, מברך, קורא קריאת שמע ואומר תהלים, הרי הוא יהודי חזק ובריא... (אגרות קודש כרך ד')

בערב ראש השנה שנת תר''ד, סיפר האדמו''ר הקדוש "צמח צדק", שבהיותו בפטרבורג לפי בקשת החיילים היהודים ששרתו בצבא שיבוא אליהם, הם ערכו מצעד גדול. החיילים אמרו לו: רבי, עבדנו רבות עבורכם לצחצח ולמרק את כפתורי בגדי השרד, כעת עיבדו אתם עבורנו למרק ולצחצח את נשמותינו שהושחתו, ופרצו בבכי.

הרבה מהחיילים ידעו תהלים בעל פה, ובשעה שצחצחו את הכפתורים אמרו תהלים. האדמו''ר הקדוש אמר בפני החיילים היהודיים: ...את הכפתורים ממרקים ומצחצחים בחול ובמים. חול - הם אותיות התהלים, ומים - הם דמעות מכבסות... (ספר השיחות התש''ה)

כח התהלים מחייה את הנער המת ומבטל עלילת דם

מעשה נורא ביהודי אחד שהיה לו בית חרושת לסבון, ועבדו שם כמאתיים פועלים יהודים, ישמעאלים ונוצרים. היה שם גם נער נוצרי בן 15 שנה שהיה משרת את בעל הבית בתוך בית החרושת, והיה הולך כל לילה לביתו כמו כל הפועלים.

באותם הזמנים עדיין לא היו בנקים לשמירת הכסף, אלא היו שמניחים מתחת הקרקע ומחביאים בין הכתלים, והיו שממלאים חגורות כסף ושומרים בביתם. גם היהודי בעל בית החרושת, היה לו תמיד שתי חגורות זהובים מסודרות שהיה קושרם על גבו.

יום אחד היה שלג נורא וקור גדול והנער הנוצרי לא רצה ללכת לביתו. לפנות ערב כאשר סגרו את בית החרושת, נכנס הנער הנוצרי לתוך אחד השקים הריקים של הסבון מבלי שראו אותו ונרדם. בחצות הלילה הרגיש בעל הבית ששתי חגורות הכסף אינן אתו, חיפש בתוך הבית ולא מצא. מיד רץ לבית החרושת ופתח את הדלת כדי לחפש, ומן השמים הוליכוהו רגליו ישר לאותם השקים שהגוי נחבא שם, והנה מצא את הנער הגוי נחנק ומת. באותם הזמנים היו מעלילים על היהודים עלילות דם, והיהודי שהתבלבל למראה הנער המת, סחב מיד את הנער מרגליו והשליכו לתוך אחד הבורות המלאים סיד שהיה במקום, סגר את הדלת והלך, ואף אחד לא ידע מזה.

ויהי היום אחר הצהרים, בא אביו של הילד לשאול את הפועלים היכן בנו? ענו לו: לא יודעים. גם בעל הבית אמר שאינו יודע. הגוי הביא שוטרים למקום ואמר להם שהוא חושד ביהודים. אחרי חקירה ודרישה בין השוטרים והפועלים ובעל הבית, סגרו את בית החרושת ולקחו את בעל הבית ישר לבית הסוהר, והביאו אותו לפני קצין העיר שהיה מחסידי אומות העולם. אמר לו: יהודי, אל תפחד. אני רק רוצה לדעת את אמיתות הדבר, הילד חי או מת? אחר שדיבר אתו שעה שלמה, שלח את היהודי הביתה ונתן פקודה לשוטרים לחפש את הילד מתחת לשלג. השוטרים ערכו חיפוש במשך יומיים ולא מצאו. שוב הביאו את היהודי לפני השופט שהבין שהיהודי צודק, אבל מה לעשות, הילד איננו. אמר לו השופט: יהודי, יש לך שעתיים זמן להביא עורך דין והמשטרה בינתיים יחפשו את הנער בעיר ומחוץ לעיר.

כאשר שלחו את היהודי להביא לעצמו עורך דין, הלך לביתו ומרוב צער נכנס לחדר אחד והתחיל ללמוד שם תהלים.

הוא לומד ופתאום שומע דפיקות בדלת, נכנס שכנו הזקן שגר ליד ביתו שהיה תלמיד חכם, ואמר לו: ידידי אל תחשוב שאתה לבד בצער, אלא גם כל ישראל בסכנה חס ושלום. צא לרחוב ותראה איך הנוצרים מכינים את עצמם ליום המשפט להתנפל על שכונת היהודים, חס ושלום. לכן באתי לשאול אם אתה מאמין בקדוש-ברוך-הוא?

אמר לו: אני מאמין באמונה שלמה. אמר לו הזקן: יש אמונה ויש אמונה, אני שואל אם אתה מאמין מאה על מאה אחוז? אמר לו: כן. אמר לו: אני צריך לראות בפועל, עכשיו אני מנסה אותך: אתה לומד בבכי, אם תוכל להפך את הבכי לשמחת הלב ולומר התהלים בניגון ובריקוד כאילו היית במשפט ושיחחרו אותך, באופן כזה תתחיל את התהלים, וביום שתעמוד לפני השופט ותראה את כל הגויים מזויינים ומחכים לפסק הדין, תעמוד לפני השופט בלב חזק ושמח, בלי פחד ובלי דימיון ותגיד לשופט: אדוני השופט, מה הם רוצים ממני? אני לא יודע שום דבר, באותו הערב סגרו את בית החרושת כרגיל, ואתה תאמר: יכול להיות שאביו ואמו עשו מה שעשו כדי להעליל עלי. דברים כאלה תדבר ואל תפחד ובעזרת ה' יצא משפטך לאור.

היהודי הזה נהפך לגמרי כאילו לא היה מאומה. מרוב האמונה שהאמין בשכנו החכם, אמר בלבו: סוף כל סוף זה תלמיד חכם וכדאי להאמין לדבריו. והתחיל ללמוד תהלים בניגון וריקוד יפה, ומרוב שמחת לבו היה דומה למשוגע.

לאחר שעתיים נשמעו דפיקות בדלת, באו שוטרים לקחת אותו למשפט. בית המשפט היה מלא מפה לפה, נוצרים מזויינים שונאי ישראל, ושם היו אביו ואמו של הילד בוכים וצועקים. תכף כשנכנס היהודי צעקו כולם: הנה הרוצח היהודי! אבל השוטרים השתיקום כדי לדעת מה יצא המשפט. השופט שאל את היהודי לעיני כולם: יהודי, תדע שהחיפושים נערכו כהוגן והילד איננו, תגיד מה אתה יודע? היהודי עמד באומץ לב ובלי פחד ואמר: אדוני השופט, אני חוזר על הדברים, אני לא יודע מאומה, אני חף מפשע.

כשאמר חף מפשע פתאום הנער בא, דחף מכאן ומכאן ונכנס לפני השופט. אביו ואמו וכל הנוצרים כשראו את הנער קמו בשמחה לתפוס אותו. אבל הילד על אף כל הדחיפות עמד לפני השופט ואמר: אדוני השופט, מה אתם רוצים מהיהודי הזה? כל הזמן שעבדתי אצלו כמעט בכל חודש אבא ואמא שלי הציקו לי באומרם: תגיד ליהודי שיוסיף לך. פעם פעמיים הוסיף לי וכבר אין לי פנים לבקש מהיהודי הוספה בחינם, לכן ברחתי מהבית.

מילים כאלה דיבר ודחף שוב פעם ימין ושמאל וברח, וכל מה שרצו לתפוס את הנער לא עלתה בידם.

השופט קם בכעס ואמר להמון העם: ראיתם כיצד ואיך הנער בא חי ואביו ואמו אשמים. לולא לא היה בא כעת כאן, היינו הורגים את היהודי החף מפשע, ואתם הייתם מתנפלים על שכונת היהודים והייתם מביאים אשמה על המלכות. ונתן ליהודי יד של שמחה ושלחו לשלום. היהודי בא שש ושמח לביתו ואחריו נכנס שכנו. אמר לו: מה עשית? סיפר לו מה שהיה. שאל ממנו: אתה מכיר אותי? אמר לו: הלא כבודו שכן שלי. אמר לו: תסתכל היטב עלי אולי לא הכרת? מילים כאלה דיבר ונעלם מהמקום. הוא הרגיש שזה לא היה שכנו כי אם שליח מהשמים לנסותו אם באמת מאמין בדבריהם של תלמידי חכמים. (אהבת חיים, הרב מנחם מנשה)

משפט היהודי הכפרי בבית דין של מעלה

חסיד אחד היה לו לאדמו''ר ה"צמח צדק" ור' חיים שלמה שמו. והיה האיש ההוא פשוט ביותר ומוחו היה אטום מלקבל דברי תורה, ובשום אופן לא יכל לקבל אפילו פירוש תיבות התפילה. ר' חיים שלמה היה עסקו בכפר ומוביל תוצרת הכפר: חלב, חמאה, אריגי בד אל העיר, ומזה היתה פרנסתו בהרחבה והחזיק בבני משפחתו ביד רחבה, ונתן צדקה בעין יפה והיה בעל מידות טובות.

במשך עשרות שנים נעשה ר' חיים שלמה בקיא בשתי פרשיות הראשונות של סדרת בראשית ופרשת האזינו, וספר תהלים והפסוקים הבודדים ששמע בכמה מאמרים. והיה חוזר עליהם יום ולילה בשעת מלאכתו אם היה במקום נקי, ובעת שהלך מכפר לעיר, מעיר לכפר ומכפר לכפר.

דרכו של ר' חיים שלמה היה להתרועע עם אנשים פשוטים בני גילו, אנשי הכפר והסוחרים בשוק. היה מלווה להם גמילות חסדים, היה מספר להם סיפורי צדיקים ומעוררם לעשות כמוהו, להיות בקיא בספר תהלים ולחזור עליהם בכל עת הפנוי מעסקם ובעת הילוכם מכפר לכפר.

בימי שיבתו עזב ר' חיים שלמה את הכפר ויעתיק את מושבו לעיר פולוצק, ויקנה לו בית ליד אחד מבתי הכנסת ויתפרנס משרידי הסכומים שנשארו לו מימים קודמים, ויתפלל בציבור, וכל היום וכל הלילה ישב בבית הכנסת ואמר מזמורי תהלים וחזר על שתי הפרשיות של סדרת בראשית ופרשת האזינו, והפסוקים הבודדים ששמע במאמרי החסידות.

זקן ושבע ימים נפטר ר' חיים שלמה בשם טוב לבית עולמו, בחורף תר''ך. בקידוש של חג השבועות תר''ך, במעמד הרבנים והחסידים אמר האדמו''ר הקדוש: ...איש אחד היה פשוט ביותר, אשר למשך זמן כשמונים שנה מהיותו כבן ארבע עשרה או חמש עשרה, לא ידע גם פירוש המלות שבתפילה. ורק שיום יום חזר על אותם הדברים בשתי פרשיות של סדרת בראשית, פרשת האזינו ומזמורי תהלים ופסוקים בודדים שידע על פה, ובמשך כשמונים שנה חזר עליהם בעת מלאכתו, ובמקום הבלתי נקי נזהר גם מלחשוב באותיות, ובעת הליכתו מכפר לעיר ומעיר לכפר ומכפר לכפר, בקיץ ובחורף במטר ובשלג, וגם את מכיריו ומיודעיו אנשים פשוטים שאינם יודעים פירוש המילות, הרגיל לעשות כמוהו.

ויהי בבוא האיש לפני בית דין של מעלה, ויתבעוהו בדין על כל מעשי בני אדם: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? והמקטרג טוען: כשמדובר בענייני משא ומתן, מסחר וקניין היה לו שכל ודעת, ואילו ידיעת התורה לא יכל לקבל? אותו שכל שהשתמש בו במסחרו, מדוע לא השתמש בו בלימוד התורה? ויתבע דין להורידו לשאול תחתית, ומלאכי חבלה חורקים בשיניהם ולוטשים עיניהם בו ומייחלים למוצא פי בית הדין להפילו שאולה.

והאיש עומד כולו רועד, ועיניו יזולו מים רבים. עוד בית הדין של מעלה מעיין בדינו, והנה נראה המלאך מיכאל הולך מרחוק, ואחריו הולכים קבוצות מלאכים נושאים: פרות חולבות, כדי חלב, חמאה וגבינה, כוורות דבש ועוד מתוצרת הכפר ונושאים פרי אדמה, רפש וטיט קצרים כמהלך אדם, אבל עמוקים מאוד עד התהום. ובהתקרב הקבוצה עם משאיהם לבית הדין, אמר המלאך מיכאל: זאת היא האדמה, הרפש והטיט עליהם דרך הנידון הלזה במשך כשמונים שנה, ובכל עת שהלך למד דברי תורה, וגם פעל בבני גילו שגם הם ירגילו עצמם לחזור כל מה שהם יודעים בדברי תורה, בעת מלאכתם ובעת הליכתם בכפרים ובשוק.

כשמוע בית הדין את דברי הסניגור, ובראותם את כל הכבודה שהביאו המלאכים מליצי היושר, הצדיקו את האיש ופסקו לו שכרו בגן עדן בין הצדיקים הגדולים. וזהו "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", שגם מי שהוא דל ואביון בידיעת התורה, שאינו יודע גם פירוש המילות של תיבות התפילה, רק שחוזר עליהם באמונה טהורה, בהיותו נזהר מלחזור על דברי תורה במקום בלתי נקי, הנה על ידי העפר מקים הקב''ה גם את הדל, ועל ידי שנזהר שלא לומר דברי תורה במקום אשפה, הנה מאשפות ירים אביון. ולא זו בלבד שמושיבים אותו בגן עדן בין הנדיבים שהם המתנהגים במידות חסידות, אלא שמושיבים אותו בין נדיבי עמו, שהם צדיקים גמורים. (אגרות קודש, כרך ד')

ביטול גזירות בזכות אמירת התהלים בזמן הבעש''ט

פעם ראה הבעש''ט קטרוג גדול על בני ישראל רחמנא ליצלן, והתייעץ עם תלמידיו הקדושים והרבו בתעניות ולא יכלו לפעול, והשפיעו על הרב לגזור תענית... בשעת התענית, בהתאסף אנשים ונשים לומר תהלים, ראה הבעש''ט שעדיין הגזירה במקומה עומדת. לאחר מכן פנה הבעש''ט אל ר' נחמן מהורודונקה ואמר בשמחה גדולה ובפנים צהובות שהגזירה התבטלה, וכל התלמידים שמחו שמחה גדולה.

כאשר ישב הבעש''ט בצוותא עם תלמידיו הקדושים סיפר להם: שאשה אחת היא אשר ביטלה את הגזירה. כיון שבעת אמירת התהלים בבית הכנסת כשכולם געו בבכיה, נתגברו טענות המקטרג, והיה בצער גדול. ובעזרת נשים היתה אשה אחת פשוטה שגם תהלים לא ידעה לומר, ובשומעה את הבכיות והקולות, אמרה: ריבונו של עולם, הרי אתה אבינו, בניך מתחננים לפניך בדמעות שליש, לי יש חמישה ילדים וכשהם מתחילים לצעוק אני לא יכולה לסבול, והקב''ה שיש לך כל כך הרבה ילדים, הרי גם אתה צריך לענות להם?! אבא שבשמים, ענה לילדיך!... כמה כל מילה של יהודי משפיעה, כמה פרק תהלים יקר... (ליקוטי דיבורים, עמוד 97)

ועוד מסופר שבשנת תקי''ב היה לא עלינו, קטרוג על העיר מזיבוז עירו של הבעש''ט. אנשים רבים, נשים וטף חלו במחלות שונות, וכמה מהם היו גוססים ר''ל ותהי צעקה גדולה בעיר, כי אין בית שאין שם חולה אחד או שניים.

ויבואו אל מורנו הבעש''ט ויבכו במר נפשם על החולים, ויתחננו בפניו להרבות בתפילה עבורם. ויען הבעש''ט: שהוא אינו יכול להושיע להם בזה, ורק הם בעצמם יכולים להציל את החולים, להחליש או גם לבטל את רוע הגזרה... תמיד עבודת ישראל עמך עושה רצון להחליש את הגזרה ולבטלה. ועבודת ישראל שהיא עומדת תמיד לפני ה' יתברך לעשות רצון טוב, הם אותיות שבתורה, שהם בשני אופנים: אמירת אותיות שבתורה וספר תהלים וכתיבת ספר תורה שבה ישתתפו כולם. (אגרות קודש, האדמו''ר הריי''צ, חלק ו')

פייביש העניך - הפרוש מדוברובנה

מעשה מופלא על כח התהלים

ברוך, אביו של רבי שניאור זלמן, אדמו''ר הזקן, מייסד חסידות חב''ד, היה אז בחור צעיר... ובלע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים...

אחד הסיפורים שהרשימו אותו, היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה:

...הדבר היה לפני שמונים-תשעים שנה, בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאוד ביראת השמים שלו. פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת הרבה תורה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הרבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש. ובנוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה הוא ניחן בקול ערב. בית המדרש שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך משורר התהלים את מרי שיחו לפני ריבונו של עולם, היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצערו, ודמעות מילאו את עיניהם.

כשמלאו לפייביש העניך שש עשרה שנה, פרש מענייני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אוזניו כדי שלא ישמע קול שיחות אנשים, וקשר את עיניו במטפחת.

את ספר התהלים ואת התפילות ידע בעל פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב סעד את לבו בפת לחם חרבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על כיכר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך היה גם ביום השבת, יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאוד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג. למרות כל זאת, למרבית הפלא היה גופו בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. וכך נהג שנים רבות.

שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה, כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר.

לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזת פריץ אשר נוהלה על ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בָּפָּרוּשׁ הזה שמדברים עליו, על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו. הוא הטיל איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אִתוֹ את הפָּרוּשׁ. אבל אך התקרב השליח אל בית המדרש שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה. קולו של הפרוש אשר נישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות, די היה בו כדי להניעו לשוב כולו נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו: כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו, או לחשוב להביאו בכח או לפגוע בכבודו.

מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם. כיצד יתכן הדבר, שהמשרת שלו העז לסרב למלא את שליחותו ולהביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי, למען ישמעו וייראו וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק. הוא שלח רוכבים עם חצוצרות אשר פשטו על הסביבה והביאו את צו הפריץ האומר: כי על כל האוכלוסיה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו.

תוכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפָּרוּשׁ תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו. לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כיפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים באותו היום ולעיני כל התושבים שירוכזו מכל הסביבה, שני מחזות: תחילה יצפו הכל בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפָּרוּשׁ אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.

המשרת אשר לא ביצע את הפקודה ולא הביא את הפָּרוּשׁ, הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. אנשיו של מנהל האחוזה עמדו עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, והחלו בהלקאה כשאחד מהם עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע... המלקות באו בזו אחר זו. האויר נבקע על ידי צליפת השוט אשר הדהדה בקול אדיר והתמזגה עם קול חבטה עזה על גוו העירום. כך, אחת אחרי השניה. בדרך כלל בהלקאה כזו נוצרים פסים אדומים, סילוני דם ניתזים, אך במקרה של המשרת הסרבן, נדהמו כל הצופים לראות כי כל הצליפות הרבות שספג, לא השאירו כל סימן על גבו הערום. גופו של המשרת אפילו לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו הוא לא חש בכאב כלשהו.

מנהל האחוזה ציווה להביא שבטים חדשים והצטוו להנחית עליו את הצליפות בכל כוחם. אך כל זה לא הועיל כלום, המשרת קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו. כאשר מָלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, הוא נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר וחזר לביתו בריא ושלם.

כעת ציפה הציבור למחזה הבא: לראות מה יארע לפָּרוּשׁ כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים המסכנים, ששימשו קורבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם.

עוד לפני כן שלח המנהל לדוברובנה חמישה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, שקיבלו פקודה נמרצת להביא עתה לבימה את הפָּרוּשׁ בכל מחיר, אפילו יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח. מנהל האחוזה ואתו הציבור כולו ציפו לבוא השליחים. והנה, שבו השליחים בידיים ריקות. חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה.

אלא שבפיו של מפקד חוליית הפרשים היה סיפור התנצלות: "היה בלתי אפשרי להתקרב אליו" אמר מפקד הפרשים, "כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפָּרוּשׁ נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפילותיו, מבלי שישמע ויראה את המתחולל סביבו, התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה "קובית עור שחורה" (תפילין). למרות זאת, אזרתי עוז לגשת אליו ולמסור לו את שליחותנו, אך רגליי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני".

מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס וחוסר סבלנות: "ומה היה בסופו?" שאל. "הצלפתי באויר בשוט, כדי להודיע בכך לפרוש על בואנו אליו עם צו, אך הלה המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. מלווי הספיקו בינתיים להיווכח בשיתוק שאחז בי ונמלטו מבית המדרש בפחד מוות. אני עצמי התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי מעסק זה, ושמחתי כשהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאשאר לנצח רתוק למקומי כשידי מושטת באויר" סיים הפרש בהתרגשות גדולה.

הפריץ נתקף בחרון וזעם גדול וציווה להלקות את מפקד הפרשים אשר לא מילא את תפקידו, בשלושים מלקות. הפעם השפיעו הצליפות על המוכה ומפקד הפרשים התפתל מייסורים, גופו כוסה בסימנים אדומים שמיד לאחר מכן פרצו מהם סילונות דם והוא התעלף.

כעת הודיע מנהל האחוזה בנימה של נצחנות: כי הוא עצמו יסע לדוברובנה כדי להביא את הפָּרוּשׁ, במקום כל הנמושות חדורי האמונות הטפלות. הפרוש אינו קדוש, כי אם משוגע והולך בטל. עוד תראו אותו רוקד ומכרכר לפנינו כאן.

מיד ציווה לחבוש סוסים ולרתום מרכבה בה יובא הפָּרוּשׁ. בד בבד שלח לקרוא לכומר וביקשו ללוות אותו בדרכו אל הפָּרוּשׁ. הכומר שכבר הספיק לשמוע על הפָּרוּשׁ והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו, דחה את דרישת מנהל האחוזה, ואף הציע לו לוותר על הרעיון לפגוע בפָּרוּשׁ.

בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים, על מנת להוציא את הפָּרוּשׁ מבית המדרש ולהביאו, בטוב או ברע, אל אחוזת הפריץ. הרב וראשי הקהילה קיימו אסיפה מזורזת והודיעו לציבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות, כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים. אך משלחת מצומצמת שהיתה מורכבת מן הרב וראשי הקהל, הלכו לבית המדרש בו ישב הפָּרוּשׁ כדי להמתין לבוא הפריץ ופמלייתו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות תחנונים ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש.

מיד כאשר נכנס הפריץ לבית המדרש והשוט בידו מוקף באנשיו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפָּרוּשׁ בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו בעיניים קשורות ואומר תהלים.

מנהל האחוזה הגיב בעיקשות והתפרץ לעבר הפָּרוּשׁ וניסה לגבור בקולו על קולו המתנגן, אך הפָּרוּשׁ לא נע ולא זע. הפריץ התרגז והחל להצליף בשוטו כלפי הפרוש, אך לפתע נשמט השוט מידי הפריץ, כשידו צונחת אין אונים וגופו מזדעזע כאילו נתקף עוית. כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו, ומפיו נמלטה צעקת "הצילו!" הפָּרוּשׁ המשיך לזמר פסוק אחר פסוק, ופרק אחר פרק כאילו לא אירע דבר, וכמי שלא חש במתרחש סביבו.

אנשי פמליית הפריץ חדלו מלחשוב על הפָּרוּשׁ, וזעקות הכאב של אדונם הפילו עליהם אימה. הם נאלצו לשאת אותו מבית המדרש, השכיבוהו במרכבה ושבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש.

ששה שבועות שכב מנהל האחוזה חולה כשכל גופו ייסורים גדולים. פעמים רבות שלח אל הפָּרוּשׁ כדי לבקש סליחתו, אך לא הצליחו לדבר אתו, שכן עיניו ואוזניו היו סגורות, והוא פקח אותן רק לקריאת התורה. הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו, אך לא נמצא מוצא אחר מלבד קטיעת היד שהושטה לעבר הפָּרוּשׁ. מאז, איש לא פיקפק יותר בקדושתו של הפָּרוּשׁ, וכל בני הסביבה יהודים וגויים נוכחו בגדלותו של אומר התהלים. (ספר הזכרונות, חלק ב' מעמוד א')

דוד המלך מבטל הגזירת בתורכיה

לפני שנים רבות גרו בעיר קושטא יהודים חרדים וחסידים רבים. בליל קיץ אחד עמדה קבוצת יהודים לקדש את הלבנה והשולטאן עם בני לויתו ישבו בגזוזטראת הארמון מתענגים מנעימות התזמורת, כאשר לפתע פסקה הנגינה הגיעו לאוזני השולטאן קולות היהודים המקדשים את הלבנה וצועקים "דוד מלך ישראל חי וקיים". המלך לא האמין למשמע אוזניו וחמתו בערה בו על שהיהודים מרדו בו בגלוי. הוא החליט לעשות בהם שפטים, לאסור את חשובי היהודים ולהעמידם למשפט על מרידה במלכות. לא הועילו טענות היהודים שכוונתם היתה לדוד מלך ישראל שכבר הלך לעולמו לפני אלפי שנים, והיהודים היו בסכנה גדולה כיון שהמורד במלכות דינו מוות.

היהודים קראו לאספה כדי לטקס עצה מה לעשות. והנה אמר אחד הנאספים, איש צעיר: רבותי, אנחנו סובלים בשביל דוד המלך, ומדוע לא יקום הוא ויושיענו? הוא יביא לנו פדות והצלה. דברי האיש הצעיר עשו רושם חזק על הנאספים והם הרגישו שזו הדרך, להניח לדוד המלך שידאג להם. אך איך יודיעו לו? החליטו לשלוח שני אנשים מטובי העדה לצדיקים שישאלו מהם עצה ותחבולה. שני האנשים נסעו מצדיק לצדיק עד אשר הגיעו לירושלים ומצאו שם צדיק גדול שאמר להם לשוב אליו בעוד שלושה ימים, כי אז ישיבו לו תשובה מן השמים. לאחר שלושה ימים אמר להם שיסעו לעיר לוז שם אין מלאך המות שולט.

לאחר נסיעה ארוכה והליכה בדרך מכשולים הגיעו לעיר לוז ואמרו: באנו בשליחות נחוצה אל דוד המלך, פִּתחו לנו כי כנסת ישראל שבקושטא נמצאים בסכנה גדולה. מיד נפתחה דלת קטנה והשומר הכניסם פנימה והדלת נסגרה מאחוריו. הם עברו על פני זקנים בני 500 שנה, והתפלאו כיצד המות אינו שולט בעיר הזו. וכאשר הגיעו לרב הישיש סיפרו לו שהם זקוקים לרחמים לבקש עזרה בצרה הגדולה שנפלה על יהודי קושטא, וביקשו להכניסם למערת דוד המלך.

השליחים בלויית השמש דפקו בדלת ומיד נגלה להם שלמה המלך על המפתן, וביקשם להיכנס פנימה, הם רעדו מפחד ושיניהם נקשו, והנה במיטה שוכב לו דוד המלך ונראה כאילו מנמנם, ולפני המיטה עומד שולחן זהב טהור ועליו מונח כתר הזהב של המלך ועל יד הכתר מנורת הזהב בעלת שבעה קנים. והשליחים משתחווים לפני המלך ומספרים לו בבכי מר על האסון הגדול הצפוי ליהודים בטורקיה. והמלך דוד שומע ומקשיב, על מצחו נראו קמטים, אחר כך פנה אל השליחים ואמר: קומו על רגליכם, אל דאגה ואל בכי, אני אתראה פנים אל פנים עם מלך תורכיה והוא ישחרר את האסירים.

השליחים יצאו בדרכם לטורקיה, ובתורכיה ערך השולטן נשף גדול, והזמין שרים וידידים ואורחים לרוב. והנה כאשר כולם ששים ושמחים נפל פתאום השולטן על הרצפה והתעלף, ורק לאחר שטופל ע''י הרופאים במשך כחצי שעה שב לתחיה. השולטן פקח את עיניו ושאל: הראיתם את האיש הזה? הראיתם את הכתר שעל ראשו? את גבורתו ותפארתו? המוזמנים נבהלו לשמוע וחשבו שהמלך יצא מדעתו. ואז, אמר להם המלך: אל תפחדו, פתאום ראיתי שנכנס מלך אחד לטרקלין, ועל ראשו כתר זהב משובץ באבנים טובות ומרגליות מבריקות ונוצצות, נבהלתי והשתוממתי מהמראה, והנה ניגש אלי ואמר: אני דוד המלך, באתי אליך למען בָּנַי היהודים. מדוע חבשת את בָּנַי בבית האסורים? אני מצווה וגוזר עליך לשחררם ממאסרם מיד. אם לאו אחת דתו להמית.

השולטן מיד הסכים לשחררם, הוא התעורר וציווה מיד לבטל את הגזירה ולשחרר את כל היהודים, ויהודי קושטא צהלו ושמחו. (לפי "אהבת חיים")

ניצנוץ אותיות התהלים

אחד מנשיאי חב''ד סיפר את שראה פעם בחזיון הלילה: ישנתי, ובא אלי רבי אחד מאלו שהכרתי וקראני ללכת עמו, והלכתי. הלכנו במהירות גדולה כמו בריצה, עד שהגענו להר גבוה. הרבי עלה ואני לא יכולתי לעלות כי לא היה לי כח. אמר לי הרבי: אמור מה שהנך יודע בעל פה ותוכל לעלות. אמרתי מה שידעתי ועליתי. בראש ההר היה מגדל עוז, מסביב למגדל היה שטח רחב מאוד, ובו נשמות לבושות בגדי שבת. הרבי הסביר לי כי המגדל הוא מגדל דוד, והנשמות הם אבות ואמהות שבניהם אמרו תהלים בהושענה רבה. אחר כך יצאו בריקוד, כפי שרוקדים בשמחת תורה. פתאום נעשה חושך, בשמים החלו להתנוצץ כוכבים. אמר לי הרבי: אלו הם אותיות התהלים... (ספר השיחות, תרצ''ו)

כח התהלים מציל את הילד יוסף שלוש מראשוני מייסדי תל אביב

הרב אהרון שלוש שהיה אחד העשירים בארצות מרוקו, נכספה נפשו לעלות לארץ הקודש, קנה בית ביפו בשטח הנמל. בקומה העליונה היו חדרי המגורים ובית כנסת, וקומה התחתונה הקים בית מלאכה ומסחר לתכשיטים. והנה יום אחד יושב חכם אהרון שלוש בחנות כדרכו בקודש, כשפתאום נכנס אליו גוי המדבר בניב מרוקאי, ומבקש למכור לו תכשיטים עתיקים יקרי ערך. בינתיים נכנס יוסף בנו שהיה אז בן עשר שנים, הגוי הביט בפני הילד החינני וראה את כתם החן במצחו, מיד דבקה בו האמונה הטפלה שאם יצליח לקבור את הילד הזה חי הוא יזכה למצוא מטמון. הוא ביקש מחכם אהרון שלוש שישלח עמו את הילד כדי שיעזור לו להביא את שאר התכשיטים היקרים שנשארו בביתו ורק אח''כ ישלימו את העסקה. חכם אהרון שרכש את אהבתם והערכתם המלאה של הגויים ביפו, ובכללם הפחה הטורקי, לא חשש לשלוח את בנו עם הגוי.

בינתיים כשהתאחר הילד לשוב התמלא לבו של חכם אהרון פחד, הוא סגר את החנות והלך לביתו של ידידו הפחה לספר לו את אשר קרה. מיד שלח הפחה גדוד פרשים לחפש את הילד. השמועה פשטה וכולם גויים ויהודים יצא לחפש את הילד, והילד איננו. היום כבר פנה ועקבותיו של הילד לא נודעו, חכם אהרון כמעט התעלף מרוב צער. למחרת הכריזו היהודים ביפו צום וביטול מלאכה, הם נכנסו לבתי הכנסת, פתחו את שערי ההיכל והתחילו לומר תהלים בדמעות שליש.

לפנות בוקר הוציא הגוי את הילד מהמרתף והכניסו לתוך שק והובילו אל מחוץ לעיר בין הפרדסים. עם זריחת החמה הוציא את הילד מהשק בין הפרדסים, והחל לחפור קבר כדי לקבור את יוסף חי. והנה עלתה שוועת היהודים למרום, ורפאל שמחון שומר הפרדסים שהיה גיבור חיל שמע רשרוש בין הפרדסים וקול ילד בוכה. הביט במשקפת שבידו וראה את הגוי מוריד את יוסף בנו של חכם שלוש לתוך הבור, מיד דהר בסוסו אליהם, שלף את אקדחו לעבר הגוי, היכהו מכות נאמנות וקשר אותו בחבלים אל הסוס. על כתפו נשא שומר הפרדסים את הילד יוסף החצי מעולף ודהר במהירות לעבר בית הפחה.

והנה אורו עיני הפחה כאשר ראה את הילד על כתפי השומר רפאל שמחון כשהגוי כפות על סוסו. באותה שעה קהל גדול היו בבית הכנסת קוראים תהלים ובוכים בדמעות שליש, והפחה בכה עמהם ואמר: מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקי ישראל, אשר עונה לכם בכל עת קראכם אליו.

הגוי נכלא בבית הסוהר, ובאותו יום יצא משפטו לתליה. והנער יוסף שלוש גדל והיה לאחד המיסדים הראשונים של תל אביב. (לפי "אהבת חיים")

כח התהלים כנגד הארייה והנחש

רבי אפרים אנקוה נולד בטולדו שספרד בשנת קי''ד. הכל החל באותה שנה, כמאה שנים לפני האינקויזיציה: הכמרים שונאי ישראל הטיפו נגד היהודים בכל הזדמנות, והדברים גרמו להסתערות הגויים על שכונות היהודים כדי לעשות בהם שפטים. אלפי יהודים נהרגו, יהודים התנצרו בעל כורחם, קהילות שלמות חרבו. רבי אפרים אנקוה ראה במו עיניו את אביו הקדוש נהרג על קידוש ה', הוא עצמו נפצע וחשבוהו למת, וברדת החשכה כאשר הסתלקו הפורעים קם והסתלק מן העיר. לאחר מסע קשה וממושך הגיע לעיר מראכֶּש שמרוקו, שם הקים מוסדות תורה לילדים ולבחורים. תוך זמן קצר השתנו פני הקהילה לבלתי הכר: רבים הסתופפו מדי יום לשמוע שיעורי תורה, והעיר תלמיסאן הפכה לאחד המרכזים הגדולים של יהדות מרוקו.

רבי אפרים נודע גם כמלומד בנסים: מדרום לעיר תלמיסאן השתרע יער ענק אשר שרץ חיות טרף רבות. באחת הפעמים הגיח מהיער ארייה גדול שהרג מספר אנשים מתושבי העיר. פחד נוראי תקף את תושבי האיזור. אך רבי אפרים אנקוה התעטף בטלית ותפילין ונכנס לבדו אל תוך מעבה היער.

לפתע התגלה לו ארייה גדול וזועם המתכוון לזנק עליו. רבי אפרים לא איבד עשתונות, הוא עמד בשלווה מול הארייה המפחיד וקרא את פסוק מתהלים: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין".

הארייה האימתני שינה לפתע את הבעתו, ניגש אל הצדיק, כרע ברך ורבץ לפניו.

לפתע התקרב נחש ארוך, הנחש התפתל ועצר ללא תנועה לרגלי הצדיק. רבי אפרים התיישב על גב הארייה, לקח את הנחש בידיו כרסן ורכב אל העיר תלמיסאן. השתאות אחזה את התושבים בראותם את הרב רוכב על האריה ובידיו נחש המשמש לו כרסן.

רבי אפרים הגיע לשכונת היהודים, קרא אליו את כולם ואמר: ראו, לא הארייה ממית אלא החטא ממית. היהודים ביקשו שירחיק מהם את הארייה והנחש והבטיחו לחזור בתשובה שלמה. הצדיק ירד מעל גבי הארייה, השליך את הנחש, וכהרף עין נעלמו הארייה והנחש ויותר לא העזו לצאת מתוך היער והכל בזכות הצדיק ובכח התהלים של דוד המלך. (לפי "חכמי מרוקו" הרב שמעון שר שלום)

כח התהלים וזכות "אור החיים הקדוש" כנגד אריות השולטאן

רבינו חיים בן עטר בעל "אור החיים הקדוש" נולד וגדל בעיר סאלי במרוקו, אשר לחוף האוקיינוס האטלנטי. הצדיק היה אומן בשזירת בגדים מפוארים בחוטי זהב וכסף והתפרנס ממלאכתו. והיה נהוג בידיו: שכאשר ירויח כדי פרנסתו השבועית, מיד יפסיק במלאכה וימשיך בלימוד התורה.

באותם ימים עמד השולטאן מושל סאלי להשיא את בתו, וכאשר שמע שעבודתו של רבינו חיים בן עטר בשזירת חוטי כסף וזהב מדוייקת ומעולה, ממש מלאכת מחשבת, החליט להטיל עליו את הכנת בגדי הכלה, ודרש ממנו לסיים את שזירת חוטי הכסף והזהב בתוך שבוע.

אך פקידי השולטאן אשר הביאו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע את סרובו של רבינו חיים בן עטר. פקידי השולטאן חזרו אליו שנית בפקודת השולטאן ואיימו עליו בעונש מות כדין המסרב לפקודת הסולטאן, אך רבינו השיב את פניהם ריקם. השולטאן לא קיבל את סרובו של הרב היהודי והורה להשליכו לגוב האריות אשר בחצרו. הוא אף ציווה להרעיב את האריות.

שאגות האריות הרעבים נשמעו למרחוק, כאשר הובילו שליחי השולטאן את רבינו הקדוש לגוב האריות. אך רבינו הקדוש לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים לתוך גוב האריות. שליחי השולטאן נדהמו לראות כיצד האריות המורעבים קיבלו את פני רבינו כשהם מקשקשים בזנבותיהם וחולקים לו כבוד. רבנו הקדוש הוציא מכיסו את ספר התהלים והחל לקרוא בו.

השולטאן אשר מיהר להגיע למקום בעצמו, כדי לחזות בפלא הגדול במו עיניו, הצטער שפגע ברבנו הקדוש, ביקש את סליחתו והורה לשחררו מיד ולהעניק לו מתנות חשובות. (לפי "אור החיים הקדוש" - תולדות המחבר, הוצאת א. בלום)

רבי יהודה פתיה והשטפונות בבגדד

היה זה בתחילת חורף תרע''ה בעיר בגדד, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר עננים שחורים כיסו את השמים, ברקים ורעמים החלו להדהד במרחבי השמים, ומטר זלעפות כבד וסוחף ירד במשך עשרה ימים רצופים ללא הפוגה, אשר כמותו לא ידעה העיר בגדד מזה שנים ארוכות. מי הגשמים זרמו בשטף לתוך נהר החידקל החוצֶה את העיר בגדד, וסחפו עימם את כל הנקרה בדרכם.

אט אט החל נהר החידקל לעלות על גדותיו, ובליל שלישי י''ג כסלו פרצו מי החידקל הגואים את הסכרים שלצידי הנהר, והחלו מציפים את הרחובות והבתים. התושבים המפוחדים והמבוהלים אשר הצליחו להימלט כל עוד נפשם בם, נמלטו מבתיהם אל עבר הגבעות אשר מסביב לעיר ובכך הצילו את חייהם. רבים אחרים אשר לא הצליחו להימלט מהשטפונות קיפחו את חייהם. הניצולים עמדו בתדהמה והתבוננו מרחוק כיצד הבתים קורסים תחתם מעוצמת השטפונות.

הגאון רבי יהודה פְּתַיָה זיע''א פנה אל תלמידו רבי יהושע משה ושאלו: האם יבוא עמו לקבר רבי יצחק הגאון, כדי להתפלל שם לשיפור המצב? רבי יהושע משה פער את פיו בתמיהה, שהרי האיזור כולו מוצף במי השטפונות, והנה רבו מבקש ממנו לבוא עמו לאיזור הסכנה?! כאשר ראה רבי יהודה פְּתַיָה את הדאגה והפחד על פני תלמידו, חייך אליו במאור פנים ואמר לו: אל דאגה, בוא עמי ולא יאונה לך כל רע.

הלכו הרב ותלמידו את קבר רבי יצחק הגאון, כשהם צועדים בקושי באדמה הבוצית והטובענית. בהגיעם לקבר הצדיק השתטח רבי יהודה פְּתַיָה על הקבר בבכיות שליש, ואמר את כל ספר התהלים.

והנה מיד כאשר השלים רבי יהודה פְּתַיָה אמירת כל ספר התהלים - התרחש נס מופלא: המים החלו להתרחק ולסגת לתוך נהר החידקל, ותוך זמן קצר נעלמו המים מהעיר בגדד. כאשר ראו האנשים מרחוק את המים הנסוגים, תמהו ולא הבינו כיצד התרחש הפלא הזה. לאחר זמן סיפר רבי יהושע משה תלמידו של רבי יהודה פְּתַיָה את הנס הזה שראה במו עיניו. (מובא בספר חכמי בבל, הרב שמעון שר שלום)

דוד המלך והעשיר בבית דין של מעלה

דוד המלך ביקש מהקב''ה שכאשר יקראו בתהלים יְחַשֵב להם כאילו עוסקים בנגעים ואהלות. ולמה בנגעים ואהלות? רבינו החיד''א מביא מעשה בעשיר שהחזיק לומדי תורה ועשה חסדים, ופעם בסיימו את לימוד המסכת, ערך סעודה גדולה לכל חבריו הנכבדים והמלומדים, ואף הזמין לסעודה את העניים.

תוך כדי כיבוד והגשת מנות מיוחדות לאורחיו הנכבדים, נכנס לפתע לביתו איש עני, פשוט ותמים. העני שלא היה מלומד בתורה, התיישב בין הקרואים, הוציא מכיסו ספר תהלים וקרא בו. אחר כך ניגש העני וביקש לקבל גם הוא מנה כפי שהגישו למכובדים הלמדנים. העשיר שהיה כה עסוק באורחיו החשובים, פנה אל העני ואמר לו: "אתה יושב פה וקורא רק תהלים ומבקש ממני מנה מיוחדת כפי הלמדנים המכובדים"? העני מאוד נעלב, הלך והתיישב לו בפינה.

העשיר אשר יצא מגידרו לכבוד אורחיו, ירד למרתף להביא יין משובח כאשר לפתע, שמע קול הקורא בשמו. הוא ניגש לעבר הקול, והנה ליד ביתו ממתינים לו גביר מכובד, רכוב במרכבה הדורה רתומה לסוסים לבנים. העשיר התבונן במרכבה ההדורה, בסוסים האבירים, ניגש אל הגביר אך בטרם התיישב במרכבה לשוחח עם הגביר שקרא בשמו - החלו הסוסים דוהרים במהירות עצומה. העשיר ניסה להסביר לגביר שאורחים רבים ממתינים לו בביתו, שהוא ירד למרתף להביא יין לאורחיו... אך ללא הועיל, אין קול ואין עונה. המרכבה המפוארת אצה טסה כחץ מקשת אל מחוץ לעיר במהירות עצומה וכהרף עין נכנסה לתוך יער עבות והמשיכה לדהור לתוך עובי היער.

לפתע נעצרה המרכבה המפוארת ליד פתח מערה, העשיר הוכנס למערה. והנה המערה מוארת באור נגוהות, בתוך המערה באולם גדול ורחב ידיים יושבים חברי בית דין, דיינים חשובים ומכובדים והמשרתים לפניהם. לפתע קוראים בשמו של העשיר. העשיר קם על רגליו ועמד בחיל ורעדה וביראת קודש, המלים נעתקו מפיו. בטרם התאושש, ובעודו תוהה ומדמיין שהוא רק הוזה ומדמיין, נשמע קול: "פנו דרך לדוד מלך ישראל!"

העשיר הנדהם לא האמין למשמע אוזניו. אל אולם בית הדין נכנס מלך גבוה, אדמוני ויפה תואר, לבוש בגדי פאר, על ראשו כתר זהב נוצץ באבנים יקרות. כל האולם התמלא אורות צבעוניים וריחות בשמים. שוב נשמע הקול: "יבוא דוד המלך ויאמר את טענתו!"

פתח דוד המלך ואמר: "אני דוד מלך ישראל, קראתי את האיש הזה לדין". ולפתע, ללא הכנה מוקדמת מצא העשיר את עצמו נאשם בפני הדיינים: "יהודי זה עָרַך סעודה גדולה לכבוד סיום המסכת ונתגאה על עושרו. אל הסעודה הגיע יהודי עני רעב ומחוסר כל, אשר מעיד אני עליו שהוא איש תמים הקורא תהלים כל ימיו. ויהודי זה הניצב לפנינו בדין, ביזהו ברבים ולעג לו על כך שהוא קורא רק תהלים! ואני ביקשתי לפני בורא העולם, שכל העוסק בתהלים יחשב לו כעוסק בנגעים ואהלות ונעניתי. לפיכך דורש אני מבית הדין לעשות משפט.

הנאשם התחיל לבקש ולהתחנן לחזור לביתו, אל אורחיו המחכים לו. אך שוב נשמע הקול: "אתה עומד כעת למשפט בפני בית דין של מעלה". אב בית הדין קם ואמר: "עלינו לגזור על הנתבע מיתה בידי שמים, אך בטרם נעשה זאת עלינו לשמוע את דברי הסניגור".

הסניגור קם ואמר: אמנם הדין הוא דין צדק, אך אם ימות העשיר יֵצא שכר בית הדין בהפסדו, אי לכך עצתי היא: להודיע לנתבע שיש באפשרותו לבחור בין מיתה בידי שמים לבין בקשת סליחה מהעני לפני כל נכבדי הסעודה בביתו, כדי שידעו להעריך יהודים תמימים המקדישים כל זמנם לעבודת ה' באמירת מזמורי תהלים".

בית הדין קיבל את דברי הסניגור והעשיר בחר בלב שלם לפייס את העני לפני כל אורחיו המכובדים. ודוד המלך אמר: "שיקבל על עצמו לא לזלזל יותר בקוראי תהלים". העשיר התחייב לכך ועוד התחייב: להחזיק ולפרנס על חשבונו עשרה אנשים, שיהיו קוראים תהלים בכל יום ויום.

עוד לא הספיק העשיר לשאול כיצד יחזור לביתו, והנה תוך מספר שניות היה שוב ליד מרתף היין בביתו כשבידיו מספר בקבוקי יין משובח. למרבית הפלא, האורחים בביתו היו כל כך עסוקים בארוחה הדשנה שכלל לא הרגישו בחסרונו של המארח המתמהמה במרתף היין. כאילו הזמן עצר מלכת!?

העשיר התישב ליד שולחן הכבוד, הזמין אליו את העני קורא התהלים והושיבו לידו בראש השולחן, והחל מספר לכל אורחיו הנכבדים את קורותיו מן הרגע שירד למרתף להביא יין ועד הלום. אחר כך פנה אל העני וביקש ממנו סליחה ומחילה בתחנונים, על אשר העליבו על לא עוול בכפיו.

המעמד עשה רושם גדול מאוד על האורחים הרבים, שהזדעזעו עד עמקי נשמתם באומרם: "אכן, לא ידענו מה גדולה זכותם של האנשים האומרים תהלים"! (הובא בשיעורו של הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א, בעיבוד המחברת)

תוכן העניינים

דוד המלך ועוצמת התהילים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה