אור ברסלב
דובר צדק ליקוטים › פרק ד

דובר צדק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

ליקוטים · פרק ד

פרק ג

ד. אחרי מות וגו' ובזוהר נ"ז א' מאן שזיב כו' דלא אתיחדו כו' כידוע דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך הם נגד השלשה עמודים. תורה ועבודה וגמילת חסדים. ובכל נפשך הוא עמוד העבודה שהוא מסירת נפש להשם יתברך. כידוע בקדמונים בטעם הקרבנות וכן התפילה שנגדה משחרב בית המקדש. והיינו דאז נקרא בזוהר ס"א א' סיהרא בפגימותא. רצה לומר בסוף החודש שאין שום שלימות ואור כל שהוא כלל והיא חסרון לגמרי. וע"ז נתקנה התפילה אז י"ב ברכות אמצעיות הם כוללים כל מיני צרכים וחסרונות של האדם שכללותם הם י"ב [נגד י"ב חדשים שנת הלבנה] שהם י"ב שבטי קה. שיש לכ"א חסרון [כמו שיש גם כן לכ"א מעלה] מיוחד בתולדה. שהוא צריך לבקש בו ישועת השם יתברך להשלימו. וכללותם היא כנסת ישראל וסיהרא כנודע. [ואחר כך ברכה י"ג תקנו ביבנה (ברכות כ"ח ע"ב) ומכל מקום אין נקרא רק תפילת שמונה עשרה. כי העיקר י"ב רק פעמים הם י"ג כמו בשבטים וכן בחדשים מאחד נעשה שנים וכן בי"ג מכילין דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא. [כדאיתא בריש הקדמת הזוהר] האחת כפולה עיין בתוס' ר"ה (י"ז ע"ב) ואין כאן מקומו בזה] ועל ידי התפילה הוא משעבד כל כוחות הנפש להשם יתברך שרק ממנו יבוא עזרו ולא מזולת. ובזמן שבית המקדש קיים דנקרא סיהרא באשלמותא והוהליה שלימות ומעלה היה צריך להכיר שאותו התעלות ושלימות שיש לו היא מהשם יתברך. ועל זה היה העבודה בקרבנות להראות שכל כוחות נפשו שייכים להשם יתברך [ומנחה מביא עני רצה לומר שאין לו שלימות ומעלה רק מכל מקום שלימות זה יש לו מה שיש לו נפש. ולכך נאמר בו נפש ודרשו רז"ל נפשו הוא מקריב שזה הוא מקריב להשם יתברך. והיא באה מן הלחם שזהו עיקר קיום הנפש כמו שכתוב כי לא על הלחם לבדו וגו'. מה שאין כן בשר שהוא תוספות וכמו שכתוב בחולין (פ"ד א') מי שיש לו כו' יאכל בשר. ועתה נפשינו גם כן יבישה אין כל כי גם הרגשת חיות נפשינו בקרבינו אין לנו בשלימות והארה כבירה. רק אחר תפלתו אז יוכל לזכות לכך. ואז אומר אליך ד' נפשי אשא. וידוע מזוהר סוף פרשת במדבר דהוא מסירת נפש ממש וגם סכנה ע"ש והיינו דוגמת הסכנה דנדב ואביהו בזה]:

והנה השם יתברך מתאוה לתפילתן של צדיקים והיינו כמו שכתוב (קדושין ב' ב') מי מחזר אחר מי. ונמצא התפילה הוא מלוי כביכול לתאותו יתברך. ובזה יובן מה שכתוב עוז לאלקים. וכן הקרבנות ענינם נראה כמכין מזון כביכול למעלה כמו שכתוב האוכל בשר וגו' וכדרך שאיתא (זוה"ק ח"ג ז' ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. והאש שלמעלה שיורד הוא שהשם יתברך מקבל מהם ומתמלא תאותו. והיינו שרצה מעשיהם ופעולתם למסור הכל לו יתברך היו בשלימות כהוראת מילת בכל נפשך. דבכל רצה לומר בתכלית השלימות הגמור עד דכדוכה של נפש. ולכך מילת בכל יורה יחוד הגמור. [ותרגום כי כל בשמים ובארץ דאחיד וגו'] כי כאשר הוא בכל נפשו לגמרי ונמצא כל נפשו כלולה ומיוחדת בזה ואין ממנה לחוץ כלל ע"ז נאמר ויחד לבבינו וגו'. שהוא יחוד הגמור שמתייחדת נפשו בקונה. [ובאהבתו וביראתו ששוכב בין זרועותיו כמו שכתוב שמאלו תחת לראשי. פירוש יראתו תחת לראשי משכן החכמה וכמו שכתוב ראשית חכמה יראת ד'. וכשדבוק בחכמה אז היראה תחתיו וימינו תחבקנו. שחבוק באהבתו יתברך שמקפת כל כוחות גופו.] לגמרי שמוסר הכל לו. והעד ע"ז שהוא בכל לבבך רצה לומר לגמרי כולו ממש בלי שום הטיה לצד אחר הוא יחוד השם יתברך גם כן בו. והיינו אז תיכף כשמתייחד בהשם יתברך ודבוק כביכול למעלה הרי נשלם ונתמלא תיכף ונתקיים בו עוד הם מדברים ואני אשמע. ובקרבן שהוא מסירת כל שלימותו העד אש מן השמים המקבלת. [והוא שלהבת אש מלמעלה המתפשטת בלב האדם להיות מכיר שבאמת הכל מסור להשם יתברך ומתלהב למסור כל כחותיו להשם יתברך] וכן בקרבו היא ביחוד האש מקבלת מזון ופרנסה שלמעלה. שזהו ביחוד התאוה של השם יתברך וכך הוא בתפילה ואין כאן מקומו. והנה כשהוא בכל נפשך ממש היינו כשמוסר נפשו באמת בשעת מעשה כענין כלתה נפשי שהוא כלות הנפש ממש בפועל כדרך שאמרו בכתובות (ס"ב ב') סוי לבה פרח רוחה שזהו תכלית חולת אהבה דבכל נפשך. רק מכל מקום באור פני מלך חיים ואי אפשר לבוא לכלותה נפש ממש על ידי אור פני מלך שהאיר נגדו שהוא מקור החיים וחוזר ושופע מיד רוח חיים חדשים על ידי מסירת נפש זו. שהוא תכלית היחוד דנפשו כנ"ל וכמו שכתוב (שבת פ"ח ב') במעמד הר סיני דטל של תחיה החיים. וזהו על ידי דביקות בעמוד התורה ועל ידי דביקות בעבודה דהיינו בכל נפשו. אז ממש ד' צילך ומדה כנגד מדה דבוק למעלה כן באותו מדה ומקום שהוא כללות חיי הנפשות. ואם כן תיכף שופע עליו חיות חדש. ולכך ניצולו דניאל חנניא מישאל ועזריה ואברהם אבינו במסירות נפש בפועל ממש שהיו בתכלית תוקף האהבה דבכל נפשך בכל ממשו אתייחדו כדקא יאות. ואיתא בפרק ערבי פסחים (קי"א א') דשר של אש הצילם היינו כידוע דבכל נפשך הוא דרגא דיצחק ומהתעוררות יסוד האש שבגופו בהתלהבות בא מסירות נפש. וזהו אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. כי ממנו הוא ההתלהבות כ"כ ועל ידי זה מעורר אש שלמעלה כטעם ד' צילך ושופע באש שלו ועל ידי זה ניצולו מן האש. דאש שלמעלה אש אוכלת אש ונאכל גם כן אש התלהבותו שלא יתלהב גופו ויתבטל ממציאותו לגמרי בשביל תוקף האהבה. רק מתמלא מאש שלמעלה ומתמלא משפע וחיות מחדש כמו חולת אהבה כשמתמלא תאותו נרפא מחליו. כעובדא דסוף פרק בן סורר ומורה (ע"ה א'). מה שאין כן כשלא תתמלא תאותו אז הוא מסוכן כדאיתא התם. רק השם יתברך מבטיח להיות נמצא לקוראיו באמת וממא נפשך אם הוא באמת בכל נפשו ודאי מתמלא תאותו ואם לאו אינו מסוכן. אך יש שני מיני מילוי תאוה כדאיתא שם תבעל לו או תספר מאחורי הגדר. והיינו כשאי אפשר למלאות תאותו לגמרי על כל פנים תספר כו'. ובזה אפשר אדרבה תצא נפשו לגמרי כענין נפשי יצאה בדברו מתוך חולת אהבה [ואפשר גם כן שיספיק להציל] וכדרך שאמרו חז"ל אבל במיתתו רואה. ונאמר מות נמות כי אלקים ראינו והשיבה לו לו חפץ וגו' היינו שמילא תאותיו לגמרי בהשפעת שפעו על ידי זה:

ובנפילת אש מן השמים דפרשת שמיני נאמר ויפלו על פניהם. וידוע בזוהר פרשת קרח דהיינו מסירות נפש למיתה. והיינו דתחילה ראו שאינו עדיין בכל נפשך ממש ובהתלהבות גמור לעורר אש שלמעלה נגדן עד שזכו לכך כענין סיפור מאחורי הגדר. ולכך וירונו שנפתח פיהם גם כן בדבור לעומתו ותיכף נפשו יצאה בדברו ויפלו על פניהם דהוא ביטול ממציאות לגמרי. [וגם י"ל כי בקשו להגיע למדרגת אש אוכלת אש כנ"ל דהיינו ביטול ממציאות התלהבותו] ועל ידי זה הגיעו למדרגה שניה דקבלת שפע ממש, וכן הוא סוד נפילת אפים שאחר התפלה שהוא בסוד הדבור לבד. וימים שאין נפילת אפים היינו שהם ימי רצון ואז מיד בעת התפילה נעשה היחוד הגמור כדקא יאות בקבלת שפע חדש. רק יש ימים שאין ימי רצון והיינו כמו שכתוב עת לכל חפץ תחת השמים. כי תחת השמים דהיינו העולם העשיה שהוא תחת הזמן ובעל גבול יש גם כן גבולים לכל דבר בשנה וכן בעולם ובנפש. פעמים השם יתברך רוצה כך ופעמים כך דרך משל בפסח מצה ובסוכות ארבעה מינים וכדומה. והמחליף אינו אלא משנה ועושה נגד רצונו יתברך כי רצון השם יתברך להיות הכל מוגבל ומוגדר. ורצון כח זה המצמצם ומגדיר הוא נקרא תחת השמים כי השמים בלתי בעל תכלית ובעל גבול רק שוכני ארץ הם בעלי גבול. אבל השמים שמיוחס לשם השם יתברך כמו שכתוב ואתה תשמע השמים הוא שלא בגבול שהשם יתברך הוא הבלתי בעל תכלית רק שפעו למטה יורד במתקלא ובמידה ומשורה מיוחד בזמן ומקום ונפש:

ותאנא בריש ספרא דצניעותא ספרא דתקיל במתקלא. פירוש שדבר זה הוא כלל כל הסודות לדעת לשקול במדה ובמשקל. כמו שכתוב בבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת וגו'. וזהו כלל התורה כולה המוגדרת במעשים מיוחדים בעולם שנה נפש. וכלל כל הבריאה. וכמו שכתוב בזוהר שם דספרא דצניעותא כולל הכל. [ושמעתי כי ליכא מידי בזוהר הקדוש דלא רמיזי בתלמוד וחמשה פרקי דספרא דצניעותא רמוזים בחמשה פרקי מס' מדות. [הוא גם כן מדות ומתקלא] פרק אחר פרק. והאידרא רבה רמוזה במסכת תמיד כולה כי שניהם אחד על דרך הביאני המלך חדריו היינו אדרא. רק ספרא דצניעותא היא חדריו היינו המדות שיסד השם יתברך ולכך נקרא צניעותא כי כבוד אלקים הסתר דבר. והאידרא הוא הביאני המלך התקרבות האדם להיות כן ולבוא חדריו על ידי קרבן התמיד. וזה נקרא כבוד מלכים חקור דבר. ואין כאן מקומו לבאר זה אבל הוא מכוון גם כן למ"ש]. ועד לא הוה מתקלא לא הוה אפין באפין. פירוש רק כטעם ספור מאחורי הגדר דעל ידי זה נפשו יצאה בדברו. ומלכין קדמאין מיתו. פירוש כי התחלת ההתלהבות [כטעם מאן מלכי רבנן] במוח ולב מקודם היא שלא בהדרגה. ומתלהב למעלה ממדרגתו. ולכך הוא מתבטל לגמרי כי השם יתברך עשה האדם בעל גבול וגדר. דמטעם זה התשוקה מצומצמת וחסירה ואז השם יתברך ממלאה בכוחו הבלתי בעל גבול ובלי תכלית כטעם ואת דכא ושפל רוח אשכון וגו'. מה שאין כן כשמתגבר בתשוקתו למעלה מעלה ממדרגת הגבול וההגדרה אז נפסק לגמרי כידוע כן בכל דבר. ובתוספת ביאור כידוע מדברי הרמב"ם בח"פ ושאר חכמי קדם שבכל המדות הקצה האחרון הוא רע. וכן בדרך משל האהבה כשהיא בתוקף בלי שום יראה בא לידי קלות ראש ועל ידי זה ממילא תפסוק ממנו האהבה לגמרי כי מזה יוכל לבוא עד עד כו' כמו שכתבתי במקום אחר. ועד סוגי האהבה המתפשטות לכל מיני אהבות וחמדות העולם הזה ולכל תאות האסורות ר"ל. וכן בתוקף היראה בלי שום אהבה ושמחה יוכל לבוא לידי עצבות ומרה שחורה ומזה לידי כעס ועד עד כו' ורציחה ועד שתתבטל ממנו אחר כך היראה מד' לגמרי. רק צריך להיות שניהם ביחד ממוזג. כמו שכתוב בתנא דבי אליהו (פ"ג) אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. וכמו שכתוב וגילו ברעדה במקום כו' (ברכות ל' ע"ב). וחבורם יחד רצה לומר ההשתמשות בכל אחד בצד הראוי לו במקום ובזמן זהו קו האמצעי. והוא התמימות אשר גם הוא אם יהיה לבדו באדם בהעדר ב' הקצוות ויתפשט עד קצהו האחרון יגיע למדרגת הפתיות והשטות כמו שכתבתי במקום אחר ועד עד שיגיע להיות פתי יאמין לכל דבר גם בכל מיני עכו"ם שבעולם. כמו שאמרו חז"ל על יתרו כמו שכתבתי במקום אחר. רק כאשר שלשה המדות הללו הם מתייחדים כאחד מתפשטים בחדרי לבו אז הוא בשלימות הראוי שלא יתבטל. וזהו המתקלא שיהיה כל דבר במדה ובמשקל ב' קצוות וקו האמצעי כמו במאזנים ב' הכפות והלשון שבאמצע. ובכל דבר יש אלו השלשה. דרך משל באהבה לבדה הם גם כן שלשה מדרגות דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וצריך להיות דייקא שלשתם ביחד כי אם בכל לבבך לגמרי אז היא האהבה הראויה אבל בתוקף האחת לבד ולא האחרת אין מתקיים ואין כאן מקומו. ועל ידי זה יהיה במתקלא כי בהקצוות מתנגדים ומתנהג בקו האמצעי ומזה נמשך ההגדרה בעתים וזמנים וכן במקומות ובנפשות הכל על ידי מתקלא זו שהוא במדות ההנהגה של האדם שזה נקרא מלכין. דמלך הוא מנהיג ומושל ואין מלך בלא עם ובהנהגה צריך להיות במתקלא. וזה נקרא תחת השמים. אבל השמים דהיינו המנהיג בעצמו הוא באמת למעלה מן ההגדרה. ולכך כאשר מתבטל במציאות לגבי עילתו ומתייחד לגמרי המונהג עם המנהיג אז גם הוא למעלה מן הזמן וכמו שכתוב (ברכות ח' א') אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. כי כל תפלה היא יחוד ומסירות נפש להשם יתברך כנ"ל. וכל בי עשרה שכינתא שריא פירוש דנקרא כנסת ישראל ובכנסת ישראל נאמר אני ד' השוכן אתם בתוך וגו'. שבודאי כל מחשבות עומק פנימיות שבלבם להשם יתברך כמשמעות מילת בתוך. וממילא הוא יחוד הגמור דקודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי תפילתם. מאחר דעומק פנימיות תשוקתם השם יתברך מעיד שהוא לד' לבדו באמת אפילו שהלב מלא פניות וערבוב מחשבות זרות השם יתברך חותם ומעיד עליהם אני ד' וגו' בתוך טומאותם. מה שאין כן ביחיד אין השם יתברך חותם עדיין תיכף וכל זמן שאין השם יתברך מעיד אין הדבר מבורר שחשקו ורצונו הוא באמת רק לד'. כי מי יודע איזה נגיעה וחשק דלגרמיה טמון במעמקי הלב הנעלם גם מעיני עצמו. ואז אין היחוד השלימות כי אינו בכל לבבך לגמרי ואינו עת רצון. ולכך הכל תלוי בעת דלא כל העתים שוות:

ועיין בזוהר נ"ח ב' דבזה טעו בני אהרן. פירוש שאז לא היה העת הראוי באמת וכמו שכתוב שם נ"ו ב' דדחקו את השעה כי בחיי אביהם לא היתה השעה עומדת להם להיות היחוד גמור כראוי על ידם. ועיין עוד פרשת צו ל"ג ב' והם ידעו זה רק חשבו לצאת מההגדרה והגבול, והיינו כי באמת סדר הבריאה שיסד השם יתברך הגבולין שסידר היו גם זה מכלל הסדר שיהיו מקודם מלכין קדמאין דמיתו. ואחר כך חוזר לבוא התיקון ע"ד (גיטין מ"ג א') אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל. וכן לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזה שלימות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם וכמו שכתוב בברכות (ה' א') שלשה מתנות טובות וכולן על ידי יסורין. וכן גם זה דנדב ואביהו הוא מכלל הסדר שסידר השם יתברך ובזוהר נ"ו ב' מכאן שירותא לאזהרא לכהני והיינו כידוע דכהנים זריזים. כי הזריזות הוא מהתגברות כח האש כנודע. וכל אזהרה שלהם הוא על המתינות ושלא להיות זריז ביותר מכפי מדתם ומדרגתם. וכמו שכתוב (ברכות כ' א') אמר רב פפא מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו ניסא קדמאי מסרו נפשם אקדושת השם. ומייתי על זה עובדא דזריזות דזה נקרא מסירות נפש וקאמר שם מתון מתון כו' פירוש דצריך שני מיני מתינות כמו שכתוב (שם ח' א') דילך שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל. ועיין זוהר בהר ק"ח רע"ב מה נקרא פתח. ועיין שם עמוד א' דהיינו עול מלכות שמים ושע"ז נאמר בזאת יבוא אהרן יעו"ש ובדף נ"ו ע"ב. והיינו כמו שכתוב טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו. כי בילדות האדם זריז ומהיר במעשיו כי כך המדה להיות ההתחלה דרגא דמלכין קדמאין. וכן אברהם אבינו שהוא התחלת אומה ישראלית למדו ממנו בפסחים (ד' א') ענין הזריזות כי הוא היה בתכלית הזריזות עד שאמרו ביומא (כ"ח ב') אנן מאברהם ניקו ונגמר. ולכן אז"ל צא מאצטגנינות כו' שראה בחכמתו שאי אפשר להיות התפשטות ממנו כי מה שהוא בתכלית הקצה אין לו קיום והוא היה בתכלית תוקף האהבה. [ועד שיצא ממנו גם סיגי האהבה בישמעאל] עד שזכה למאמר והיה תמים רצה לומר קו האמצעי שהוא התמימות. ואחר כך לידת יצחק שהוא הקצה הב' וזהו המתקלא. ולכך צריך נשיאות עול כי העול הוא ההגדרה וההגבלה בפעולותיו ולא בהתפשטות. ודבר זה נקרא מלכות שמים כנ"ל בתואר מלך וזהו עול מלכות שמים. וזה נקרא בזאת רצה לומר בזה הסדר דרך משל מילת זאת ולא אחרת. והיינו הגדרה דוקא כך וכך ולא בדרך אחרת דהיינו בכל עת בלא שום הגדרה:

והנה הללו היו ראשית הנבחרים בכהונה וזה נקרא מנעוריו. ואז הוא רתיחת הזריזות ולא השגיחו בנשיאות עול דשעה אחת שהיו החסידים הראשונים שוהים קודם תפילתם. ושעה אחת היינו מתינות אחת וזה לחסידים מדרגא דאברהם הזריזים. אבל שיעור ב' פתחים הוא לכל אדם כידוע דכל דבר כלול משנים שהם ארבע היינו שני קצוות שאי אפשר לשום דבר שלא יהיה בעל שני קצוות. והם ארבעה דהיינו ב' קצוות ואמצעי והרביעי גשם הכוללן. ולכך מתון מתון שני פעמים ארבע מאות זוזים שוויא פירוש ד' פעמים מדרגות המאה ששם המתינות דהיינו במוח ולב שאליו רומז מספר מאות כמו שכתבתי במקום אחר מה שאין כן בכוחות הפעולה [שנגדם מספרי אלפים ורבואות כמש"ש] שם לא שייך מתינות. והשני מתינות הם מצד ב' הקצוות והיינו מקצה השמים ועד קצה השמים קצה אחד לתתא ואחד לעילא. רצה לומר מתינות אחד מצד האדם והכרת פחיתותו ואולי מצד זה אין הזמן גרמא. ומתינות השניה מצד השם יתברך והכרת רוממותו. וכהנים דזריזים הם היו צריכים על כל פנים מתינות אחת דחסידים הראשונים דשויא ב' כנ"ל. ולכך נענשו ב' בניו ולא ארבעתן. ולכך נאמר אש זרה ואמרו רבותינו ז"ל בעירובין (ס"ג א') דהיינו אש מן ההדיוט אלא שהורו בפני רבן. והיינו דחיקת השעה ולא המתינו עד שיאמר משה ולכך נקרא אש זרה ולא מן ההדיוט שאינו זר מאחר שרצון השם יתברך כך וכמו שנתבאר לעיל צורכו. רק החשק שלהם היה זר באותו עת. ומכל מקום רצו להכניסו אל הקדש כי השכינה הוא מה שהשם יתברך שוכן בתוך בני ישראל ומצידה הוא עול מלכות שמים שעל האדם וההגדרה. אבל חשק שלא בהגדרה אינו מרצון עול מלכות השם יתברך ולכך נקרא אש זרה ואין השם יתברך מתאוה לו. כי התאוה בבריאת העולמות שיהיו חסרים ומשתוקקים להשם יתברך ולא שיהיה בהתפשטות. ולכך כשהגיע אש דשמים לעומתם אז באמת כלתה נפשם כשהגיע למדרגת כלות הנפש כי לא הגיע למדרגת תבעל לו שיהיה השם יתברך שופע להם בכל עת באמת. כי השם יתברך יסד גבולים על פני הארץ וכמו שכתוב ברעיא מהימנא צו ל"ג סע"ב דקריבו בנידת טומאתה, והיינו דיסד השם יתברך לאשת חיל זמנים שלא תהיה ראויה לקבל שפעו כלל. ובפ' אחרי נ"ז ב' בנוכראה אתעקם בקדמיתא כו' יעו"ש פירושו שחשק האדם נקרא אשת חיל להשם יתברך שרוצה להשפיע בו. והיינו כשהחשק וההתלהבות הוא כפי רצון השם יתברך אבל זולת זה נקרא אש זרה ודוגמת אשה נכריה ועיין זוהר נ"ו ב' דבקרבתם וגו' ובהקריבם וגו' הכ"א ויע"ש לשונו. והיינו דבגין שרצו להקריב כל מיני חשקות להשם יתברך דחקו את השעה:

ותיקונם בפנחס שגם הוא הורה הלכה בפני משה כמו שאמרו חז"ל רק שהיה אדרבה לנקום במקרבי רחיקא. וכך היא המדה כשהשם יתברך רוצה לברר שבאמת חס ושלום אין רצון זה כלל נגד רצון השם יתברך רק שחשב שרצון השם יתברך היא כך, ונמצא שבאמת העומק שברצונו דבוק ברצון השם יתברך [והרי באמת עומק רצון השם יתברך היה כך שיהיה מלכין קדמאין דמיתו שזהו כל סוד הבריאה כנודע ואם כן ממילא גם זה הוא כרצון השם יתברך] רק מכל מקום מאחר שנגלהו אינו כן צריך לעונש בעולם הזה שהוא עולם הנגלה שבו יראה רק האדם לעינים ולא ללבב, ותיקונו ובירור עומק שברצונו הוא בסוד תשובת המשקל. וכמו שכתוב בדוד המלך ע"ה בפלגשים אני מתעבך כו' והיינו שיזמין לו השם יתברך בגלגול זה או בגלגול אחר [כשאין השם יתברך רוצה שיהיה הבירור באותו גוף עצמו כשאז יגיע אותו גוף לגמר תיקונו כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו וזה אין רוצה השם יתברך להיות בעולם הזה טרם ביאת משיח] ויעשה אותה מעשה עצמה כהוגן וכראוי שתהיה אדרבה במכוון להיפך שלא לקרב זרה ונכריה. זה לאות והוכיח סופו על תחילתו שהיה גם כן לשם שמים. וזכה לברית שלום. וע"ש בזוהר בגין דבההוא כתרא חבו בקדמיתא. פירוש כתרא נקרא העומק שאין נגלה אף לאדם עצמו. כי באמת הם חשבו לשם שמים כנ"ל והקרבנות לעשות שלום [וידוע דשלום דרגא דיסוד שהוא כלי מחזיק ברכה להשפיע לאשת חיל. וזה היה כונתם להרבות השפע בכל עת. רק שלא ידעו דרבוי אחר רבוי אינו אלא למעט וכל המוסיף וגרע שפע דאשת חיל שהיא נקראת בזאת רצה לומר בעת מיוחד והגדרה מיוחדת ולא בכל עת]. ומכל מקום אתערו קטטותא כי על ידי זה שבקשו שיהיה בכל עת קודש ולא יהיה הגדרה בזמן נמשך גם כן שלא יהיה הגדרה בנפש. וזהו התעוררות דקטטה ומחלוקת דקרח כי כל העדה כולם קדושים וגו' ואין יחוס להם גם כן על אחרים. והם חשבו באמת שעל ידי זה הוא תכלית השלום כשאין התנשאות. אבל חבו בכתר"א רצה לומר בעומק שלא ירדו לעומקו דאדרבה על ידי זה הוא התעוררות המחלוקת בעולם הזה. ולכך כשנתקנו זכו למה שרצו שהוא ברית שלום כי פנחס זה אליהו שאז"ל (עדיות פ"ח מ"ז) שיבוא לעשות שלום בעולם והוא לא מת כלל שזהו תכלית השלום כמו שאמרו חז"ל שהוא חותם כל הברכות וכלי מחזיק ברכה. וברכת ד' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה זה האבל כי כשהשם יתברך משפיע ברכתו לאדם באור פני מלך חיים ואלמלא זכו נדב ואביהו בעצמן להתתקן בחייהם ולזכות לאור פני מלך היו חיים וקיימים לעולם בעולם הזה ממש ולא היו צריכים לעלות לרקיע כלל כמו אליהו והיינו כידוע דאילנא דמותא ואילנא דחיי הם מדת לילה ומדת יום כמו שכתוב בזוהר במדבר קי"ט א' ועע"ש ק"ך סע"ב קכ"א א'. והם סיהרא ושמשא דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה שהם שמים וארץ כנודע. פירוש כי מצד שיסד השם יתברך גבולים תחת השמים אם כן כל דבר בעל גבול ואי אפשר להם להתפשט עד בלי תכלית. ובהכרח היא המיתה לגוף האדם תחת השמים. רק מעל השמים דשם הוא שלא בגבול שם הוא אילנא דחיי לעולם שאין פוסקים. ואלמלא זכו נדב ואביהו לתקן זה היה גופם באמת בלתי בעל גבול גם תחת השמים להיות בא בכל עת אלהקודש בלא הגדרה. שלא היו דבוקים באילנא דמותא שזה נקרא בזאת ובעת ידוע כי היו עושים מדרגת הזאת להשתנות ולהיות בכל עת דבוק באילנא דחיי כמו שיהיה לעתיד הנני עושה חדשה עתה תצמח נקיבה תסובב גבר כנודע והיה אילנא דמותא דנוקבא גם כן אילנא דחיי כמו דגבר. דהיינו כמו מעל השמים ולא היה מתים כלל בעולם הזה ממש. אבל השם יתברך יסד עת לכל חפץ תחת השמים כי על ידי זה מתבטל ענין בראית העולם הזה דהיינו אילנא דמותא שיהיה לילה והעלם ומקום לעבודה כנודע. דלכן נאמר גם באדם הראשון פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וגו' שהשם יתברך לא רצה שיוכל האדם לדבק באילנא דחיי לגמרי אחר מיתת מלכין קדמאין. דהיינו חטא אדם הראשון אם היה הוא בעצמו נתקן ואכל מעץ החיים היה גמר התיקון והשם יתברך יסד שגמר תיקונו יהיה במשיח כדי שיהיה מקום לעבודה ולדורות שבנתיים. [וכדרך שאמרו בע"ז (ה' א') בואו ונחזיק טובה לאבותינו שחטאו כו'] וכנודע ואין כאן מקום להאריך. ולכך תיקונם שהוא אליהו זכה לחיי עולם אבל לא תחת השמים דהיינו בגוף הגשמי דעולם העשיה הגופני ממש בנודע. כי באמת בהיותו בגוף זה לא פעל הך דבכל עת כנ"ל:

וניתוסף בפנחס י' זעירא ע"ש בזוהר. כי י' הוא ראשית הגילוי כנודע. וע' זוהר נ"ח ב' דהאי היא עת דאחידת בשמי בהאי י' כו' פירוש כי סוף המעשה נעוץ במחשבה תחילה שהשם יתברך חשב שיהיה כך ומעשה שאינו ברצון השם יתברך אינה נעוצה במחשבה תחילה כי היא זרה ונכריה. ועיין זוהר ריש ויקרא דאתוון רברבין מהיכלא עילאה וזעירין מהיכלא תתאה וידוע דהם ב' ההי"ן דשם ופירושו שאותיות המחשבה הפועלים בלב שהוא היכל העליון רצה לומר משכן לתחילת המחשבה שם הם רברבין וגדולים. רצה לומר בהתפשטות יתירה כי הם עדיין בסמוך למקורם. וכל דבר בראשיתו גדול וחזק. אבל נעיצתם בסוף המעשה שהוא ממרחק נראים קטנים וזעירים. כי המעשה אי אפשר להיות בהתפשטות ובהרחבה ולכך היו"ד זעירא לומר שנתקן להיות המחשבה נעוצה במעשה. והיינו כי המתינות הוא בא מזה כששם עינו ולבו בשעה שעושה. והמהירות הוא כשאינו מחשב כלל מה הוא עושה ואיך. ותיקון כל דבר הוא באותו דבר עצמו כידוע על וימתקו המים וכאומרם ז"ל (ברכות מ' א') על יתפרו עלה תאנה. ולכך עובדא דפנחס היה גם כן זריזות יתירה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין פ"ב א') אם בא לימלך אין מורין לו. רק שלא נמלך כלל. אלא שרצון השם יתברך אז בזריזות והשם יתברך אומר שזריזות זו היא מתינות וזה מעיד על זריזות ראשון שהי' גם כן ברצון השם יתברך. ובויקרא רבה רפ"א דפנחס היו פניו כלפידים. היינו דרגא דנדב ואביהו בהתגברות כח האש וההתלהבות במסירות נפש לצאת ממדריגת אדם ממש רק כמלאך ד' דוגמת אליהו שהיו שניהם מקנאים והקנאה היא מתגבורת האש כנודע ומכל מקום אמרו רז"ל (קה"ר פ"י) דנסתלק ממנו וה"ק בעובדא דבת יפתח שהוא גם כן דוגמת אש זרה. כי אין רצון השם יתברך בקרבן כזה נפש אדם ממש. ושם פנחס נתעצל. ובשביל מתינות והמלכה יתירה במחשבתו כדאיתא שם אמר אני כהן גדול כו' גרם להקרבת זרה על דרך שאז"ל (קה"ר פ"ז) מי שהוא רחמן על כו' סוף כו'. וכן איתא בירושלמי המטמא את הטהור סופו כו'. וכן הוא במלכין קדמאין כשהוא תחילה באהבה עד קצה האחרון ועד שמתבטלת ממנו ורואה שנפסק תוקף אהבתו מתחיל להתיירא ומגיע אז למדרגת היראה שהיא קצה השני וגם כן תופס עד קצה האחרון עד שמתבטלת גם כן וכן כולם כנ"ל. וכן נדב ואביהו חטאם בתוקף הזריזות חוץ לגבולו ופנחס להיפך במתינות שלא במקום הראוי ותיקונו באליהו שהוא קו המיצוע לקרב את הקרובים [שעל זה מעיד אות הברית להבדיל בין ישראל לעכו"ם והוא מלאך הברית] ולרחק הרחוקים והזרים כמו שאמרו חז"ל בעדיות:

והתיקון היה בשחוטי חוץ בהר הכרמל. [כנזכר לעיל דתיקון חטא הוא בחטא אחר. וכמו ששמעתי על ועם שונים אל תתערב. סלקא דעתך אמינא השונים בחטא קמשמע לן. פירוש קמשמע לן דעם זה תתערב דזהו תיקונו כמו שכתוב במשה כשנס מפני הנחש אחוז בזנבו, ופירוש מה שאמר שמעו נא המורים זה היה תיקון על לשון הרע ראשון ואין כאן מקומו ביאורו] כי פרשת שחוטי חוץ נאמרה אחר פרשת יום הכפורים שהוא באה אחר מעשה נדב ואביהו שהיה ההכנסה לפנים שלא בזמן, והוזהרו מקודם ואל יבוא בכל עת רק ביום הכפורים שהוא דרגא דבינה, עיין זוהר אמור ק"ד ב' האי יומא אימא עלאה כו'. וידוע באידרא דאבא ואימא תרין ריעין דלא מתפרשין ואין שם נידת טומאתה כלל. היינו כי במוח ולב יכול באמת לייחד כדקא יאות תמיד, ואין שום חילוק זמנים שדבר זה אין נקרא תחת השמים כי אין לדבר זה שום היכר בעולם הזה תחת השמים כלל. רק כשמוציא לפועל מה שבלבו על מעשה גופניות או דבור שיש לדבר גילוי תחת השמים בזה צריך הגדרה בעת ומקום ונפש. ולכך יום הכפורים נקרא בכל עת כי מגיע לאותה דרגא דהיינו תשובה שהוא מן הבינה שבלב כמו שכתוב ולבבו יבין ושב, ועל ידי זה כל המעשים הם טובים שגם הזדונות נהפכו לזכיות וזה נקרא בכל עת בלי שום הגדרה כלל ואין לזה הכרה כלל בעולם הזה כידוע מה שאמרו בקדושין (מ"ט ב') על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו דעיקרו דבר המסור ללב אם הגיע לעומק כ"כ עד שיעיד עליו בוחן לבות שלא ישוב לדבר זה עוד, דבלאו הכי גם פושעי ישראל מליאים חרטות, ודבר זה אי אפשר לשום נברא תחת השמים לדעתו ואפילו האדם עצמו. כי אולי יתקפנו יצרו אחר כך. רק השם יתברך. ומדרגה זו היא הנקרא בכל עת שאין שם הגדרה וכמו שכתוב בזוהר דבעל תשובה בשעתא חדא ברגעא חדא דאין להם הגדרה בזמן כמו שאין הגדרה במעשים דאפילו זדונות כזכיות. וזהו דרגא דיום הכפורים. ולכך אמר סתם ואל יבוא בכל עת כי אם בזאת וגו' משמע דבזאת יבוא בכל עת ואחר כך פירוש אימת. רק באמת גם להבכל את יש עת דהיינו יום הכפורים, והדרגה ידועה והוא הנקרא בזאת. וכשמגיע לבזאת ולאותה הגדרה וסדר התשובה והוידוים אז הוא באמת בכל עת רק שזאת ממילא אי אפשר בעולם הזה רק ביום הכפורים. כי מדרגה זו היא דרגא דעולם הבא. כנודע דבינה נקרא עולם הבא דשם אין המשא ומתן במעשים ובפעולות רק ברצונות הלב. אבל בעולם הזה ששם הוא העת לכל חפץ, ויש גם להארה זו עת והגדרה במעשים מקודם. ואותה הגדרה עד שיגיע למדרגת כל עת לא הוצרך לפרש תיכף זמנה שהרי אמר כי אם בזאת וגו' יבוא למדרגת כל עת ואין כאן עת רק ממילא זאת ההדרגה והפעולות אי אפשר שיגיע לכך בעולם הזה אלא בעת מיוחד שסיים בסוף בעשור וגו' [והוצרך גם כן עינוי הנפש שהוא נגד עולם העשיה ופעולת הגוף כנודע.] וזהו הזהרה בענין ההכנסה. מחוץ לפנים והביאה אל הקודש. ואחר כך הזהיר על שחוטי חוץ שהוא הקצה השני בהוצאה מפנים לחוץ שסופו לבוא לידי כך גם כן כנ"ל. והיא מתוקף המתינות והעדר הזריזות להביאו לבית המקדש שחושב אולי אין ראוי לכ"כ תוקף קדושה. וידוע דאהבה עד הקצה ועד שמגיע למצות את שמריה הוא אביזרייהו דלא תרצח וזה נקרא יזבחו לשעירים דרגא דעשו איש שעיר. [ולכך ביום הכפורים הוקריב השעיר לעזאזל והותר גם זה כמו שהתיר ההכנסה לפנים. ואין כאן מקום להאריך] כידוע דשערות מורים דין. וכידוע דשעירים מורים חרבן וקלקול. כמו ושעירים ירקדו שם. והיינו כי שחוטי חוץ הוא מצד יראה רעה ומרה שחורה שירצה לעשות הכל לשם שמים. וכניסה אל הקודש הוא מצד תגבורת החשק והאהבה שרוצה לחשוק תמיד לשם שמים. וזה נקרא בכל עת שאין מוגדר בזמן דהיינו בשנה. ושחוטי חוץ שאין מוגדר במקום דהיינו בעולם. והם ב' הקצוות והגדרה דקו אמצעי נגד מדת יעקב אבינו ע"ה הוא בנפש והוא אזהרת אכילת דם בהמה שלא לערב נפש הבהמה בנפש האדם. כידוע דדמות אדם שעל הכסא הוא דמות יעקב. כמו שאמרו חז"ל והגדרתו הוא ההבדל מנפש הבהמה. [והם כל העכו"ם אשר בשר חמורים וגו'. וגם בישראל עצמם יש זרע אדם וזרע בהמה כמו שאמרו חז"ל על אותו פסוק] ולכך באה אחר שחוטי חוץ ומחוברת לה כי קרובים הם שתיכף אחר אזהרת ב' הקצוות על כרחך הוא הגדרת קו אמצעי. וכן נדב ואביהו ופנחס הם ב' קצוות כנ"ל ואליהו קו האמצעי רצה לומר להבדיל בין נפש אדם לבהמה ובין ישראל לעכו"ם כי הוא מלאך הברית אשר אתם חפיצים. פירוש כי בני ישראל מובדלים מלידה מבטן מן העכו"ם גם בטרם ידע הנער בחור בטוב. וגם בהשתדלות המעשים שאחר כך כשיעיד הקב"ה שקיימו התורה. רק על זה צווח אליהו עזבו בריתך וגו' שלפי מבינותו במעשיהם ראה שעזבו וגו'. רק משיח הוא שיעיד על שלימות המעשים כולם של כל הדורות מבני ישראל כידוע דזהו דרגא דיליה וכמו שכתבתי במקום אחר. ולכן נקרא האדון אשר אתם מבקשים לשון בקשה רצה לומר השתדלות להשיגו. מה שאין כן אליהו הוא רק מלאך הברית [שכל העכו"ם ערלים והערלה נקרא על שמם. כמו שכתוב בנדרים (ל"א ע"ב) הנודר כו' ואות ברית הוא רק לישראל] להעיד על התולדה בנפש בזולת השתדלותם. רק מלידה מבטן הם חלק ד' ומיוחדים אליו וראוים להתקרב לו בטענת ואתה הסיבות וגו' שטען בהר הכרמל. כי אני רואה שהם מלידה מבטן לחלקך ושלך. אם כן גם כל מעשינו פעלת לנו ואתה הסיבות וגו'. וריפא מזבח ד' ההרוס ואז"ל שהוא מזבח דשאול. כי בלידת בנימין בפסוק גוי וקהל גוים ומלכים מחלציך. נרמז מלוכת שאול וגם הקרבת אליהו [שהיה גם כן משבטו כמו שאמרו חז"ל על פסוק וירעשיה] שחוטי חוץ כמו שאמרו חז"ל. והיינו כי מלוכת שאול לפני דוד דוגמת ביאת אליהו [או משיח בן יוסף] לפני משיח. כי שאול אז"ל כבן שנה שלא טעם טעם חטא. והיינו כבן שנה בתולדה בטרם יעשה השתדלות. כך היה אחר כך גם כן. ודוד המלך ע"ה נקרא שהקים עולה של תשובה כמו שאמרו חז"ל בעבודה זרה (ה' א') ועל ידי כך נרפאו גם המעשים:

והנה מתחילה צוח עזבו בריתך רצה לומר שקלקלו גם מה שבתולדותם מאחר שאחר כך אינו כן חשב דהוכיח סופו על תחילתו. עד שריפא מזבח דשאול שהיה נהרס על ידי פעולת ישראל כפי מחשבת אליהו מאחר שנכתבו דבריו בכתוב מסתמא לא דבר ריק דבר שקודם שירפא אותו מזבח [רצה לומר אותו מדרגה התקרבות דשאול דהיינו כבן שנה]. היה הרוס. ואחר שרפאו אז נפתח פיו לומר ואתה הסיבות, ולא עזבו כלל בריתך שבתולדה. ואז הקריב שחוטי חוץ שזה נקרא בדברי רז"ל על וקהל גוים ככל הגוים. רצה לומר כי דרגא דיראה הוא גם כן בעכו"ם כידוע. וכמו שכתבתי לעיל דבכל מקום בעכו"ם בלבן ובלעם נאמר שם אלקים. וכמו שאמרו חז"ל עכו"ם קרובי תשובה מיראת העונש. וכמו שכתוב בחגיגה (י"ב א') קו ירוק שמקיף כל העולם. כידוע מה שכתוב בזוהר סוף פרשת שלח דתכלת שדומה לרקיע דהיינו קו ירוק רומז ליראה. וזה מקיף את כל העולם. שאין בריה שלא יהיה לו יראה ממדריגות הפחותות על כל פנים. מה שאין כן אהבה. ולכך אשת זנונים מתקנא תיקינהא בגונא דאשת חיל שהוא יראת ד' טהורה שבקרב לבות בני ישראל והיא העומדת לעד. ועכו"ם טוענים שגם הם עושים מעשים לשם ד' אבל הוא מצד יראה רעה דעונשים וכיוצא. וכמו שכתוב בכותים את ד' היו יראים ואת אלהי'ם וגו' ואין עומדת לעד. ואליהו צוח דלטוריא שהם ככל העכו"ם. ותיקונו שיעשה מעשה ככל העכו"ם. רק ובדברך עשיתי. ואמרו חז"ל בדבורך עשיתי. וכך ישראל מאחר שואתה הסיבות אם כן הוא הכל בדבורך. ומעולם לא היה אדם שלא חטא כמו אליהו כמו שאמרו חז"ל אם יאמר לך אדם כו' הרי אליהו שלא חטא ולא מת. ובב"ב (י"ז ע"א) חשבינן ארבעה שמתו בעטיו של נחש ואצלו גם עטיו של נחש נתקן מצידו [כמו שכתבתי במקום אחר פירוש עטיו של נחש נלמד מישי דחשיב נמי שם. ואמרו חז"ל על פסוק בעוון חוללתי על ישי אפילו חסיד שבחסידים כו'. ואליהו מלאך הברית להעיד על הלידה דאינה בעון חס ושלום רק הכל קדושים מרחם] ולכך הוא צוח עזבו וגו' עד שהזמין השם יתברך חטא על ידו בשחוטי חוץ רק שהיה על פי הדבור ואז עמד על דבר זה שאפשר להיות עבירה לשמה וברצון השם יתברך ונתברר על ידו שכל ישראל עשו תשובה גמורה עד שזדונות נעשו כזכיות. ואז צווחו ד' הוא האלקים. פירוש שגם הדין הוא ברחמים והוא מיזוג המדות בקו האמצעי. וכל היראות רעות דישראל אינו נקרא אלהים אחרים חס ושלום רק הכל דבק בשם הוי"ה שהוא קו האמצעי ואין יוצא לקצוות כלל כמו העכו"ם שאינם יונקים משם הוי"ה קו האמצעי כלל. וקולטים שמרי הקצוות. ושחוטי חוץ הוא מצד שמרי היראה לכן אמרו שם אלקים המורה יראה. דבאמת הכירו הוי"ה הוא האלקים אלקי ישראל שכל מיני יראות של בני ישראל הם נמשכים מהשם יתברך שכך רצון השם יתברך להיות אז מתון ויראוי וזהו תיקון לפנחס במתינות שלו:

וגם הוא התחיל בזה בהריגת בלעם שאז"ל שהיה נביא אומות העולם דוגמת משה וממנו והלאה נפסקה נבואה מעכו"ם [להבדיל בין הקודש לחול. דרגא דאליהו] כי באמת משה רבינו ע"ה היה ממש הפכו שהוא בסוד הדעת שהוא היפך השטות של נחל השטים שגרם בלעם בזימה שהיא נקרא שטות. וכמו שאמרו חז"ל על פסוק כי תשטה. ומשה רבינו ע"ה פירש מן האשה לגמרי, [וכידוע גם כן מענין קבורתו מול בית פעור] וזה התיר פרשת עריות ונתחבר גם עם נפש הבהמה באתונו. שהיא היפך ההגדרה בנפש מדת יעקב. [שמטתו שלימה כל הנפשות היוצאות ממנו. ועל דבר זה ניסמית עינו של אותו רשע בומספר את רובע ישראל. שהוא לא הבין כלל איך אפשר זה להיות קדושה מלידה ובטן.] כמו שכתוב ברעיא מהימנא דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. ובלעם הפכו רק שהתפאר ויודע דעת עליון שזהו גם כן מדרגת הדעת ואמר זה בעת נבואתו וגם נכתב בתורה מסתמא הוא אמת רק אז"ל בויקרא רבה פ"א דנבואת בלעם ויקר לשון טומאה. ומשל למלך שבא אצל פילגשו כו'. ומה שאין כן דמשה ע"ש. ופירוש כידוע דנבואת משה הוא רק שהשיג כל כחות הנפשיות דכל ישראל כידוע דששים רבוא אותיות לתורה כמספר בני ישראל היינו שכחות נפשותם הן הם אותיות התורה. וכפי מעשיהם כך היה בנבואת משה רבינו ע"ה כמו שאמרו חז"ל כל זמן שהיו נזופים לא נתייחד הדבור למשה. וזה פירוש משה מלגאו יעקב מלבר כי יעקב רצה לומר כלל נפשות דישראל שהוא אב בתולדה. וכל נפשות הבנים כלולים במוח האב שהרי ממנו יצאו. וניכר מלבר שהוא אב. ומשה רבינו ע"ה נקרא אב כמו שאמרו חז"ל בפרק קמא דסוטה. [דנקרא ג' פעמים אבי נגד שלשה אבות] לפי שהוא רבן של ישראל. והתלמידים נקראים בנים כמו שכתוב בפרק חלק וזהו מלגאו בפנימיות נפשותם. ונביאות בלעם נמשך ממה שהחטיא את בני ישראל בזנות. ואז"ל בסוטה ותקראנה כו' שנעשו כולם בעל קרי ומאותם טיפי נפשות [כי כל טיפה זרע היא טיפת נפשיות ממש שהרי ממנה נוצר נפש] שהוציאו לבטלה היינו שלא ברצון השם יתברך נפלו גם כן למקום שאין רצון השם יתברך ונתגלו לבלעם. ועל ידי זה גם כן ויקר אלקים כטעם ד' צילך כידוע. וירד שפע הדעת עליון והנבואה שיש בכח אותם נפשות שהיה ראוי להתגלות גם כן למשה ירד לחוץ ופגעו בבלעם שהיה מכין עצמו באותם קרבנות לקבל זה. והגם שזה קדם מכל מקום כבר על ידי בלעם היה כח זה בעולם והיה גם אצל בני ישראל. ומסתמא אותם כ"ד אלף שחטאו אז היו מוכנים בכח תולדותם לכח ושורש אותם כ"ד אלף נפשות שבתורה היא בפרשת בלעם ורובם משבט שמעון. וידוע דהערב רב רובם נתערבו בשבט שמעון וידוע מ"ש בזוהר דראשי הערב רב הם יו"י בני בלעם ולכן היה שייכות לבלעם עמהם וקלט הדברי תורה שנפל במקרה מהם.

ואיתא בפרק קמא דב"ב משה כתב ספרו ופרשת בלעם. פירוש שספרו נקרא חקיקת חכמתו שבמוחו. כידוע בזוהר דספר נקרא חכמה. ופרשת בלעם הוא חוץ מחכמת משה רבינו ע"ה כי משה רבינו ע"ההוא היפך זה ומול בית פעור כנ"ל. ולא היה יכול להשיג אותה חכמה הנפילה ובמטמוניות בדרך ארעי ומקרה. כי כל חכמתו של משה היתה בפרהסיא ובהזמנה כטעם לשון ויקרא [בא' דאלופו של עולם בגויה] רק אחר שהשיגה בלעם אז חזר משה וקלטן לאותן טיפי קרי דויקר וגו' והחזירם למקומן והכניסן תוך ספרו ועשה מחול קודש. כי בשעה שבלעם אמרן ודאי היה נחשבים לדברי חול אצל בני ישראל, וכן היה באמת. רק כשכתבן משה בספר תורה אז נעשו קודש ודברי אלוקים חיים. ועד שבקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ב ע"ב) שיש בה קדושה רבה כמו בפסוק שמע ישראל. וטוב לישא על שפתיו דברים אלו ערב ובוקר בכל יום תמיד. [כידוע גודל היקרות של נפשות כאלו כאשר באים אל הקודש.] כידוע כי עיקר העולם ישראל כמו שכתוב בראשית בשביל ישראל וכו' ואיתא (יבמות ס"ג ע"א) אין פורעניות בא אלא כו' ואיתא((שם ע"ב) אפילו ספינה כו' וגם כל הרע שבעולם הוא רק משורש היצר הרע שבנפשות דישראל. ומשה רבינו ע"ה ובלעם היו שורש היצר טוב ויצר רע דתאוה שבנפשות ישראל. [כמו שכתבתי במקום אחר שעמוד התורה הוא נגד התאוה] והיה בלבו לקללן כי מצידו יכול זה וכמו שכתבתי במקום אחר על וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו. כי בתאוה שם יכול ליגע דזהו עיקר הטענות דעכו"ם נגד ישראל. וכמו שכתוב על דבר זה נסמית עינו כו' שהוא שורש הרע בזה ולא היה יכול להבין כלל שיש בזה גם כן קדושה. ולכך נאמר עמי זכור נא וגו' צדקת ד'. ואמרו חז"ל צדקה גדולה כו' שבעל כרחו נפתח פיו לומר מספר את רובע ישראל והוא תיקון הרע שבישראל בשורשן. ששורש הרע שבהם מעיד שהכל טוב. וגם בעת שכרע שכב דהיינו הירידה והשפלות הוא גם כן כארי וכלביא. ודבר זה הוא רק בצדקה. כי באמת אפילו חסיד שבחסידים כו' ולכן אל זועם בכל יום כי השם יתברך נקרא שונא זימה. כי בתורה נקרא מקרה לילה גם כשהיא במתכוין שדבר זה נקרא מקרה לפי שאפילו חסיד כו' וכל דבר שהוא להנאת עצמו נקרא מקרה כי השם יתברך הוא בעל הסדר ומה שאין מתכוין להשם יתברך לבדו נקרא מקרה:

והתיקון לזה לדעת שכל המקרים גם כן מהשם יתברך שהוא מסדר כל המקרים גם כן. ובשעה שמלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם (ברכות ז' א'). פירוש עומק ראשית דמחשבתם שופע למחשבתן ומשתחוין לחמה רצה לומר שהסדר הוא מצד החמה כידוע וזהו מדת יום ומדת לילה פירוש הבהירות וההעלם. ואצל בני ישראל גם ההעלם וכי אשב בחושך ד' אור לו, ואצל עכו"ם להיפך עושים מסדר מקרה. ואז השם יתברך שהוא בעל הסדר ובעל הבירה כועס וממילא נמשך זעם גם כן על המקרים שבבני ישראל. וזהו צדקה גמורה שלא זעם ד' אז כשהתעורר אותו שורש רע דבני ישראל לקטרג עליהם שהוא קודם כניסתם לארץ כשחנו על מיצר ארץ ישראל. והוא המסע האחרון מן המ"ב מסעות שהוא נגד שם מ"ב כידוע. וכידוע שבשם מ"ב נברא העולם, והיינו להיות מקום להנאת בני אדם הנראה למראית עין בזולת השם יתברך ושיהיו בני ישראל המכירים שגם ההעלם הכל מהשם יתברך. זה עיקר ענין הבריאה. וזהו בשם מ"ב. וכן הביאה לארץ ישראל היינו להשתדל בצרכי הגוף ולנהוג בדברי תורהמדת דרך ארץ כדר' ישמעאל בר"פ כ"מ. ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן((מכילתא פרשת בשלח) היינו כדר' שמעון בן יוחאי שם דדברים ככתבן. [סוד תורה שבכתב מדת יום. אבל תורה שבעל פה היא מדת לילה דרגא דדוד המלך ע"ה כנודע.] ומן הוא לחם שמאה"ש אוכלין. כמו שכתוב בפרק יום הכפורים היינו בלא שום הנאה לגוף רק לנפש. ולכן לא היה ממנו פסולת כמו שאמרו חז"ל שם. כ' היה כולו לד'. והפסולת הוא ממה שנתכוין להנאת עצמו [דאי אפשר בזולת זה גם באכילה ששניהם נקראים בלשון אכילה אכלה ומחתה פיה. וכנודע בסוד חטא אדם הראשון באכילה והוא מושרש בכל הדורות כל זמן שלא נתקן לגמרי עד משיח ב"ד] ולא ירד רק עד בואם אל קצה ארץ כנען כידוע בסוד הארץ שהוא מדת דוד המלך ע"ה ושלמה המלך ע"ה. והמלך הוא שפע כל מיני חמדות עולם הזה. וכן ארץ ישראל נשתבחה בכל מיני חמדות רק שהיא ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה שכל מיני חמדות שלה הכל בקדושה והכרה שהוא מהשם יתברך וצריך מקודם שיבלעו דברי תורה בתוכן באותן ארבעים שנה כמו שאמרו חז"ל. (מכילתא שם) והם המסעות דשם מ"ב שהם מ"ב מדרגות והמדרגה אחרונה שעל המצר הוא דבר זה דומספר את רובע ישראל. שגם תאוה זו נכנסת אל הקדושה והיא התאוה היותר גדולה [ותיקונה הוא אות ת' שהוא האחרון דשם מ"ב. והוא מאממר חז"ל (שבת נ"ה ע"א) על אמת דחותמו של הקב"ה דהת' רומזות על העתיד והיינו דתיקון זה הוא כאשר פותח השם יתברך לאדם האור המעותד:

ושלשה תווי"ן יש בשם מ"ב כי בכל דבר יש שלשה מדרגות ב' קצוות ואמצעי. ות' הראשונה היא מסע דמרה ושם נצטוו אשבת שהוא אור מעין העולם הבא ות' אחרונה היא קצה האחרון שהוא עולם הבא ממש. וזה נפתח לבלעם שאמר אראנו ולא עתה וגו'. ולכך באותו מאמר התפאר ויודע דעת עליון. כי באמת אז היה צדקות ד' שנפתח מעין עולם הבא שהכל בקדושה ואין לזעום על זה. וגם בלעם ראה זה וזהו הת' וכמו שכתבתי במקום אחר] כי תאות אכילה כבר נתקן בקברות התאוה.((והיא נקרא סתם תאוה. לפי שזהו מכשול הגלוי דאדם הראשון. ולכך דבר זה בגלוי ולא יתבוששו) ומכל מקום רמוז בו גם כן תאוה השניה כמו שאמרו חז"ל על פסוק בוכה למשפחותיו. וזה היה בסתרי לבם ולא בגלוי. ומשה רבינו ע"ה טען אז הרגני. ויעויין שם בזוהר קנ"ה ב' משה במלה דא חליש כו' ע"ש לשונו. כי משה נקרא בעלה דמטרוניתא שהוא מדת יום וכידוע דמשה מלגאו יעקב מלבר. ולכך אין לו שייכות עם הארץ והיה יכול לחיות ארבעים יום בלא אכילה כלל. [וכן אליהו דוגמתו שהוא מזרע גד כמו שכתוב בתנא דבי אליהו ובזוהר שם על פסוק והמן כזרע גד כו' מה זרעא דגד כו' ע"ש. ולכך בא גם כן אל הר האלקים. ובזוהר איתא דהר דליג למשה דוגמת אבן השואבת. והיינו כי שייכים זה לזה וכן אליהו שייך לו והוא מלאך הברית וכנ"ל] והמן היה בזכותו כמו שאמרו חז"ל (תענית ט' ע"א) ולכך לא בא לארץ ישראל. וזה שצוח מאין לי בשר שהיא תאות עולם הזה לשם שמים וזהו דרגא דנוקבא רצה לומר מדת לילה שבהעלם מכיר השם יתברך. והעדר הבהירות הראוי. ולכך הוצרך לזקינים כדאיתא בזוהר שם שהם בדרגא דסיהרא ולכך אז אלדד ומידד מתנבאים משה מת כו' (סנהדרין י"ז ע"א) כי פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב מ"ה ע"א) ואין לו שייכות לארץ. [והזקינים לפי שקבלו ממנו לא היו יכולים להתנבאות זה] ולכך תיכף אחר כך שנקבר התאוה [באות הנ' דשם מ"ב הרומז לנפילה כמו שכתוב בפרק קמא דברכות. היינו כי תאות אכילה אין לו תקנה אלא קבורה כמו שכתוב כי ביום אכלך וגו' שהוא הנפילה. ואין זה תיקון גמור כי צריך אחר כך הס' שהשם יתברך סומך נופלים. וגמר התיקון הוא הת' ואז"ל בשבת (נ"ה ע"א) ת' תחיה שהיא סוד תחיית המתים [כי גם המיתה מרומז בת' כדאיתא שם] אז מתוקן גזירת מות תמות. והנ' היא אות ראשונה שאחר המ' הרומזת להוה כמו שאמרו חז"ל על חותמו של הקב"ה אמת. ותיקון התאוה הוא רק בפתיחת אור דלעתיד. והתחלתו הוא בתאות אכילה והתיקון קבורה. רצה לומר ההתחלה הוא לשבור ולעצור תאותו וזהו הנ'. וגמר התיקון הוא שטים וכידוע דעצי שטים מהם נעשה הארון והמשכן. וכמו שכתוב בזוהר דבעי למילף שטותא דמהם יבוא לחכמה ונעשה משטות כלי לקבל קדושה ותורה וזה עיקר השלימות לעשות מרע טוב]:

התחילו לדבר במשה שכבר התחיל להתנוצץ קדושת הארץ במתאוים תאוה דבשר שהיא היפך משה כנ"ל, והמדברים מרים ואהרן. שהם בתים דמלכות וכהונה. כמו שאמרו חז"ל על פסוק ויעש להם בתים. שהם ב' שררות התלוים בארץ שלכך נאמר למשה אל תקרב הלום ואמרו חז"ל למלכות ולכהונה. וזה שאמר גם בנו דבר וגו' שהריחו מרחוק הריח דלעתיד יהיה חדשה נקיבה תסובב גבר ושיפתח הסתום שגם ההעלם הכל מהשם יתברך וגם כן אור גמור ובהירות ממש. והאיש משה עניו. [כידוע דענוה הוא קו אמצעי דאהבה ויראה והוא מדת יום דרגא דיעקב מלבר בתמימות] והיה דבוק באין שהוא למעלה מן היש שהוא העולם הזה. שנראה לישות בפני עצמו ולכך זכה לזה בעולם הזה גם כן ופירש מן האשה דהיינו מתאות עולם הזה. והם רצו תיכף תיקון התאוה השניה שהוא רק בתיקון הרע בשורשו ולא לאכפיה וכנ"ל בשטים ולכך דברו בו ובאמת היה לשון הרע כי אינו עדיין זמנו ואז אין ברית המעור מתוקן עדיין. וידוע דברית הלשון מכוון נגדו לכך דברו גם כן לשון הרע. וידוע דדוד המלך ע"ה הוא תיקון לשון הרע כמו שכתבתי במקום אחר. והוא גם כן בסוד המלכות דנקרא פה בזוהר כנודע. ולכך תיכף אחר כך שלח משה מרגלים [וחצירות ורתמה הם נגד אותיות ג' ד' שבשם מ"ב. וכבר נתבאר לעיל פירוש הזוהר כזרע גד שזהו רזא דחוץ לארץ ישראל ושם חלקת מחוקק ספון ותיכף שנתנבאו בקבורת התאוה על מיתתו נרמז גם כן קבורתו. שמצד תאות אכילה הוא מיתתו ומצד לשון הרע הוא קבורתו. ותיקון לשון הרע הוא רזא דגד כמו שכתוב בזוהר פרשת ויחי דהוא ברזא דחכמתא ג' יהיב וד' לקיט והוא יחוד האמיתי. וכשיהיה זה אז יתוקן גם לשון הרע שזהו שורש נחש כמו שכתוב כאשר ישוך וגו' לבעל הלשון וכמו שאמרו חז"ל על פסוק זה. וההתחלה ג' שהוא הנותן וזהו בסוד מלך וכהן גדול שהתחיל הלשון הרע בהם [ומלך קודם לכהן גדול לכך נגדם מרים ואהרן] והסיום בד' שהוא כל ישראל. ואז דייקא נגזר שלא יבואו לארץ ישראל כי כל זמן שלא נתקן חטא דתאוה אין הד' לקיט מה שהג' יהיב כידוע בסוד ד' צילך שגם השפע למעלה אין יורד לארץ העליונה. ולא למדו מרגלים מוסר ממרים כמו שאמרו חז"ל. וג' אותיות אלו דבקברות התאוה וחצירות ורתמה המה ג' ראשונות דשם הג' מז' שמות שבשם מ"ב כידוע דשם הג' רומז למדת יעקב שמשם התחלת שורש משה מלגאו שהוא דייקא ברזא דמן כזרע גד היינו חוץ לארץ ואין כאן מקום להאריך עוד] שחשב שכבר נתקן גם לשון הרע וברית הלשון נגד ברית המעור והם עכשיו על הגבול ארץ ישראל ועל המצר.

וזה סוד שלח לך לדעתך אני איני מצוך היינו כי משה רבינו ע"ה חשב כן לדעתו כדי שיכנס גם הוא לתיקון ברית הלשון ברזא דארץ לדבר דבר הנראה נפרד מרצון השם יתברך ושיהיו באמת מהשם יתברך זכה בספר אלה הדברים שאז"ל משה מפי עצמו אמרן שזהו כענין תורה שבעל פה. אלא שמשה רבינו ע"ה עשה ממנו תורה שבכתב ומקודם היה הכל מפי הגבורה זהו דרגא דמשה עניו מאוד ולא אמר דבר מפי עצמו רק במדת יום שהוא הבהירות שהכל מהשם יתברך רק לפי שבדבור היה לו גם כן חסרון מתחלה כמו שכתוב לא איש דברים וגו' והיה כבד פה [דרגא דארץ שאינה מדרגתו] ולעולם אין השם יתברך עוזר אלא מי שצריך ישועה וחסר בדבר. וכמו שאמר למלאכים יצר הרע יש ביניכם ואין צריכים לתורה. ולכך בברית המעור שלא היה צריך משה שום תיקון כי הוא היה תכלית השלימות על כן לא היה אפשר לו לתקנו שיהיה הכל לשם שמים. רק ברית הלשון שהיה לו גם כן חסרון זכה לספר דברים. ואז"ל בריש דברים רבה זה שאמר בכתוב מרפא לשון עץ חיים הפה שאמר לא איש דברים אמר אלה הדברים. שדבק הפה בעץ חיים ועשה מתורה שבעל פה תורה שבכתב. וזכה אז קודם מותו לגמר תיקון הלשון. ומשם זכה לעלה ראש הפסגה ולראות הארץ. היינו כידוע בענין יציאת מצרים ומתן תורה שהיו ראיה וקנין. וכך יש בארץ ראיה וקנין פירוש ראיה השגה מצד החכמה. וזה נקרא ברית הלשון. כידוע בזוהר שהוא זיווג ואבא ואימא דלא פסק לעלמין וזה נקרא ראיתא לזיווג זכר ונקיבא שהוא בפועל ובקנין. מה שאין כן שם הוא רק בחכמה ובינה שבמוח ולב, וכן משה רבינו ע"ה זכה רק לראיית הארץ ולא לקנין. ולפי שחשב כסלקא דעתך דבגמרא דבראיה בעלמא קני לכן חשב שיכנס לארץ ושאל היש בה עץ. ובזוהר ריש שלח דזהו עץ החיים כמו שכתוב עץ חיים תאוה באה דגם לתאוה הרפואה עץ חיים. שאז כל מיני תאות באות לאדם בקדושה כאשר דבוק בעץ חיים. והוא מרפא לשון. וכן לתאוה כאשר דבוקה בעץ חיים. רק באמת העץ חיים הוא בגן עדן ע"ש בזוהר. ודלית שולטנא לסיהרא רק כד אתכנש שמשא. כי מצד בהירות אור כזה אי אפשר כלל לאחוז גם בעניני הארץ ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. אבל חמדות עולם הזה הוא רק כאשר יש העלם קצת ואז העסק הוא בעניני עולם הזה. והיינו להכיר גם מתוך ההעלם. אבל עץ חיים הוא בגן עדן היינו כשיוצא האדם מלבוש הגופניי לגמרי שם יש חמדות ותאות דבוקות בעץ חיים. וזהו מעין עולם הבא אבל לא בארץ שאז אין בהירות כל כך:

ולכך היתה תיכף הריגת בלעם והעדר הנבואה מעכו"ם. שמצד ההעלם אין נבואה מתפשטת אלא למי שמכיר גם מתוך ההעלם. ולכך נקמה זו היה מעכב פטירת משה. כי משה רבינו ע"ה נתגדל במדין וידוע כי לכל אדם יש חלק טוב ורע דהיינו יצר טוב ויצר רע וכידוע דברי האריז"ל על זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן((חגיגה ט"ו ע"א). וחלק חבירו דמשה רבינו ע"ה הם המדינים שנתגדל ביניהם. וידוע דהסתלקות אדם מן העולם היינו כשכבר השלים כל מה שיכול להשתלם. וגמר שלימות דמשה היה הנקמה במדינים ואז נהרג בלעם שהיה ממש הפכו זה לעומת זה ונתקן תאוה דשטים והתחיל ענין נחלת הארץ. וההתחלה הוא בפקודת מנינם שהנפשות מישראל ההם נוחלי הארץ הם כולם סוד כלל קדושת הארץ. כמו שדור המדבר היה כלל התורה שבכתב, ונסתלקה נבואה מעכו"ם הנמשך רק על ידי שלא נתברר דבר זה של ומספר את רובע ישראל. ובלעם שקלט אותם טיפין הוא בסוד אשר ישלוט האדם באדם לרע לו. הידוע מהאריז"ל שעל ידי ששלט באדם דקדושה לקלוט נבואה אמיתית. וידע זה דומספר את רובע ישראל שהיה על ידי דבורו דברי אלוקים חיים הוא בירור גמור שכל הרביעיות דישראל הוא מהשם יתברך ששורשם דבוק בד' עד שגם הלבטלה שלהם הוא דברי אלוקים חיים. ולכך אמר פסוק זה דומספר וגו' ואם כן ממילא אינו לבטלה ואם כן ממילא אין מגיע נבואה לעכו"ם וזהו לרע לו שמגיע לו הריגה. כי כאשר נתקן אותו דור המדבר כולו בסוד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון שזה כטעם מות תמות דאדם הראשון ואז היה מגיע העונש גם למשה רבינו ע"ההכוללם ממילא נתחייבה הריגת בלעם מקודם:

והריגתו על ידי פנחס שהוא הקנאי על קלקול הברית שדבר זה הוא ההבדל שבין ישראל לעכו"ם כנ"ל וכמו שכתוב שהערלה אינה נקראת אלא על שם עכו"ם. ואחר ציווי דמילה נתבשר בלידת יצחק שממנו התחלת שם ישראל כמו שכתבתי במקום אחר ובו ההבדלה דביום שני נאמר ויבדל דרגא דיצחק. וכן פנחס ואליהו הקנאים שהוא דרגא דיצחק כידוע וכמו שכצוב במקום אחר דמצידו הם כל מיני הבדלה שחשבו בפרק ערבי פסחים דהכל שורשם בויבדל דמעשה בראשית שהוא הרקיע הרומז לצדיק יסוד עולם כדאיתא בריש הקדמת התיקונים. רצה לומר דשם הוא ההבדלה כמו דשם ההבדל בין איש לאשה דהיינו בין שמים לארץ כך שם ההבדל בין ישראל לעכו"ם. וכידוע על מאמר חז"ל מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. דעיקר ההכרה הוא בהתפשטות היוצא ממנו, והענף מעיד על השורש שכולו כן. ויסוד שהוא יסוד הבנין כולו וכאשר נהרס היסוד יפול הבנין ולכך עיקר ההבדלה ביסוד. ולכן איתא בזוהר דלית דמרבי מסאבותא כמו מאן דפגים ברית קדישא. כי בדבר זה יש טענה לעכו"ם כי הנה ככל העכו"ם בית ישראל ואין הבדל. וזהו כל עיקר תוקף הטומאה כידוע שזה כל חשקה להתדמות אל הקדושה ולהיות דומים זה לזה וכקוף בפני אדם. כדאיתא בזוהר תרומה קמ"ח ב'. ומצד קלקול הברית דבני ישראל נדמה להם שדומים ביסוד שהוא עיקר הבנין וממילא דומים בכל אבל זהו רק בדמיון. כי באמת איתא בסנהדרין מדידכו העידו דבגוים לא יתחשב. כמו שכתוב בנדרים (ל"א ע"ב) הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל. ולכך בלעם שהוא היה יסוד נבואתו מצד קלקול הברית דבני ישראל כנ"ל העיד דאינם ככל העכו"ם שהם באמת כך. ולכן איתא בגיטין (נ"ז ע"א) דיניה בשכבת זרע רותחת פירוש שזהו כל עיקרו ותוקפו. וכמו שכתוב בזוהר בלק קצ"ד ב' מה שאמר שלמה המלך ע"ה למלכת שבא יעוש"ב וביאורו כמו שכתוב שם קצ"ג ב' כי בלעם במסאבותא דוגמת משה רבינו ע"ה בקדושה, וכמו שמשה רבינו ע"ההוא שורש כל החכמות של כל חכמי ישראל בכל הדורות כידוע על לשון הגמרא (שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת. כך בלעם הוא שורש כל החכמות של כל חכמי עכו"ם בכל הדורות [וזהו מה שנקרא ספרים חיצונים בפרק חלק כמו שכתבתי במקום אחר שהוא נגד בלעם בהדיוטות] וכמו שכתוב בזבחים קי"ז א' נתכנסו כל האומות אצל בלעם הרשע כו' ובודאי לא נתכנסו אצלו ממש רק רצה לומר התבוננו בחכמה שבלבם. כי כמו שבדור משה רבינו ע"ה גם כל דור המדבר היה דור דעה כך זה לעומת זה כל האומות העולם שבדור בלעם היו מלאי חכמה דספרים חיצונים לעומת דור המדבר. ושורשם הכוללם היה בלעם. ולכן איתא שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה. היינו שנפל במחשבתם ענין חכמת התורה ואמונתה דאנכי ולא יהיה לך אלא שלא קבלוה [בלב דהקבלה הוא בלב. ועל זה איתא בפרק חלק רחמנא לבא בעי שנא' וד' יראה ללבב. ולא על החכמה שבמוח. כי מה שבלב הוא מתפשט בכל הגוף. כי מן הלב תוצאות חיים לכל הגוף שהוא מקור חיותו. מה שאין כן מה שהוא במוח נקרא מן השפה ולחוץ ואין לו התפשטות בגוף שיהיה כן כולו כמו שהוא מבין במוחו. שהרי בלעם ידע מעלת ישראל ולמה לא נתחבר להם. רק שידע במוח ולא בלב. וזהו רק בעולם הזה יש שליטה לידיעה וחכמה מן השפה ולחוץ. מה שאין כן אחר העולם הזה וכמו שכתוב בפרק חלק (קו ע"ב) בדואג ואחיתופל דמלאך השכיחם קודם מיתתן הכל. וזה שאמר בלעם ותהי אחריתי וגו' ביקש על האחרית ולא עלתה לו, כי אם לא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת] ועל כל פנים נגלה להם ענין התורה והרי שהיה להם חכמה והכרה גדולה, וכן הרגישו קול המון רצה לומר הרגשה נפשיות שיש השתנות בעולם מצד השם יתברך בעצמו [שידעו ממנו רק דקרו ליה אלקא דאלקא כמו שכתוב שילהי מנחות] עד שאמר שיראו וחשבו שהשתנות זה הוא להאבידם כמו שכן הוא באמת כמו שכתוב בשבת (פ"ט ע"א) הר סיני שירדה בו שנאה לעכו"ם וחורב ע"ש. והתבוננות בחכמתם נקרא נתכנסו אצל בלעם:

והנה מלכת שבא מסתמא היתה מופלגת בחכמה בעכו"ם בדורה. מדבאה לנסות לשלמה המלך ע"ה. והיה בה שורש גדול מבלעם ובקשה לעמוד על חכמה איך להשיג חכמה. ודבר זה נקרא כל דבריה שזה נקרא כללות ועיקר כל החכמה שידע עצה להשיג כל מיני חכמות. וכמו בהבדל באלפים הבדלה התורה הקדושה שנקראת תורת משה שהוא כללות שורש חכמתו כידוע, וכטעם מה שכתוב דיש ששים רבוא אותיות לתורה נגד ששים רבוא נפשות דדור המדבר וכן נפשו דמשה רבינו ע"ה שכוללם כנודע ותרי"ג מצותיה הם תרי"ג עטין שעל ידם זוכה לטעום מחכמת התורה, שרצה לומר התפשטות נפש דמשה רבינו ע"הבקרבו. כך יש עצות איך להשיג כל מיני חכמות חיצוניות דבלעם הרשע שזה נקרא עצמותיו [ישתחקו בגיהנם] כי העצמות הם עצמיות כח האדם. ומהם נעשו כל מיני נחשים פירוש כידוע דהחשק והתאוה שבאדם נקרא בזוהר בכמהה מקומות נחש. כי הנחש הוא מקור יצר התאוה הנזכרת בתורה באדם כידוע ועוד דברים בגו במקום אחר ואין כאן מקומו. והנה ידוע כי ידיעת החכמה הוא מצד חשק ותאוה. וכמו שכתוב במדרש הנעלם פרשת חיי דגם לעתיד לא יתבטל יצר הרע דאי לאו יצר הרע לא אשתכח חמידו דאורייתא. ועל זה אמרו((קדושין ל' ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. פירוש ממש כמו תבלין שמתבל המאכל עד שאותו מאכל נעשה טוב מאוד כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה) על פסוק טוב מאוד זה יצר הרע כי שם כל חשקו ומאויו וכח התאוני שבגופו בתולדה לחשוק בד"ת. כי באמת יש שם תאוה גדולה וחשק גדול לדעת עומק החכמות שלה. ואז נעשה מיצר הרע יצר טוב שנקרא גם כן יצר רצה לומר חשק במוח ולב שלו. וזה שאמרו מה בין תלמידיו כו' אברהם אבינו נגד בלעם הרשע כי אברהם אבינו הוא שורש כל מיני תאות וחשקות שבכל ישראל כידוע. והוא הכניסם הכל אל הקודש פנימה וזהו הסימן רוח שפילה כו' היינו שהכל רצה במילוי תאותו רק כפי רצון השם יתברך. ומה שנגד רצונו יתברך ממאס בכל מיני תאות וחמדות היותר יקרות ומסירות נפש למיתה ממש. מה שאין כן בלעם הרשע הכולל כל מיני תאות דעולם הזה דרצה לומר זולת רצון השם יתברך כידוע דעיקר הכל הוא החשק. וכמו שכתב בספר ר"ת על פסוק כי בי חשק והיינו שעל ידי גודל חשקו כל יגיעה לנקל בעיניו ויגעת ולא מצאת אל תאמין, רק שבהכרח מוצא. וזה הוא העיקר להשגת חכמה החשק לה ובלעם היה לו תוקף חשק ושמו לחכמה חיצונית ובכל עצמותיו עושים כל מיני ניחוש. פירוש כל מיני חכמות המכחישים פמליא של מעלה רצה לומר שבזולת רצון השם יתברך [וגם ספר יצירה נקרא בסנהדרין (ס"ז ב') כשפים דגם כן מכחיש פמליא של מעלה רק על ידי חכמת התורה שזהו רצון השם יתברך להיות הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. אך חכמה חיצוניות [היינו חוץ מרצון השי"ת] הם מעצמיותו של בלעם שנתהפך לנחשים, פירוש כל מיני חשקות להשיג חכמות חיצונית, וכידוע בסוד הבלא דגרמי בזוהר שלח קס"ט א' דזהו סוד אוב מארץ ע"ש ורצה לומר המוחין דקטנות כמו שכתוב בפרי עץ חיים שער מוחין דקטנות פרק ב'. פירוש החכמה שיש לאדם בקטנות שהוא עצמו אותו מוח דגדלות וכמו שכתוב (ברכות מ"ח ע"א) בוצין בוצין מקטפיה ידוע רק שאחר כך מתפשט ומתגדל. ובקטנות הוא בצמצום. [כטעם שם אלקים לגבי שם הוי"ה ע"ש בפרי עץ חיים דמהם שורשם וגם אלקים רצה לומר בעל הכוחות כולם שכולל גם כן רק הוי"ה רצה לומר בהתפשטות כנודע]:

וזה נקרא הבל מחכמתו כמו הבל העולה מהקדירה [או מפה האדם בעת דבורו] שההבל הוא כלול מכל מיני הטעמים וריחות המאכלים. [או אותיות הדבורים היוצאים מהפה] אלא שהוא בקטנות עצום וצמצום גדול עד שאין בו ממשות כלל. ועל ידי זה ההבל הוא חבור הנפש בגוף שאיך יחובר רוחני בגשמי, רק השתנות כל דבר ידוע שהוא כאשר יביא אותו דבר לאין ולבלתי נמצא כלל אז יתהוה ממנו דבר אחר. כמו מגרעין הפרי האילן או השיבולת כנודע. כן בכל דבר שכאשר יכלה לגמרי, והנשאר הוא רק בסוד הבל העולה ממנו לבד מן הבל זה שהוא תמציתו בצמצום נעשה דבר אחר הכולל כל כחות כי הוא שורשו באמת. זהו יסוד כל הבריאה והשתנות הגופים יש מאין כנודע בכל מיני תולדות העולם וזה סוד ההבלים בספר התיקונים ריש פרשת ויצא קמ"ו ב'. ושם מה גופא לא אתקיים בלא הבל הו' יעו"ש ובתיקונים תיקון ס"ט. וכך על ידי ההבל העולה מן הנפש הרוחניות ממנו נבנה הגוף הגופני [על ידי זרע האיש ואשה כמו בכל פרי הארץ שהארץ מוציאה גוף האילן] הכולל כל כוחות הנפש. ואחר הגדלות משיג הנפש עצמו. רק הבל זה הוא תיכף עיקר חיות ויצירת הגוף בימי עיבור ויניקה. ע"ש בפרי עץ חיים. [וזה סוד שורשו בשם אלקים כי הוא נאמר בכל מעשה בראשית. היינו דכל מעשה בראשית הוא על ידי סוד הצמצום כנודע. שעל ידי זה יוכל להתהוות מרוחני גושמי. וזהו סוד ההבל שהוא עיקר מעשה בראשית ואין כאן מקום להאריך עוד] ולכך הוא הנשאר דבק לעולם בגוף כי הוא עצם כח הגוף ואין עולה כלל למעלה רק עצם הנפש דהיינו מוחין דגדלות שהוא מן העליונים ומצד עצם הנפש. רק מצד יצירת הגוף ולכך נשארת תמיד בגוף והוא תמיד למטה בעולם:

ולכך בעל אוב יכול לשאול מאותו הבלא דגרמי אף מצ"ג כשמואל. שאצלו ההבל דגרמי הוא משם אלקים ממש כמו שכתוב אלקים ראיתי עולים. היינו ההבל דגרמי שלו שהוא דבוק בגופו בארץ כי אינו יכול לעלות עד עת התחיה שאז יתוקן עטיו של נחש ולא יהיה שליטה לרע גם בגוף. אבל בעולם הזה אין אדם צדיק כו' שמזה מגיע המיתה ואחיזת הרע בגוף. ממילא אוחזים גם בהבל דגרמי זה שהוא כח הגוף. ואמרו חז"ל דלקח עמו משה לעד שקיים הכל. היינו כי באמת לא היה בו שום רע ועיין בזוהר שלח ק"ע א' דעיקר שורש הרע רק בבשר ולא בעצמות דעליהם לית הסטנה כלל ע"ש. והיינו דהם מצד חלק ד' עמו. ולכך ההבלא דגרמי גם כן משונה ומובדל בין ישראל לעכו"ם. רק מכל מקום יש בעצמות כח הרע שבבשר [והוא גם כן כמו הבלא דבשר] ובשמואל לא היה זה כלל כי בבשר עצמו לא היה גם כן רע ממש רק הבל דרע מצד דאין אדם צדיק כו' ולא עלה ממנו הבל כלל לעצמות ולא היה כח מצד הטומאה כלל להעלותו. רק באמת שאול ששאל ואמר חי ד' וגו' על כרחך חשב דהוא פקוח נפש ודוחה כל איסורין, ואם כן היה מותר ובטהרה, ולכך פעל להעלותו מצד הטהרה ולא מצד רע כלל חס ושלום. ולפי שבאמת לא היה פקוח נפש בזה אם כן באמת היה אסור ולכך חרד שמואל, אך לפי שמצד ההלכה באותה שעה היה מותר לכך העלתהו מצד הטוב שבהבל דגרמי שלו. כי העלאת בעלת אוב שהוא פעולת איסור שאסרתו תורה הוא מצד הרע שיש בכל הבל דגרמי ולכך אסרתו תורה לפי שמתדבק ברע שבאותו הבל:

ולכך הסמיך לו פ' לנפש לא יטמא פן ידבק איזה רע שבהבלא דגרמי שלהם בו [מה שאין כן בקרובים כי שורש ההבל דגרמי שבהם ובו אחד הוא ואין לו לירא]. וזהו לכהנים הדביקים בהשם יתברך שבהם הוא השאלה באורים ותומים שאמרו חז"ל דאלו אורים ותומים לא הזכיר מפני שהרג הכהנים, פירוש על כורחו הוכרח באוב שהוא ההיפך ממש מהם, דאורים ותומים הוא ידיעה מהשם יתברך על ידי הבלא דגרמי דהשם יתברך כביכול ע"ש בפרי עץ חיים מענין מוחין דקטנות. וכידוע שכל משלי ספר העץ חיים מצורת אדם. היינו כי כל הכחות שבאדם הכל מהשם יתברך ומי שמכיר זה באמת לאמיתו אז שופע בו אורו יתברך הבלתי בעל תכלית. וזהו תכלית הבריאה להיות השגת השם יתברך מתצמצמת בצורת האדם שברא. וזה נקרא צמצום אין סוף שצמצם עצמו והשגתו בקרב לב האדם. וסדרי צמצום זה הוא כפי סדרי השגת האדם שהוא עצמות השם יתברך המושג בו. ומוחין דקטנות של כל האדם מישראל בענין היהדות והשגת האלוקות זה נקרא מוחין דקטנות של השם יתברך. [וכן כל שכיוצא בו וזה דבר עמוק הכולל כל סתרי חכמת הקבלה שאין מוסרין אלא למי שהוא חכם ומבין מדעתו שהאיר לו השם יתברך ואי אפשר להסבירו כלל רק בלבושים שונים כדרך התורה רק שלפעמים מתגלות מלה מנרתיקה כדאיתא בסבא דמשפטים צ"ח סע"ב ע"ש לשונו. דהחכם צריך להתבונן מה שהשם יתברך מאיר לו לפרקים דרך ארעי והעברה בהשגה והכרה שבמוחו ולבו ומיד נעלם] ועל ידי זה הוא השגת הכהנים בוה"ק שהוא מצד ההבל כמו שכתוב בשער היחודים פ"ב. והיינו מצד הבל דגרמי שלו ממש או מצד הבל דגרמי של איזה צדיק רק בקדושה מתדבק בהבלו ודבורו וקולו. מה שאין כן בעל אוב זה פיתום כו' ע"ש במשנה וגמרא בסנהדרין דקי לי' מעלה בזכורו. והתוס' הקשה מבעלת אוב רק נ"ל פירוש בזכורו היינו של מת. פירוש דרק מצד אותו אבר הוא עטיו של נחש כמו שכתבתי לעיל ובאותו אבר אין עצם כלל כי שם ממש היצר רע. וקודם תחיית המתים שיבולע המות אז יש שם אחיזה לרע ומצידו הוא הכח דבעל אוב בהבלא דגרמי שלו שזה פיתום פירוש כמו שכתבתי במקום אחר על פיתום ורעמסס שיגעום במצרים שכל כונתם היה להכניסם בשערי טומאה זו כמו שכתבתי שם באורך. דזה עיקר גלות מצרים להראות קדושת ישראל שחס ושלום לא נשקעו בו. ואדרבה היו גדורים בעריות ושמי מעיד עליהם. וזה פירוש פנחס שדרשו חז"ל בסוטה (י"א ע"א) פירוש תהום בלעו וידוע ענין נוקבא דתהומא רבא כי הוא משלש דלא תשבענה שכולל כל מיני חשקות ותאות עד אין קץ. כטעם אוהב כסף לא ישבע. ורצו להקים ולבנות פה זה על ידי ישראל דווקא ולא הועיל. כי באמת אצל בני ישראל פי תהום בולעו. ופי תהום זה הוא הבעל אוב שעל ידו תוקף תאוה זו שלו מתדבק בהבלא דגרמי של זה. כי החשק הוא עיקר צורת האדם וחיות שבו. כי ביטול החשק משום דבר הוא מן הדוממים שאין לו חיות כלל. והחיות הוא החשק. וההבל דגרמי הוא כולל כל החשקות שלו. ועל ידי חשקות דדברי תורה שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו דבק בקדושת ההבל דגרמי. ועל ידי חשקות דזנות על ידי זה הוא מעלה בזכורו ההבלא דגרמי מצד הרע וחשקות דזנות שבהבלא דגרמי. ולכך עיקר הכישוף בנשים כמו שאמרו חז"ל (פסחים ק' ע"ב). וכן בבעלת אוב. כי בהם תוקף החשק והזימה וכמו שאמרו חז"ל שכל שיחתן אינו אלא ניאוף. ולכך אינו עולה בשבת (סנהדרין שם) שהוא מן העולם הבא שיבולע רוח הטומאה. וכן בשבת נאמר והתענג על ד' שכל מיני תענוגים דעולם הזה הותרו בו לפי שהכל לכבוד שמים. ואין כלל תאוה רעה כלל. ולכך אין דנין חייבי גיהנם (שם) כי אין מקום לרע. ולכך אי אפשר להעלות הרע שבהבלא דגרמי כלל בשבת. ואינו עולה כדרכו לפי שהתאחזות הרע הוא לעולם בעקב ובסוף כל דרגין כטעם עון עקבי יסובני. כי הטוב הוא כמו השמן שעומד על כל מיני משקים ועולה למעלה. רק לפי שכל ההבלא דגרמי מקושר עולה ברגלו אבל ממטה ממקום שמושכו למעלה [רק למלך לפי שהמלך פורץ לעשות לו דרך כו' (ב"ב ק' ע"ב). והשואל שואל בהיתר לכך עולה כדרכו. ולכך עלה כן לשאול כנ"ל שהיה מצד הטוב] ומדבר משחיו כי אמז"ל (תנחומא פרשת אמור ד') הנשאל רואהו ואינו שומע קולו. והשואל שומע קולו ואינו רואהו:

וידוע כל שמועה וראיתא בדברים רומז על השגת עין ואוזן השכלי נאמר כי קולו הוא דוגמת ההבל היוצא מן הדבור וכן מראהו. ואין נרגש לעין ואוזן. רק בשכל מצד תוקף חשקו [ושאר פעולות וכונות. על דרך זה לעומת זה בקדושה אתדבקות רוחא ברוחא, עיין בשער היחודים ומה שכתב במקום אחר. וכך זה מצד הטומאה והרע] של הנשאל להעלותו אתדבק חשק זה בהבלא דגרמי שבמת והוא נרגש במחשבתו כל ההבלא דגרמי של זה המת שהוא כל צורתו כולה [לבקיאים בצורת הגוף איך כל אבריה מקבילים לאברי הנפש ואברי ההבלא דגרמי, ובמחשבתו מצטיירת ההבלא דגרמי כדמות הגוף ההוא. כי ממנו נבנית והיא היא כנ"ל] ומצד החשק של השואל לדעת אותו דבר מצד פעולות הנשאל שהעלה אותו ההבלא דגרמי. אז אותו ההבלא דגרמי מתדבק באותו חשק ונודע לו במחשבתו וחשקו את השייך לאותו דבר כל מה שידוע לאותו הבלא דגרמי שנדבק בו וידיעה זו היא רק שנופל במחשבתו כך וכך. רק שיודע שאין זה מחשבת עצמו רק מצד ההבלא דגרמי של זה ומחשבתו של זה וכאלו הוא מדבר. וזה נקרא שומע קולו. אבל אינו רואהו רצה לומר עצם ההבלא דגרמי. כי דבר אינו חשקו העצמי רק חשקו של הנשאל שהוא משתוקק לדבר זה להעלות ההבלא דגרמי. אבל הוא אין משתוקק לעצם ידיעת אותו דבר הנשאל. כי אין זה צרכו וענינו כלל. ולכך אינו שומע קולו. והבן זה היטב כי כל התדבקות ההבלא דגרמי הוא רק אל החשק שבאדם. כי כל ההבלא דגרמי הוא החשקות שיש בהם. שזהו עצם החיות כנ"ל. ולכך מדבר משחיו כי יש שייכות בית השחי אל בית הערוה כמו שכתבתי במקום אחר על מאמז"ל (נזיר נ"ח ע"ב) שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה. ושבנות ישראל אין להם שערות של בית השחי ובית הערוה. כי בית הערוה הוא בין הוצאות פרקי הרגלים מן הגוף. ובית השחי הוצאות הידים מהגוף. ושניהם כוחות הפועלים. רק הרגלים בהתפשטות מה שחוץ לגוף והידים בהתפשטות אצל הגוף. ובשניהם יש שערות וידוע שכל שערות הוא מצד מותרות החיות שבפנים [ולכך כל שערות רומז דין] כי יש בהם מותרות. רק בנות ישראל אין להם [ובזכרים אסור לגלחם כי באמת המותרות שלו דבוק בקדושה וכמו שכתבתי במקום אחר בסוד הפיאות] תאות מותרות מה שזולת רצון השם יתברך, והנה תוקף אחיזת הרע הוא רק בהתפשטות שחוץ לגוף. דהיינו בית הערוה וכמו שכתבתי במקום אחר על ויגע בכף יריכו. ולכך הוא מעלה בזכורו דהיינו בית הערוה, ומדבר משחיו דהיינו בית השחי. שגם שם יש מותרות כי גם השואל חוטא. כי אף על פי שתשוקה דידיעת שאלתו אינה תשוקת איסור. מכל מקום יש בה מותרות מה שמשתוקק כל כך לשמוע עד ששואל לבעל אוב, אבל הנשאל תשוקתו להעלות הבלא דגרמי היא תשוקה אסורה לגמרי. לכך ההעלאה בבית הערוה והדיבור בבית השחי. (כי ההבלא דגרמי מתלבש בהבלא דגרמי שלו שהוא בסדר איברי גופו) ואין כאן מקום להאריך עוד:

והנה כל ההשגות של האדם לחכמה מה שלמעלה מהשגת חכמתו. רק לדעת חכמה שידעו אחרים השייכת לחכמתם ואינה שייכת לו הוא לו הוא על ידי ההבלא דגרמי זה שהוא למטה בעולם הזה יש כל אותו הבלא דגרמי של אדם זה הכולל כל מוחו [בקטנות דרצה לומר בצמצום גדול. אבל יוכל להתפשט] וחכמתו. וכשעושה פעולות קדושות וחשקות טובים השייכים לאותו הבלא דגרמי אז מתדבק באותו הבלא דגרמי וזוכה לגלוי אליהו [שהוא היותר רגיל כי יש לו שייכות לכל אדם. כי הוא נקרא מלאך הברית דכל ישראל שזהו פעולתו ההכרה דכל ישראל הם חלק אלו"ק בשורשם כנ"ל. ומי שמכיר זה יש לו שייכות עמו. כי יש לו שייכות לכל ישראל שכולם באמת חלק אלו"ק. וכמו ששמעתי על פסוק ולמכיר נתתי את הגלעד. פירוש מי שמכיר השם יתברך [שכל כחותיו ממנו] הוא זוכה לגלוי אליהו. מה שאין כן שאר צדיקים כ"א הוא שורש פרטי ולא כולל לכל הנפשות ועוד דברים בגו ואין כאן מקומו] או שאר צדיקים פירוש כמו שכתוב בנצח ישראל פירוש על גלוי אליהו שהוא מחשבה הנופלת באדם והמשכילים יבינו כי אין זה מחשבת עצמו וחכמתו רק מאליהו. וכיוצא בו. ודבר זה חכמות גדולות ופרקים גדולים ואין כאן מקומו. ובכלל בדבר חכמת התורה דאתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה דבזה עדיף מנביא כדאיתא פרק קמא דבבא בתרא דרצה לומר השגת חכמה אמיתית שלמעלה משכלו רק מכוון להלכה למשה מסיני הוא שמתדבק בהבלא דגרמי דמשה שבזה מתדבק כל תלמיד חכם מישראל על ידי עיונו בתורה שזה היה פעולת משה:

ובקשה מלכת שבא איך להתדבק בהבלא דגרמי דבלעם כדי שתגיע למדרגת חכם עדיף מנביא בחכמות חיצונות כיון דאתאמרה משמיה דבלעם כותה. והיא על ידי אותם הנחשים שנעשו מעצמותיו שחיות של הנחשים הוא ההבלא דגרמי שלו. [ועיין פרקב' דאהלות משנה ב' דלרבי אלעזר כזית רמה אפילו חייה מטמא כבשרו דיש בהם אותו רוח הטומאה שבבשרו והגם דאין לך בעלי חיים אלו הם כבשר המת עצמו וחכמים מטהרים רק בישראל אבל לא בעכו"ם ובעצמות] כי בלאו בכי איך נעשה מדומם בעל חי רק שהחיות שבהם הוא ההבלא דגרמי והחיות שלו. ולא ידעה שורש כללות הבלא דגרמי שלו מה הוא. כי כדי שתתדבק בכללות הבלא דגרמי שלו לדעת כל אשר שאלה שזהו טעם כל דבריה הכולל הכל כנ"ל. צריך לעשות פעולת חשק השרשית לכללות ההבלא דגרמי שהם כללות החשקות רעות דבלעם שעל ידי זה תתדבק בכללות הבלא דגרמי דבלעם. והיא חשבה שכללות חשק בלעם היה רק ידיעת החכמות כמו זה לעומת זה במשה רבינו ע"ה. אבל באמת היה בזה רק כקוף בפני אדם למשה. דאשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל להתחכם בכל דבר חכמה ולחשוק לזה. אבל שלמה המלך ע"ה שלא היה מביט אל הדמיון. רק אל האמת ידע שזה רק דמיון שמתדמות לאשת חיל ואין זה באמת. ועיקר חשקו היא זימה ולכך השיב לו בשכבת זרע רותחת רצה לומר תוקף חשקות הזימה זהו שורש כל החשקות והחיות של בלעם הרשע. ובחשק זה דבק ההבלא דגרמי שלו. והיא לא ידעה זה כי היא היתה דבוקה בדמיון ודבר זה הוא השגת האמת שברע. זה השיג רק שלמה המלך ע"ה. והיא באמת היתה שורש החשק דזימה. כמו שכתוב בתרגום איוב א' ע"פ ותפול שבא ונפלת בתכוף לילית מלכת זמרגוד. וזמרגוד הוא שם אבן טובה. ונראה דדעת אותו המתרגם דכתובים דהוא אבן שבו בלון הקודש ודלא כמתרגם התורה. ולכך שם המדינה שבא. דשם מצויה אותה אבן טובה. ושבו הוא לנפתלי עיין בשמות רבה שהוא נגד חודש אדר עיין בפירוש הראב"ד לספר יצירה דיעות בזה. ושמעתי דכן העיקר דנפתלי נגד אדר [שהוא האחרון גם כן בדגלים] ואדר נברא באות ק' כדאיתא בספר יצירה והוא אות דאשת זנונים כדאיתא בזוהר תרומה קמ"ח ב' רק נפתלי נקרא אילה שלוחה לכך לומר שאינו אשת זנונים אלא ברזא דאשת חיל שנקראת איילתא ואילת כידוע וכדאיתא ביומא (כ"ט ע"א). אבל שם הוא תוקף רזא דאשת זנונים. ועל דרך הפשט בפסוק שם הרגיעה לילית הוא שם בעל חי מה כמו שכתבו המפורשים הקדמונים [ואיתא בנידה (כ"ד ע"ב) בריה היא אלא שיש לו כנפים. פירוש לעוף באויר ולהתפשט מסוף עולם עד סופו. וזה החשק שבאדם שבו כח העפיפה וההתפשטות כנודע] ובלתי ספק הוא מצוי בארץ שבא אשר שם מכח האוירים דשם הוא תוקף הזימה וטבע אותה חיה [שהיא נקיבה ואולי הזכר שלה הוא השעיר הידוע שאיתא עליו בספרי חיצונים ותוקף תאותו הרבה לזימה] בזימה רבה לתבוע ולאחוז בכל בעל חי זכר. וכן נקרא כח האשת זנונים שבעולם. כמו שכתוב בשבת (קנ"א ע"ב) הישן בבית יחידי אחזתו לילית. פירוש שרואה קרי שזה כל חשקה ותאותה של אשת זנונים וכח חשק זה בעולם היינו שמתפשט חשק זה בעולם היינו שמתפשט חשק זה באדם בשינתו. ומצד תוקף החשק בחלומו רואה קרי כידוע ובעת השינה אז אינו בדעתו להתגבר על יצרו מצד חכמתו ואז עושה חשק זה פעולתו. וכשהוא יחידי יש חשש יותר כי באמת על איש יהודי חופף קדושה. כי שרשו ממקום קדוש וכל עומק מחשבותיו באמת הוא רק בקדושה וטהרה ולא בחשקות כאלו:

וכששני יהודים ביחד אז הקדושה. כמו שכתוב (ברכות ו' ע"א) תרי מכתבן מילייהו כו' פירוש שעושים רושם יותר בקדושתן למעלה. ולכך לשנים נראה ואין מזיק כי אין לו כח, וכן אין כח למחשבה רעה להתפשט מצד הקדושה השוכנת בלבות בני ישראל. ומתתקפת כשהם שנים במקום אחד דמצא מין את מינו ונתקדש גם האויר שבנתים ואין התפשטות לאוירים המולידים מחשבות רעות באדם [כידוע שלאויר יש פעולה גדולה במחשבת האדם. כדרך שאמרו (ב"ב קנ"ח ע"א) אוירא דארץ ישראל מחכים. וכיוצא בו ידוע] רק כשהוא יחידי ואז חשק האשת זנונים לו, ורק לאיש ישראלי כמו שכתוב בסוכה (נ"ב ע"א) על פסוק כי הגדיל לעשות שהניח כל האומות כו' ובתלמיד חכם יותר כו' שכח חשקיות רעים שיסד השם יתברך להיות בעולם, מטבעם להמצא יותר אצל בני ישראל וכמו שאז"ל לא היה עכו"ם ראוים לזיבות וצרעת (הם תולדות תשוקות רעות באדם) אלא כדי שלא יהיו מונין את ישראל וכמו שאמרו ז"ל (יבמות ס"ג ע"א) אין פורעניות בא לעולם אלא כו' כטעם רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד וגו', והפורעניות הם העונות עצמם והם עיקרם נתייסדו להמצא בעולם רק בישראל אלא שנתפשטו גם לעכו"ם, רק בהם שורש שלהם הוא מאותו רע ועיקרם כולו כך, אבל ההתפשטות בענפים שבלב הוא רק בישראל כי רוצה להתתקן ברזא דאשת חיל שכך יסד השם יתברך שיהיה הרע מדמה שהוא טוב. וכאשר הם בני ישראל אז על כרחך הוא טוב שהרי מקור ושורש ישראל הוא מהשם יתברך. וגם חשקות רעים שבהם הוא דבוק בהשם יתברך ועל ידי זה מתדבק הרע חס ושלום בהשם יתברך כמו הטוב הנקרא אשת חיל על שם דבקותו בהשם יתברך שמקבל שפעו מהשם יתברך ששופע בו. וכך הרע מאחר שהוא בלבות בני ישראל הרי מקבל שפעו מהשם יתברך כי בני ישראל דבוקים בו, ולכך נאמר ותפול שבא ותקחם לאותם בקר חורשות והאתונות רועות על ידם שאמרו חז"ל (ב"ב ט"ו סע"ב) על זה שהטעימו מעין עולם הבא והיינו כמו שבת מעין עולם הבא (ברכות נ"ז ע"א) שהוא תענוגי עולם הזה לשם שמים, וכך הטעימו הפלגת תענוגי עולם הזה לשם שמים, שכאשר הם לשם שמים אז הם בהפלגה יתירה דהיינו מעין עולם הבא, ודייקא בזה ותפול שבא כי בזה יש לה אחיזה וכמו שכתוב גם כן בפרק חלק שהטעימן גם כן מעין עולם הבא וחטאם היה גם כן בזימה כי יש שייכות לזימה עם טעם מעין עולם הבא. שזה נקרא אשת חיל וזה אשת זנונים. ואשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל ויש לה אחיזה בה. כטעם רגליה יורדות מות ואין כאן מקום להאריך:

תוכן העניינים

דובר צדק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה