אור ברסלב
דובר צדק ליקוטים

דובר צדק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

ליקוטים

ביאורים במשלי

פרק א

א. כי תבוא וגו' מראשית וגו'. כי איתא (כתובות ק"י ע"ב) הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש כו' דומה כו'. פירוש שגם בדמיון שהם כל טובות עולם הזה [שהם רק לפי שעה וכל מה שלפי שעה נקרא דמיון. כי שפת אמת תכון לעד. ודמיון הוא המתדמה לאמת ואינו. וכן העולם הזה בפני עולם הבא כקוף בפני אדם מתדמה בשעתו לעולם מלא. אבל אחר שעה שחולף ועובר כל תאותיו וחמדותיו ומתבאר שהיה רק עד ארגיעה והוא לשון לשקר ועלמא דשקרא ולא עולם האמת] יש אלוקות. פירוש שמכיר שהשם יתברך נותן לו זה שזה ענין נתינת ארץ חמדה שנותן כל חמודות העולם הזה גם לישראל. רק ההבדל שהם מכירים ויודעים שהשם יתברך נתן להם ולא בכוחם ועוצם ידם או למילוי תאותם שזהו דמיון. ועל זה היא הברכה לפניה שתיקנו חכמים שאז הארץ נתן לבני אדם כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין דהיינו אחר ברכה שהוא ההכרה בנותן הטובה. ומן התורה היא מצות ביכורים דוגמתה. מראשית כו' כמו ברכה לפניה הגדתי היום וגו' ופירש"י שאינו כפוי טובה שמכיר שהשם יתברך נתן לו. ולכך ביכורים בזמן שמחה (כמו שכתוב פרק א' דבכורים מ"ו) צריך להכיר במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל' ע"ב) להיות השם יתברך נוכח עיניו שעל ידי זה נמשך היראה ורעדה כמו שכתוב בהג"א דריש אורח חיים. רק השמחה תהא כאשר הוא יתברך נותן לו שמחה וכאותה שאמרו בפרק אין עומדין((ברכות שם) תפילין מנחנא. פירוש תפילין הוא כמו את ד' האמרת כדאיתא פרק קמא דברכות (ו' ע"א). ואז השמחה מותרת כי ממקום קדוש תהלך וכן ביכורים הגדתי וגו' אשר וגו' וממך הכל:

ולכך אין מביאים ביכורים אלא מארץ ישראל ששם הוא הכרה זו מה שאין כן בחוץ לארץ דומה כו'. הדמיון הוא כמי כו' כי מקבל מתמצית האומות עכו"ם והכרות הנתינה של השם יתברך בנוכח נעלמת תוך הדמיון המסתירה שהם חמדות ותאות העולם הזה השופעים על הלב על ידי זדון האומות עכו"ם ששוכן בתוכם המטמאים את הארץ להיות טומאת האויר משפיע טומאה בלב הישראלי גם כן להעלים ולהסתיר הכרת הנוכח של השם יתברך שיוכל לומר אשר נתת לי ד'. ולכך צריך להזכיר ארץ בברכת המזון שהוא דאורייתא לברך כשהוא שבע. ואף על פי שניתן קל וחומר לדרוש אכשהוא רעב מכל מקום אינו אלא מדרבנן כדרך שכתב בספר תולדות יעקב יוסף על וכל שכן למיימינים בה ע"ש. וכן ודאי כל שכן יש על הברכה והכרת הנוכח שלפניה מכל מקום אינו מפורש בלב האדם רק מוכחא ממילא מתוך ההכרה כשהוא שבע שאז ההכרה מפורשת אחר האכילה הראויה כדת של תורה. וחכמים הוסיפו כדי להכין האכילה על צד הראוי בברכה שלפניה בפירוש על פי השתדלותם. כמו שכתבתי במקום אחר בביאור מאמר חז"ל (שם נ"ג ע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' ואין כאן מקום להאריך:

וצריך לומר בברכת המזון ברית ותורה וארץ. כי ארץ שם הוא הכרת הנותן וכמו שכתוב אשר ד' דורש וגו'. והיא הראשונה מעשרה קדושות דריש כלים. וקדושה היא בתאוות כמו שאמרו חז"ל וכמו שכתבתי במקום אחר. והיינו כשמחזירה למקורה ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"א). פירוש חכים בלשון ארמי הכרה וכן כל חכמה בלשון הקודש הכרה בטוב הדבר על אמיתות וזהו באוירא דארץ ישראל. וכן בתורה שהיא מחכימת פתי. ואמרו בפרק שני דייני גזירות המביא דורון לתלמיד חכם כמקריב ביכורים כנ"ל בטעם ביכורים. ואיתא בפרק מקום שנהגו עם הארץ אסור לאכול בשר. כמו במדבר נאסרו בבשר תאוה רק שלמים דבעלים משלחן גבוה זכו חלקם. אבל בלאו הכי אין מכיר הנותן עד שלא נכנסו לארץ. ומשכנסו לארץ שאוירה מחכים כנ"ל הותר להם. ורק בצירוף התורה שעל ידה החכמה כנ"ל. והעצה לעם הארץ כמו שכתוב שילהי כתובות דמתדבק לתלמיד חכם ונעשה כמוהו ע"ש וכמו שכתוב בשבועות (מ"ז ע"ב) קרב לגבי דהינא ואידהן. ולכך מביא לו דורון כמקריב ביכורים [וגם ביכורים היו אוכלים כהנים. שהם שלוחי דרחמנא הזוכים משלחן גבוה ומכירים הנותן. ושליחו של אדם כמותו מחשיב כמביא לפני ד' מה שנותן להם מאחר שהם מכירים שהשם יתברך נותן להם על ידי זה הם שלוחיו שמכירים שהם רק שלוחי השם יתברך בעולם הזה ואיןן יכולים לשנות כלום מדעת המשלח]:

והברית הוא קשר ויחוד אומה זו להשם יתברך כמו שכתוב בנדרים (ל"ח ע"ב) שאין הערלה נקרא אלא על שם אומות העולם עכו"ם. והיינו על דרך שאיתא בשבת (קי"ט ע"א) תבלין אחד יש לנו ושבת שמה כו'. כי שבת הוא גם כן אות ביני וביניכם וגו' דייקא. והוא דוגמת תפילין כידוע מה שכתוב בסמ"ג טעם דאין מניחים תפילין בשבת ע"ש וכנ"ל בתפילין מנחנא דהוא הכרת השמחה והרחבת הלב שהוא רק מהשם יתברך. כך בשבת אז תתענג על ד' וגו' ואדרבה מצוה בכל מיני עונג וחמדות עולם הזה כי מכיר שהכל מהשם יתברך. וזהו רק לישראל. ואות ברית הוא אות ב' שהוא קבוע וקיים בכל בית ישראל אפילו בערלים כמו שכתוב בנדרים (שם) כי מי שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב השם יתברך מעיד עליו כמו שכתוב ביוצאי מצרים שמי מעיד עליהם וכמו שכתוב בסנהדרין (מ"ד ע"ב) אף על פי שחטא ישראל הוא [ועיין פרק קמא דראש השנה (י"ז ע"א) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין פושעי אומות העולם בגופן אמר רב בעבירה. כי שני האותות נקראים בגופן ומכל מקום פושעי ישראל בעבירה לא נקרא בגופן. כי אות ברית דישנו אפילו בערלי ישראל כנ"ל. מעיד שתאותן הוא מהשם יתברך מה שאין כן פושעי אומות העולם שהערלה נקראת על שמם כנ"ל]. והיינו רק על ידי אות הברית ועל ידי זה הוא נשלמת ההכרה בנותן גם בכל חמודות העולם הזה ועל זה נאמר לא עשה כן לכל גוי. [ורז"ל דרשו חוק על מילה] שזה עיקר התורה שנקראת חכמה לשון הכרה כנ"ל ולכך צריך להזכיר שלשתן בברכת המזון. ואמרו בערכין. סלקא דעתך אמינא דכהנים פטורים מברכת המזון הואיל ולא נטלו חלק בארץ. פירוש דכהנים ד' חלקם כמפורש בפסוק וכל מאכלם ורכוש השייך להם בעולם הזה הוא הכל משלחן גבוה וכל מתנות כהונה מצוה קעבדו בקבלתם ומאכלם כמו שכתוב בפסחים דאכילת תרומה מקרי עבודה וכן כל מתנות כהונה הכל משולחן גבוה. וממש דוגמת המן לחם מן השמים כי אין להם שום סבה טבעית תמידית קבועה לפרנסתם שזהו החלק בארץ. וכמו שכתבתי במקום אחר במ"ש ביומא (ל"ה ע"ב) עני ועשיר ורשע באין לדין כו' ע"ש. כי כ"א הנסיון הוא בהפכו ויוסף הצדיק כידוע ונזדמן לו רשעות וכהנים עניים ואין להם כלום ונזדמן לרבי אליעזר בן חרסום עושר. ובית דוד בתכלית העושר ונתנסה הלל בעוני:

ולכך באים אלו לדין כי הם ג' מדריגות ברית [יוסף שומר הברית. ורשע בעריות מחללו] ותורה [הם הכהנים כמו שכתוב שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. ובתורה בפסוק ובאת אל הכהנים וגו' שהם המורים לישראל ובני תורה. ועשיר טרוד בעסקיו ובטל מן התורה כמו שכתוב המבטל כו' מעושר כו' ובנדרים (פ"א ע"א) הזהרו בבני עניים שמהם כו']. וארץ [המלך לו הארץ. ועני אין לו חלק בארץ. ואיתא בנדרים (מ"א ע"א) אין עני אלא בדעת ובאמת הכ"א כמו שכתוב בירושלמי (דתרומות) ליבא בכיסא תליא ודעת הוא ההכרה כענין דע את אלקי אביך וגו'. ולכך כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. כי בית המקדש הוא מקום ההכרה הברורה כידוע. וכמו שכתוב שלש פעמים וגו' את פני ד' ומכלל קדושת הארץ ושייך למלך. ולכך הוא נתינת הארץ בשפע חמדת עולם הזה בלא טרדה מזה נמשך הדעת וההכרה] שהם כולם מיוחדים לישראל דייקא ולא עשה כן לכל גוי שהם אי אפשר להם להבדל מתאות עולם הזה ולדעת כי הכל מהשם יתברך. ודבר זה הוא רק מיוחד לישראל שאין לך אחד מישראל שאין לו ד' אמות בארץ ישראל. וד' אמות הוא שיעור מקום השייך לאדם בכל מקום ורצה לומר שמכיר שמה ששייך לו בעולם הזה מתקדש בקדושת הארץ. שהוא קדושה מצד הידיעה שהוא ארץ אשר השם יתברך נתנה לנו ולאבותינו ולא בכוחינו ועוצם ידינו והשתדלותינו הגיעה לנו זהו כל תכלית קדושת הארץ וכמו שכתוב לעיל. וישנו לכל אחד מישראל חלק בה וכן כל ישראל יש להם אחיזה ושורש בתורה כנודע. וכמו שכתוב בשבת דכל הנפשות עמדו על הר סיני וכן כל ישראל נקראים מולים כנ"ל. וכמו שכתוב ועמך כולם צדיקים וידוע דצדיק היינו שומר הברית [וכידוע דעמודא דאמצעיתא הוא ד' ספירות כתר תפארת יסוד מלכות. וכל ישראל אחודים בקו האמצעי הזה שהם זרע יעקב וגם נאמר ואתם הדביקים וגו'. וג' ספירות תפארת יסוד מלכות הם תורה וברית וארץ כנ"ל. וכתר הוא מה שנאמר חלק ד' עמו וגו' ונאמר בנים אתם לד' וכל בן יש לו חלק במוח האב כנודע וכמו שכתוב ישראל עלה במחשבה ורצה לומר כל נפש פרטי]. ומכל מקום בהתפשטות הם בג' משפחות הנזכר לעיל. בכל אחד חלקו וההכרה שעל פי התורה היא היותר ברורה מכולם. ולכך הכהנים כל מאכלם משלחן גבוה ולא הוצרכו לחלק בארץ. ולכך סלקא דעתך דאינם צריכים לברכת המזון. וכדרך שאמרו במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין שהוא אות הב' כנ"ל:

וענין ב' האותות הנזכר לעיל אות ברית הוא בטרם ידע הנער וגו' שהוא אות על היהדות מלידה מבטן ומהריון בלי שום השתדלות. ולכך אי אפשר כלל להיות פושעי ישראל בגופן מצד אות זה כנ"ל. כי זה אינו בידו דאף על פי שחטא ישראל הוא ועל כן נשתל באומה זו. ותפילין הוא אות דהשתדלות שהוא כעבד הנושא חותם רבו כידוע שמעיד על עצמו שכל השתדלות מוחו [בתפילין של ראש] ולבו [בתפילין של יד] הכל לרצון השם יתברך. וזה בידו להיות קרקפתא דלא מנח תפילין כי הוא במעשה רק בשבת שהוא מעין עולם הבא האות שלא במעשה והשתדלות בני אדם רק יומא הוא דקא גרים מעצמו להיות לאות. ודייקא אדרבה בשביתה ממלאכה וכל פעולת אדם בהשתדלות כי בעולם הבא יהיה גם זה אות מבורר לכל שאי אפשר להשתנות ולא לטעון עליו כלל. שכל השתדלות האומה הישראלית הוא רק לכבוד שמים כי יבורר שכל מעשינו והשתדלותינו הכל גם כן מאת השם יתברך ולא היה בידינו כלל. וכמו שכתוב כי גם כל מעשינו פעלת לנו. ומאחר שאנו מלידה מבטן מהריון בלי ידיעתינו ודעתינו כלל מוקדשים לשמו מכל מקום חותמו גם על כל הפעולות שפעל על ידינו מסתמא הכל היה לכבודו אבל בעולם הזה אין דבר זה מבורר עדיין. ולכן איתא שם בראש השנה גיהנם כלה והם אינם כלים שכל זמן שיש גיהנם בעולם עדיין נקרא עולם הזה. אבל כשגיהנם כלה אז הם אין כלים אף הקרקפתא דלא מנח תפילין ואין כאן מקום להאריך, ואיתא העוסק בתורה אין אור של גיהנם שולט בו. והוא ההצלה מעונש של קרקפתא דלא מנח תפילין כי מאור של דברי תורה מאיר על כל השתדלותו בעולם הזה אף בעניני עולם הזה הכל מהשם יתברך שזה ענין התורה כנ"ל והוא דוגמת תפילין:

וכל הג' אותות הנזכר לעיל שהם לברר עוצם קדושת ישראל. והבדלם מאומות עכו"ם כנ"ל מצילים מגהינום שעיקרו לאומות העולם עכו"ם כמו שכתוב בברייתא דרבי יהושע בן לוי, וכמו שכתוב בשבת (ק"ד ע"א) ט"ר י"ש כ"ת יש לי כתות של אומות העולם עכו"ם. [וזכרו שם זרעו של יצחק שהוא המציל ביחוד כמו שכתוב בפרק רבי עקיבא על פסוק כי אתה אבינו. וכמו שכתבתי לעיל כי הכרת התורה היא היותר ברורה] ומחולקים בהצלתם כי שמירת אות הברית אין מניחו ליכנס לגהינום כמו שכתוב בפרק עושין פסין. והוא נגד אברהם אבינו ע"ה דלכן הוא יושב ומצילם כדאיתא התם. והבן לשונם יושב על פתחו של גיהנם כמו שכתוב שם גיהנם על עסקי חינם שעיקר גיהנם על עריות, דהיינו בפושעי אומות העולם עכו"ם בגופן, ופתחו של גיהנם רצה לומר כמו יושב על פתח בית הזונות. כי הוא היה מברר כל התאות רעות כנודע ממדריגתו עד שזכה לברית בבשרו שהוא האות שכבר ביררן ושאין לו עוד שום תאוה לרע רק כל תאותיו וחמדות הכל לד'. וזהו מלידה ומבטן ולכך מצד אות זה וקדושה זו אין מניחו ליכנס כלל רק עומד על פתח בית הזונות. אבל אין נכשל כלל בתאוה גופה כנ"ל דעמך כולם צדיקים ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים. [וכל מכשולי בני ישראל בתאוה זו יבורר אי"ה לעתיד על דרך שנאמר ביהודה יצתה בת קול ממני יצאו כבושים]. ומדרגה זו זכה אברהם דייקא שהוא לא היה מלידה מבטן כמו שכתוב (נדרים ל"ב ע"ב) בן ג' שנים הכיר אברהם בוראו וזכה לברית בשר שהוא כאלו נשתנה כל חומר גופו ובשרו וכאילו הוא מלידה מבטן קדוש. ואות התורה אינו מבטן דאדרבה כשנולד שוכח כל התורה כדאיתא בפרק המפלת. [אבל מכל מקום זהו מצד הנגלה אבל מצד הנעלם אדרבה קודמת וכדאיתא שם על פסוק מי יתנני כירחי קדם]. נכנס אלא שאין האור שולט בו, זה מדרגה יותר גדולה שאפילו עומד בבית הזונות עצמה אין מתיירא. וכן אפילו הגדיל עבירות זו למעלה מזו המאור שבה כו'. ותלמיד חכם שעבר כו' אל תהרהר כו' (ברכות י"ט ע"א). ובמועד קטן (י"ז ע"א) בההיא דעיילוהו למערתא דדיינו וקבלוה וכדאמרינן פרק קמא דשבת (יא ע"א ע' ברכות ו' ע"א) דין היינו תורה [וקושית תוס' שם לא קשה מידי. והיא מדרגת יצחק אבינו ע"ה אבל למערתא דחסידי שהוא מדרגת חסד לאברהם לא קבלוהו]:

והוא אחר שעמד על דעתו והגיע לבחירה, אות על בחירתו שהוא לטובה ושלא בחר כלל ברע. וכל מעשיו היה אך לטוב שכך כוחה של תורה וכמו שכתבתי בזה במקום אחר והוא כנ"ל שהוא אות על השתדלותו ושאינו קרקפתא דלא מנח תפילין. והוא נגד יצחק שהוא עמוד התורה כמו שכתבתי במקום אחר, וכמו שכתוב מפי הגבורה שמענו רצה לומר שגם בדמיון יש לו אלוק' שזה נקרא אור תורה וזה נקרא גבורה שהוא מדרגת הצמצום של אור השגתו יתברך אף בעולם הזה החמריי ומלא שקר. ולכן אמרו שאין חוץ לארץ כדאי לו ששם דומה כו' כנ"ל. והוא הראשון שאמר צודה לי וגו' שהשיג השראת רוח הקודש רק על ידי מטעמים ותענוגי עולם הזה שזהו רק על ידי התורה וכמו שכתבתי במקום אחר. וכמו שכתבתי לעיל דמאכל תלמיד חכם כבכורים וכן משקהו כמנסך על גבי מזבח כמו שאמרו ז"ל. ועל ידי הנסכים וקרבנות היה זוכה להשראת שכינה. וכן על ידי הבכורים היה אומר אשר נתת לי ד' בהכרת הנוכח מסתמא זכה כל מביא בכורים לכך. וגם נאמר וענית ואמרת ואיתא במדבר רבה קהלת כל מקום שנאמר עניה ואמירה בלשון הקודש וברוח הקודש. הרי זכה לרוח הקודש כל מביא ביכורים באותה שעה. ואין צריך לומר לכהנים באותה שעה שגדול כוחם יותר שכל כח השגת רוח הקודש של הבעלים הוא רק על ידי הכהן. וכמו שרמזו ז"ל כהן הניח ידו תחת יד בעלים ומניף ואחר כך קורא הפרשה דבלא הכהן לא היה יכול לקרות הפרשה ברוח הקודש כלל. וכמו שכתוב כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכל עיקר קדושה שמשיגים הבעלים הוא על ידי אכילת הכהן. ואכילת מזבח על ידי זה משיג הכהן קדושה שהוא שליחא דרחמנא. ואכילת מזבח מכשיר שירים לאכילה. רצה לומר מכין ומכשירם להיות בהם שם קדושה ולחם שמים כשיאכלום הכהנים. והבעלים תחת הכהן ומקבלים קדושה ממנו וכן המביא דורון לתלמיד חכם כל שכן שהתלמיד חכם משיג אז רוח הקודש ועל ידי הוא ההשפעה למביא. ודבר זה הוא רק על ידי התורה שנקראת אכילה ושתיה וכמו שכתוב לכו לחמו בלחמי ושתו וגו'. ואמרו חז"ל בתלמיד חכם שכל שיחתן דברי תורה מאחר שדברי תורה בדבור כל דבורים שלהם דברי תורה . כי כל דבר שכל מחשבות האדם שקועים שם כל העסקים שהוא עוסק בכל נקראת אותה שקיעות המחשבה שהיא שקועה כנודע. וכן אכילה ושתיה דגוף שהוא דוגמת שיחת חולין היא גם כן דברי תורה ואכילה ושתיה לנפש. ולפי שבזה הוא חיבור הגוף בנפש והגוף נהנה גם כן על ידי דבר תורה ואז הגוף מתכלל גם כן בקדושה על ידי זה דייקא הוא רוח הקודש ואין כאן מקום להאריך עוד:

ויעקב זכה לאות הג' שהוא הארץ כמו שכתוב בפרק כל כתבי נחלת יעקב בלא מצרים. רצה לומר שבכל מקום שהוא שם הוא קדושת הארץ ולא מוגבלת דוקא בגבולי ארץ ישראל הידועים. רק כאשר הוא זוכה לקדושת רצה לומר שאז הוא בכל מקום לכתו ד' אמות שלו הם קדושת הארץ. כדרך שאמרו (ברכות ח' ע"א) משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה משמע שהם קדושים בקדושת ארץ ישראל. וזה זוכה המענג שבת כדאיתא התם שעונג שבת הוא כענין קדושת הארץ כנ"ל. וזה מעלה יותר גדולה שגם שנכנס לגיהנם ושולט בו סופו לצאת. כמו שכתוב בפרק שני דייני גזירות ארץ החיים וארץ שמתיה חיים כו'. ורצה לומר כידוע מדרגת יעקב שהוא חבור ב' המדות של אבותיו וקו האמצעי המחבר ב' הקצוות. וכן זה מחבר ב' האותות הקודמין. והיינו שגם שחטא מברר שלא חטא מעולם ושהוא הלידה מבטן קודש בלי שום חטא כלל, ועל זה הוא הגלות וכן כל הצרות שעברו על יעקב שהוא הנכנס בעובי של קורה כמו שכתוב בהרואה הכל לפי שעה. ואיתא בתנא דבי אליהו רבה פ"א יום טובה משכח יום רעה ע"ש. ונמצא בעת טובה נשכח כל הרעות שנעשו וכאלו לא היו זהו מדרגת יעקב המחבר ומתווך ב' הפכים בנושא אחד שחטאו ובאמת לא חטאו והבן זה:

ומזכירים גם כן מלכות בברכת המזון. הוא נגד דוד המלך ע"ה רגל רביעי שבמרכבה שאינו מכלל אבות העולם שהם אבות ומעידים על תולדותיהם שהם כיוצא בהם מלידה ומבטן של כל פרט וכנ"ל. וזה מעיד על האחרות של כל פרט שהוא קישור כל הנפשות שעברו ושהכל אך טוב. וזה עוד מדרגה יותר שגם שהוא בגיהנם ושולט בו ואין יוצא עדיין גם כן טוב. וכמו שכתוב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שגם שרע ובעת שהוא רע מכיר האמת שהוא טוב זהו דרגא דדוד המלך ע"ה. ואמר על עצמו לי דבר צור ישראל מושל כו' שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל (מ"ק ט"ז ב'). היינו מצד מדרגה זו כמו שכתבתי במקום אחר בביאור מרז"ל (שיר השירים רבה) לא זז מחבבה עד שקראה ביתי כו' אחותי כו' אמי כו'. ואין כאן מקום להאריך בענין ד' מיני בטחונות ותקיפות אלו שיש לאיש הישראלי לבל יפול ממדרגתו גם בכל מיני גריעות וחסרונות שיראה בעצמו לכל מי שבשם זרע אהרהם יצחק ויעקב יכונה. [שגם הגרים הנלוים על בית ישראל נקראים בכתוב ובשם ישראל יכונה ודרשו רז"ל אלו הגרים. ומאחר שהרוח הקודש אמרה ובשם ישראל יכונה מסתמא יתכנה באמת כן אלא שאינו דם העצם בתולדה רק כינוי שהוא שם המתחדש לאדם אחר כך על ידי פעולותיו. אבל מכל מקום הוא מכונה כך וגם איתא ביחזקאל שהגר יהיה נחלתו בנחלת השבט שיהיה הרי שהוא נכלל תוך השבט ואין כאן מקומו]:

והם ג' מתנות טובות שאיתא בפרק קמא דברכות שניתנו על ידי יסורין. כנודע שהגלות התחיל מלידת יצחק [כי מדת האהבה אין שם יסורין ורצועה לאלקאה] כי היסורין למתק הגוף כדאיתא שם. ואות הברית הוא בגוף להעיד שהגוף נקי ומוכן לאות זה. שהוא אות על בשר קודש של ישראל שאינו בשר חמורים ואינו מתאוה לרע. וכמו שכתוב גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' וזה עומק הרצון הוא מצד אברהם אבינו ע"ה ועל זה הוא אות הברית. ותורה הוא תבלין ליצר כמאמרו רבותינו ז"ל בב"ב וסוכה וקדושין. וכן אמרו איזה גבור [דרגא דיצחק] הכובש יצרו. וארץ ישראל הוא ההיפוך משעבוד מלכויות עכו"ם. מה שאין כן רצונינו כו' עומק הרצון הוא חרות מיצר הרע ומשעבוד. ולכך מצד אברהם אבינו לא היה הגלות ורק מצד היצר ושעבוד היא היסורין. ויסורי שעבוד הם יסורין בפועל והתחיל זה מיעקב וירד למצרים. ויסורי היצר הוא בכח שצריך הגדרה לכבשו דרגא דיצחק כנ"ל שהיה מוגדר בארץ ישראל שאין חוץ לארץ כדאי לו. ולא זכה לנחלה בלי מצרים שהוא בלא שום הגדרה מכל מיני תענוגים ושמחה. רק על פי התורה שמגדרת ומגבלת האדם.. ויעקב הוא בלי גבול וכידוע דשם הוי"ה רומז מדרגת יעקב. ופירוש היה הוה ויהיה בהתפשטות לאין קץ. רק אין השם שלם כל זמן שלא נמחה זרעו של עמלק. היינו כל זמן שיש שעבוד מלכויות עכו"ם בעולם לא זכו עדיין לשלימות מדרגתו נחלה בלי מצרים. רק מקודם הוא השעבוד כי אין השמחה בשלימות אלא כשהיא במקום רעדה. וארץ יראה ולבסוף על ידי זה שקטה ונמשך שמחה. וכן הוא בסדר השנה [כידוע שהכל שוה בעולם שנה ונפש]. מקודם ראש השנה ואחר כך סוכות זמן שמחתינו [כידוע דג' מועדות הם נגד אברהם יצחק ויעקב וסוכות נגד יעקב. ושבת מעין עולם הבא (שהוא מתנה ג' הנזכר לעיל) נגד דוד המלך ע"ה. וכן שבת נקראת מתנה בפרק קמא דשבת (י' ע"ב) וכולם מתנות אלא דמכל מקום ההתחלה נראה שביד האדם ובחירתו ולכך נקראים ישראל דמקדשי לזמנים. [אבל באמת הוא להיפך כי האבות מעידים על התולדה הטובה שזה לא לקח לעצמו. ודוד המלך ע"ה על הסוף רק כך מדת השם יתברך וכמו שכתבתי בזה בכמה מקומות ואין כאן מקומו]. מה שאין כן שבת קביעה וקיימא דלא שייך בחירה כי גם הרע טוב כי גם כי אלך וגו' וזהו האחרית וכן שמיני עצרת כידוע משל רבותינו ז"ל למלך כו' ואין כאן מקומו]. כי בלאו הכי יש שמחה של הוללות וקוף המתדמה לאדם. רק השמחה צריך שיהיה מתוך היראה וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו רבה רפ"ג אני שמחתי מתוך יראתי:

וזהו הברכה שלפניה שתיקנו חכמים ואינו בתורה שבכתב. כי הכתב הוא המפורש וגלוי לכל ודבר זה אינו נגלה עדיין לכל בעולם הזה כל זמן שלא נמחה עמלק אין השם שלם רק ברכת המזון לאחריה כשהוא שבע מכיר שהטובה לא היתה מוזרת ומורחקת מהשם יתברך רק קבלה מתוך ידו הפתוחה הקדושה והרחבה. אבל לפניה אינו מכיר. וזהו סוד וראית את אחורי ופני לא יראו. וגם כן מה שכתוב בזוהר על פסוק לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה דאיעקב ודוד ע"ש ואין כאן מקומו. רק בבכורים במקדש ולא היה אומר הפרשה עד שנכנס למקדש. שם מקדושת המקדש שם היה מכיר זה לומר אשר נתת לי ד' ומגיע לכהנים שהם התלמידי חכמים כנ"ל ומסטרא דיראה כמו שכתוב למען תלמד ליראה וגו' מן הכהנים והתורה היא ההגדרה כנ"ל. ויצחק הוליד את יעקב אז הוא שמחה שלימה. וגם הכהנים אתי מסטרא דחסד כנודע בזוהר. ונמצא יש בהם זיווג המדות והוא מדרגת יעקב כידוע. ולכך נותן לפניהם מראשית טובת הארץ בזמן שמחה שמגיע להם. וגם הוא דרגא דשם הוי"ה וכמו שאמרו חז"ל יעקב נקרא בשמו של הקב"ה. וגם הכהנים כנותן לפני ד' וגם כי עבד מלך מלך וכמו שכתבתי לעיל. ולכך נסמכה למחיית עמלק. ואחר כך כי תבוא כניסה אל הטובה כנ"ל (זהו כל זמן האסיף הקודם לר"ה גם כן). ואחר כך בכורים שזמנה בזמן שמחה מעצרת ועד החג שהוא מהחל קבלת עול התורה וההגדרה עד תכלית שלימות השמחה נחלה בלי מצרים, [ולכך מזכיר יעקב בפרשת בכורים ומתחיל ממנו. וענין ארמי אובד אבי לא נזכר בספר בראשית כלל רק מה שאמר הבנות בנותי והבנים בני והצאן (הם ששים ריבוא נפשות ישראל) צאני. שרצה שיהיה להם עדיין שייכות לו וקרואים על שמו. ובזה אובד אבי שם אב מיעקב כי לבן ממש הפכו כנודע דרגא דיעקב איש תם ולבן רמאי. אבל באמת אמרו הלא כנכריות נחשבנו לו וגו' שאין לו עוד תואר אב עליהם: ולברר זה היה גלות מצרים וכמו שכתבתי במקום אחר שענין גלות מצרים הוא לברר שורש זה שנפש הישראלי מבטן משונה מן העכו"ם זה בשר קודש וזה בשר חמורים. ואלו היו מיוחסים אחר לבן לא היה כן כי היה נקלט גם כן שורש רע. אבל באמת לא נקלט בהם שורש רע דלבן כלל. ועל ידי זה הוא בירור התורה על ידי גלות שהתורה הוא ערמה דקדושה היפך ערמת לבן דטומאה. וכמו שאמרו חז"ל נכנסה תורה נכנסה ערמומיא. וכמו שכתוב אני חכמה שכנתי ערמה רק בחכמה אתברירו והתורה מפרדתם זה מזה דזה טמא וזה טהור ואין כאן מקום להאריך עוד:

פרק ב

ב. וישב יעקב. ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. כי ידוע דלא תרצח ולא תנאף הם אבות כל המדות רעות וכוללים כל הרע שבעולם והם ס"מ ונחש הידועים בזוהר כמה פעמים ס"מ שרו של עשו שהוא רציחה והרציחה בדיכרא וניאוף בנוקבא כידוע בכל מקום. והיא נחש מקמיה דס"מ אשה זונה שכל שיחתה אינו אלא ניאוף כמו שאמרו חז"ל. וכמו שכתוב ראה אותן עסוקין בדרך ארץ ונתאוה להם וכמו שכתוב שבא על חוה והטיל בה זוהמא. [ולכן איתא סוף פרק קמא דבבא קמא שדרו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש. שדרה הוא מהלך טיפי הזרע מן המוח לגיד ושם התאוה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ג ע"ב) שלא יישן פרקדן. ולכך נעשה נחש דרגא דיליה דאחיד ביה ובלבד דלא כרע במודים. שנהפכו חוליות שבשדרה ונעשו מרכבה לעבודת השם יתברך ואי אפשר עוד להיות משכן לרע כלל וכמו שאמרו חז"ל שמי מעיד בהם. ובמקום אחר כי אבות והודאה הם התחלה וסוף אבות ומשיח. וברכת הודאה הוא נגד משיח שאז הוא יודו כל באי עולם להשם יתברך. ולכן אחר כך שים שלום שהוא בא לעשות שלום בעולם ועל ידי זה נתקן חטא נחש שהוא בא לתקן חטא דנחש באדם כנודע. ושבע שנים הוא כמו שכתוב בבכורות (ח' ע"ב) דעיבורו של נחש שבע שנים. ושיעור זה הוא סדר בנין של כל דבר במספר ז' כנודע. וחסר ג' ראשונות כידוע דקומת האשה קטנה מקומת האיש כשיעור הראש שהוא ג' הראשונות. והיינו כמו שכתוב דרישיה דעשו בעטפיה דיצחק ולא היה לו יניקה מן הראש]. ונגדם בקדושה יעקב רחל ולאה. והנשים חלוקים לב' והיינו כידוע דעשרה עממין הבטיח הקב"ה ולא נטלו רק שבעה. והג' אמרו חז"ל בב"ב שהם אדום עמון ומואב ועתיד הקב"ה ליתנם לעתיד לבוא. והיינו דידוע דשבעה עממין הם ז' תחתונות דקליפה שהם כלל כל המדות רעות וזכו ישראל במתן תורה ונצחום. אבל הג' ראשונות לא נצחו עדיין עד לעתיד והם אבות הכוללות כל הרעות שהם אדום ברציחה כידוע ועמון ומואב בניאוף שמשם מקורם מזנות והוא נתכוון לדבר עבירה. ואמרו חז"ל כל המקרא כולו על שם זנות נאמר. ואמרו חז"ל (במדבר רבה פכ"א) המחטיאו יותר מההורגו כו' ששניהם עמון ומואב היו המחטיאים בניאוף במדבר. אבל לא יכלו כי המחטיאים היה בנוקבא ובאמת נקיבותיהם מותרות מיד. כמו שאמרו חז"ל שהם נתכוונו לדבר מצוה בבנות לוט וכן בזרעם אחריהם. וכמ"ש האריז"ל כי כזבי היא דינה. ובאמת לא טעו ישראל כלל כי שקלטו מהם קדושה גדולה כי הריחו בהם קדושת משיח שהוא בעמון ומואב כנודע ואין כאן מקומו. כי באמת יש בתאוה גם כן מה שהוא דבר מצוה וכמו שכתוב במדרש הנעלם שלא יתבטל גם כן יצר הרע לעתיד לבא כדי לפריה ורביה. דבלאו הכי לא יהיה חמידו דאורייתא כלל. והיינו כי החשק שזהו מצד הנוקבא בזה יש טוב גם כן. אבל ההשפעה שהוא מצד הדכורא ולא החשק מצד החסרון בזה אין כלל טוב ואין כאן מקום להאריך בזה כי כבר נתבאר אצלינו בכמה מקומות:

והם חלוקים לב' דוגמת רחל ולאה שנגדם רות שאמר יתן ד' האשה וגו' שתהיה כוללת שניהם. והוא בנין משיח שהוא נפש הכוללת כל בית ישראל והוא יוצא משניהם מעמון ומואב. וכן רות כוללת על ידי ברכת הזקינים והיינו כי עיקר תיקון זוהמת הנחש הוא משיח. וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב י"ז ע"א) ג' מתו בעטיו של נחש ואחד מהם ישי שעליו אמרו חז"ל בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים. רק משיח [בגימט' נחש] הוא יתקן זה ויבולע המות שהוא עטיו של נחש לנצח. ולכך יוצא מעמון ומואב כמו שכתוב מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגע כי אין יכול לתקן זה רק מי שהוא בטבע כן. רק שהוא אינו מצד הטומאה רק מצד הקדושה. והוא מזרעא דלאה כי לאה הבכירה דוגמת מואב הבכירה שאמרו חז"ל שהתחילה שהיה גובר בה התאוה רק רז"ל קראו מצוה שהרי קדמתה לקדושה ארבעה דורות. אבל מכל מקום אמרו במקום אחר שהיא פרסמה מאב כי מכל מקום זה מושך חסרון שמצד עוצם התאוה מסתלק הבושה. וכן לאה קדמה לדבר מצוה ולקדושה וגם כן תבעה בפיה שהיא היפך הצניעות. ואמרו חז"ל יצאנית היתה ובבראשית רבה כאמה כן בתה אם כן עשית לאה אמנו כו' ע"ש. ולכך היתה ראויה כפי מחשבות הבריות לעשו. וגם זה במשפט שתהיה המושכל ראשון של בני אדם כך כי באמת המושכל ראשון היה כך. אבל באמת עומקה היה טוב מאוד זה יצר הרע שגם בו יש טוב מאוד והוא מדת לאה ולא היה בה שום התדבקות לרע כלל. רק מכל מקום פעל ביוצאי יריכה שהיא דינה כידוע דשכם הוא נחש הקדמוני ובאמת שליטת האדם באדם לרע לו כנודע. ושכם אמר ליושבי עירו שהכל יהיה שלהם והיה להיפוך שהם לקחו הכל. וכן לעולם ענין החטא ועטיו של נחש שהוא מהשם יתברך כמו שכתוב ואשר הרעות (ברכות ל"ב ע"א) הוא כדי שעל ידי זה יהיה ההוספות לקלוט מתוך הקליפה לקדושה כנודע. וכטעם זדונות נעשו זכיות וכן איתא לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים((פסחים פ"ז ע"ב). והם חשבו בגלות הם יקלטו מישראל ותהיה להיפוך. ואמרו מי גר אתך וגו' בעניותך כי עיקר הוספות גרים הוא דוקא בעניותך על ידי החטאים ועטיו של נחש ולא לעתיד לבוא. ולכך אמרו חז"ל רובן של ערב רב בשבט שמעון כי אמרו חז"ל רובן של כ"ד אלף דשיטים משבט שמעון. [וגם במ"ש לאנשי שכם כשימולו יהיה לעם אחד מאחר שנכתבו בתורה ואין זה שקר גמור רק מצד זה הוא קבלת הגרים אלא שהם לא נתגיירו לשם שמים. ולכך קבלת הערב רב היה על ידי משה רבינו ע"ה משבט לוי והם נטעו בתוך שבט שמעון. כי מצד ב' שבטים אלו נמשך קבלת הגרים בישראל על ידי דבריהם לאנשי שכם כי שניהם נקראים אחי דינה שיש להם שייכות לה. רק לוי שנבחר לחלקו של השם יתברך נתקן ויצא מתוך הקליפה לגמרי ולכך לא נסבה לוי רק שמעון. ולכך לא נתערבו בלוי כידוע דכהנים ולויים אדרבה מיוחסים בישראל. והיחוס לעולם מצד נקיון בתאוה זו כנודע רק מכל מקום שורשו הוא אחי דינה. לכך משה רבינו ע"ה קבל הערב רב כמו שאמרו חז"ל על פסוק עמך הגוי הזה] שהוא נכנס בעובי הקורה לישא לדינה. כי היה לו שייכות יותר לה רק שהוא זרע יעקב שכולו טוב ולא לתאוה כלל לכך היה שונא זימה של אומות העולם עכו"ם שכולו (רע). וע"ז נאמר אפם כי אז שכעס הוא היפוך מתאוה כידוע. ומכל מקום אמרו חז"ל תמר זינתה זימרי זינה כו' כי בשמעון עדיין אינו מבורר בעולם הזה שהכל לדבר מצוה ולכבוד שמים רק ביהודא שהוא המברר כנ"ל:

והנה אמרו חז"ל על פסוק ויגע בכף יריכו היינו בזרעו. כי אף על פי שיעקב לעומת עשיו דזה לעומת זה מכל מקום לעולם הקדושה למעלה ובהם ביעקב ונשיו אין מקום תפיסה לרע כלל רק בזרעם. והמבררים מזרעם נגד ס"מ ונוק"ב הם יוסף ודוד שהם תרין משיחין. עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שהוא נגד עשיו ולכן אמרו (מכות י' ע"א) בשכם [שם קברו עצמות יוסף כי שם ממש מדריגתו שעשו בני יעקב ברציחה על שנאת הזימה. ועל ידי כך נכבשה להם וזהו מדריגת יוסף לכן אמר נתתי לך שכם וגו' בחרבי ובקשתי ודרז"ל על עיר שכם. ובחרבי רצה לומר רציחה ובקשתי רצה לומר אות הברית כנודע וכלשון רז"ל קשתו ננערת. יורה כחץ. וידוע דקשת בכל מקום רומז ליוסף והיינו קשת השונאה זימה כמו שאמרו חז"ל דלא ראה קרי. וכן לקחו למשל ביבמות (ע"ו ע"א) אטו כולי עלמא יעקב אבינו נינהו כי הוא תכלית שנאת הזימה שלכן אמרו חז"ל (תענית ה' ע"ב) דלא מת כנ"ל דהמיתה היא מצד זימה ועטיו של נחש. וכן משה רבינו ע"ה שהוא מלגאו מה שיעקב מלבר כמ"ש ברעיא מהימנא היה גם כן שונא זימה כמו שכתבתי במקום אחר] שכיחי רוצחים וכן בגלעד. ושניהם חלקו של יוסף אפרים ומנשה רק שהוא דומה זיו איקונין שלו לאביו שהוא ההיפך מעשיו. כי רציחה הרעה היא שנובע מזימה כי עשיו מלא זימה כמו שאמרו חז"ל ונוק' נחש. אבל הראש נקבר במערת המכפלה כמו שאמרו חז"ל בסוטה (י"ג ע"א) והיינו כי הראש רומז לחכמה והחכמה הוא היפך זימה שנקרא רוח שטות בריש סוטה. וכן אמז"ל אדמוני דומה לעשו כו' זה הורג מדעת סנהדרין כו', הוא מצד החכמה שהוא ריתחא דרבנן [וכמו ששמעתי על פסוק הידעתם כי לנו רמות גלעד כמו שכתוב שערך כעדר וגו' מהר גלעד פירוש השערות הם דין מורות כעס ורציחה כנודע רק מהר גלעד שם רציחה הטובה ברצון השם יתברך. וזה ביקש אחאב לכבוש רמות גלעד בזה ידע שיכופר לו מה שהרג הנביאים שהיה גם כן רציחה ברצון ד' ולכן לא הצליח שם]. וכן רציחה דיוסף הוא לשרוף בית עשו ושופך חמתו על העכו"ם ולא על ישראל חס ושלום. ולכך נאמר ובשבט אפרים לא בחר שיהיה לעולם רק לפי שעה כי דבר זה של רציחה הטובה הוא גם כן רק לפי שעה שיש עכו"ם ורע. אבל לעתיד שיהיה כולו טוב אין צריך לרציחה כלל רק תאוה ישאר גם אז כנזכר לעיל ממדרש הנעלם. ולכך יהרג משיח בן יוסף כי המיתה היא על ידי ס"מ שהוא הרוצח ומלאך המות ורציחה שלו נמשכה על ידי הסתת הנחש ותאוה. והיינו דרציחתו נמשך מזימה כנ"ל ויוסף הוא נגדו רק מכל מקום הוא דרגא דשומר הברית שונא זימה. ואף על פי שברציחתו מתגבר על רציחה דעשיו ושורפו אבל מכל מקום אינו כובש לנחש עדיין שהוא הזימה שהכבישה הוא מי שהוא מדרגא דיליה ולא מי שהוא להיפך שאין עושה כלל דבר זה. והכבישה הוא רק מי שהוא מתגבר עליו. וולכך נשאר עטיו של נחש ומצידו נמשך המיתה לגוף [שהוא לבוש האדם כנודע ושם יש תפיסה לנחש ביוסף שהוא שונא זימה בעצם מצד הנפש. אבל מצד הגוף הרי נולד מזוהמת הנפש בחוה ולכך נאמר ותתפשהו בבגדו פירוש מצד הלבוש. וכן אמרו חז"ל שתפש הקב"ה לירבעם בבגדו חזור בך. פירוש שמצד הבגד יחזור שלא יתקנא בבן דוד כי הוא מתקן עולם שנה נפש. מה שאין כן ירבעם אף דנקרא אפרתי ושמעתי שפירוש אפרתי שומר הברית פירוש איש נאה ולא מכוער שקלקול הברית מכוער ועל זה נאמר הלא כבני כושיים וגו'. אבל יוסף יפה תואר רק מכל מקום מצד הלבוש יש תפיסה ועולם שנה נפש בו וצריך להודות לבן דוד שהוא יתקן זה]:

אבל משיח ב"ד נאמר חיים שאל ממך וגו' שהוא המתקן עולם שנה נפש לגמרי כנזכר לעיל דהוא נגד הנחש. ולכך כל חטאי דוד ושלמה היו מזנות. אבל באמת אינם חטאים כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ז ע"א) ראויה היתה לדוד בת שבע כו'. וכן בשלמה המלך ע"ה כמו שכתבתי במקום אחר וכמו רציחה דיוסף הכל טוב [רק בדוד לא מש"ל בר מדאוריה החתי כמו שאמרו חז"ל (שבת נ"ו ע"א) היינו חטא דרציחה זה הוא אצלו לחטא. כי הוא באמת נקרא אדמוני עם יפה עינים כמו שאמרו חז"ל אינו הורג אלא וכו' כי אין בטבעו רציחה כלל רק למראית עין]. ולכך הוא אתי דייקא מעמון ומואב [מה שאין כן משיח בן יוסף אין בא מאדום] כי אצלו צריך דבר זה להיות קבוע וקיימא גם לעתיד לבוא כנזכר לעיל. מה שאין כן ביוסף דהוא רק לפי שעה בעולם הזה אבל לעתיד אפרים לא יקנא את יהודא וגו'. והקביעות מדה זו לעולמי עד הוא שתילת דרגא שלו הרעה לגמרי בתוך הטוב. ולכך יהודא ויוסף שניהם מלכים בעולם הזה אבל לעתיד מלך אחד להם כנ"ל. ולכך התחילה מלכות יוסף על אומות העולם עכו"ם שהם רק מצד העולם הזה ועל מצרים ביחוד שהם ערות הארץ אוהבי זימה כמו שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' והוא להיפך. [מזה המלוכה מה שאין כן בעשיו הוא מכלהו ושורפו אבל המלוכה היא הכבישה]. ויהודא מלך על אחיו שהוא מלוכה שלעולמי עד רק אחר מכירת יוסף הורידוהו מגדולתו כמו שאמרו רז"ל על פסוק וירד וגו'. ואז הלך לישא אשה ואמרו חז"ל על פסוק שעסוק באורו של משיח. והיינו כי גלוי משיח בן דוד הוא רק אחר הריגת משיח בן יוסף שהם דוגמת חמה [שזיו אוקינין שלו דומה לאביו שנקרא שמש וגם אומות העולם עכו"ם בעולם הזה. אבל יעקב דוגמת אור החמה שלעתיד לבא כאור שבעת הימים. ויוסף הוא רק דומה לאביו פירוש מצד הדמיון בעולם הזה הוא אור שבעת הימים אבל לעתיד אינו כן] ולבנה [כמו שכתוב בראש השנה (כ"ה ע"א) ושלח לי סימנא כו' כנודע]. ואין הלבנה מושלת אלא אחר שקיעת החמה ומקודם אין אורו ניכר עדיין, ונחלקה מלכות בית דוד רק הריגת משיח בן יוסף הוא העדר כח שליטותו. והיינו כשיגיע השעה להיות נבלע המות לנצח ויסתלק ענין הרציחה מהעולם. ואז המשפט שיסתלק גם כן כח הרציחה הקדושה שביוסף ולכן יהרג גם הוא ויסתלק מן העולם. ואז נסתלק מן העולם אור החמה של יוסף וכחו שהוא ברציחה דקדושה נגד עשיו. שדבר זה כבר אינו בעולם ואז יזרח אור משיח בן דוד והוא יחייה ולמשיח בן יוסף ופנים חדשות באו לכאן אחר תחית המתים נעשה בריה חדשה שאין בו עוד כח התנשאות זו שעל ידי מדרגתו הנזכר לעיל. ולכך לא יקנא עוד את יהודה ויודה במשיח בן דוד ולכך נאמר והביטו את אשר דקרו וגו' שנקראת' הריגת משיח בן יוסף על שם ישראל. והיינו שכל השתדלות ישראל לתקן עטיו של נחש ולהתבלע המות ומצד זה מגיע ההריגה לבן יוסף [כמו הריגה ליצר הרע הנ' שם וכנ"ל] כנ"ל. ומאליהם דקרוהו וכך היה גם כן מכירת יוסף שקראוהו בעל החלומות. פירוש בעל דמיון כי החלום הוא דמיון ונמשך גם כן מהרהורי הלב ביום, ולפי שהם השיגו עד הסוף וראו שאין מלך רק יהודא ולכך חשבוהו לבעל דמיון במלוכתו. אבל באמת הדמיון נמשך מן הזימה כידוע כי דמיון פירוש מחשבה של שקר שאינה רק במוח ולא מתקיימת בפועל. וכן זנות שאינו לשם מצוה ולפרות ולרבות נקראת שקר כמו שכתוב ערב לאיש לחם שקר וכנודע. והוא נמשך מן המוח כידוע לכך מצד הזה הוא מחשבת הדמיונת שבמוח. ויוסף היה שונא זימה לא היה בעל דמיון רק מכל מקום הרי מלכותו רק לפי שעה שהוא דמיון. וכן כל העולם הזה נקרא עלמא דשקרא ודמיון וכמו שכתוב בשוב וגו' היינו כחולמים. רק שבעולם הזה הוא נדמה לאמת וכך שונא זימה בעולם הזה נדמה לאמת רצה לומר שכך הוא הראוי להיות ברצון השם יתברך אבל זהו מצד החטא. אבל קודם נאמר ויהיו וגו' ערומים ולא יתבוששו וכן נאמר ביעקב הבה את אשתי וגו' וכמו שאמרו חז"ל אפילו קל שבקלים כו' אלא כו'. כי קודם החטא וכן לעתיד לבא וכן יעקב אבינו שמצידו היה התיקון הגמור ואין שליטה לרע כנזכר לעיל ודלכן לא מת כנ"ל אין שייך כלל לומר שונא זימה כי אין זימה בעולם כלל. והוא דרגא דדוד המלך ע"ה ואויביו דברו עליו שבא על אשת איש וכן ירבעם הוכיח את שלמה וכן יוסף הוציא דבת אחיו נותנים עיניהם בבנות הארץ היינו מצד דרגא דיליה ששונא זימה שנא זה. אבל מצד דרגא דיהודא אין זה זימה כלל שהוא תיקון חטא הנחש כנ"ל. ונמצא מה שלא היה יוסף בעל דמיון הוא גם כן רק מצד הדמיון ולכן קראוהו בעל החלומות. ולכן התנכלו להמיתו שחשבו שכבר הם בשלימות התיקון שיתאבד הדמיון לגמרי מן העולם ושיהיה עת קץ אחר שתקנו ענין דינה שהוא חטא הנחש ועשיו נפרד מהם. ולכך דוקא ששמעון ולוי שהם אחי דינה כנ"ל וחפיצים בתיקונה כנ"ל הם המתנכלים להמיתו ביחוד:

וכך חשב יעקב שביקש לישב בשלוה. וידוע שעשיו ויעקב חלקו ביניהם ואין מגיע ליעקב כלל שלוה בעולם הזה. רק מצד מדרגת דוד ושלמה שבימיהם כבר התחיל הישיבה בשלוה איש תחת גפנו ותחת תאינתו. והגמר הוא משיח שבימיו יהיה תכלית השלוה והמנוחה כמפורש בכתובים. והיינו כמו שכתוב במגילה (י"ב ע"ב) זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא על דורדייא כו ע"ש ובתוס' הקשו דהא היגלם סנחריב. אבל הכונה כמ"ש בפרק חלק וכי אומות העולם אין גולים אלא דאין גלותם גלות ע"ש. ודבר זה הוא בעמון ומואב ביחוד שאצלם הוא תוקף מידה הזו של שלוה ומנוחה [שמצד הזה נמשך הזנות כדרך שאמרו בפרק אין עומדין מה יעשה הבן שלא יחטא] רק שהם כחמרא על דורדייא. פירוש דורדייא הוא הזנות שבהם כמו שכתבתי במקום אחר על רבי אלעזר בן דורדייא הנזכר בעבודה זרה (י"ז ע"א) שאמרו חז"ל במגילה (ט"ו ע"א) כל מקום שנזכר שמו ושם אביו וגם כאן זכרו שם אביו. ואיתא בברכות (ו' ע"א) אשר שם שמות אל תקרא אלא שמות שהשם יתברך שם השם בארץ המורה על המהות. וכך שמו דורדייא ורבי אלעזר בנו הוא חמרא דעל דורדייא וזכה להפריש היין מן השמרים על ידי המיתה שנקרא בכל מקום בדברי רז"ל דנח נפשיה כמו שכתוב שם רשעים חדלו רוגז וגו' ששם הנייחא והעדר הרוגז. אבל בעולם הזה ובחיים אי אפשר להפריש ביניהם רק על ידי משיח שנאמר בו חיים שאל וגו' שיהיה תכלית הנייחא ונבדל מדורדייא. אבל בעולם הזה דפריש מזנות מיית כמו שכתוב שם בעבודה זרה והם היו באמת בעלי זנות שהוא שמרי היין רצה לומר פסולת הנמשך מן השלוה בעולם הזה שדומה ליין שממנו נמשך השלוה כמו שכתוב יין ישמח וגו'. ויש שותהו וטוב לו (ברכות נ"ז ע"א) היינו בלא השמרים וכמו שכתוב (יומא ע"ו ע"ב) חמרא פקחין היינו ששלוה שלו על פי התורה כמו שכתוב פקודי וגו' משמחי לב וכמו שכתוב (הוריות י' ע"ב) מי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא. והוא מצד התורה כמו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד וכמו שאמרו חז"ל כל זמן שהקול קול יעקב אין הידים וגו'. ויש שותהו ורע לו((ברכות שם) היינו עם השמרים רצה לומר תאות העולם הזה הנמשכים ומחוברים לבעל שלוה כמו עמון ומואב ומהם הוא צמיחת בן דוד המשים שלוה בעולם. [וכן נקבותיהם מותרים כי הם בעלי מנוחה כמו שכתוב כל כבודה בת מלך פנימה וכמו שכתוב נשים שאננות בנות בוטחות והוא לשבח כמו שכתוב ב"פ ה"ק וכן דוד המלך ע"ה ומשיח דרגא דנוקבא כנז"ל] שיפריש היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שזהו תכלית הששת ימי בראשית היינו הבריאה להגיע ליום השבת שהוא נקרא יום המנוחה נייחא ושלוה. ואז יתגלה אותו יין כי יפרוש מן השמרים ויהיה שותהו וטוב לו. מה שאין כן אדם הראשון לחד מאן דאמר (סנהדרין ע' ע"א) גפן היה, היה שותהו ורע לו כי תאוה הוא חטא עולם שנה נפש כנ"ל:

וחשב יעקב כי כבר הגיע להפרשה הגמורה הוא זמן השלוה וקפץ רגזו של יוסף כנ"ל. דרוגזא הוא היפך השלוה ולעולם הרוגזא ורתחא דרבנן נמשך מיוסף ושלוה לצדיקים נמשך מדוד כנ"ל. ותיקונם תלוי זה בזה. כי לולי חטא ירבעם היה נכנע תחת בית דוד כשבאו לבית המקדש לרגל ונמצא לא נחלקה מלכות בית דוד. ואלולי חטא שלמה והגיע המשפט ליחלק מבית דוד לא חטא ירבעם רק זה גורם זה. וכן לולא חטא יוסף ברוגזא שלא במקום הראוי דהיינו על אחיו שהביא דבתם רעה רק היה שופך חמתו על העכו"ם [אז היה כלה באמת בית עשו לגמרי] ולא מכרוהו אחיו והיה גמר הישועה אז. כי אי אפשר לו לכלות את עשו רק כאשר יהיה הרתחא ולהבה שלו ברורה ונקיה מכל פסולת שאינו כועס אלא על מי שהשם יתברך חפץ לכעוס. והיה נכלה הכעס הרע היינו שנגד רצון השם יתברך אצלו לגמרי אז ממילא היה נכלה על ידו גם כן הרציחה הרעה מן העולם לגמרי. אבל באמת רק נפרש עשו ונתרחק מהם אבל לא נכלה לגמרי. ולכך גם כן על ידי זה הגיע גם כן ההורדה ליהודא מגדולתו שגם הוא לא השלים מדריגתו עדיין לגמרי והגיע המחלוקת במלכות בית דוד. כי גם מה שיש ליוסף כעס ודבה רעה נגד אחיו הוא מצד מחשבתו שחושב שבאמת נותנים עיניהם בבנות הארץ. ומנין הגיע לו מחשבה זו על כרחך שיש איזה ממשות בדבר שעדיין לא תיקן יהודא לגמרי ענין המלוכה שלו שהיא העדר הזימה לגמרי. כי אז הכל יודו שאינו רע בפרט יוסף שחפץ באמת כרצון השם יתברך מאין נמשך לו טעות רק מכח יהודא. אבל מכל מקום הטעות הוא אצלו ואינו מתוקן לגמרי באופן שתיקונם זה תלו בזה ותרין משיחין תכופים זה אחר זה כי תיקון שניהם במהרה בימינו אמן. ולעולם קלקול האחד גורם גם כן קלקול לאחר ולכך הרוגזא דיוסף קפץ על יעקב להעדיר השלוה מצד רוגזא דיליה. והיינו כי באמת הוא היה העיקר והמקדים כמפורש בכתוב שהביא דבתם רעה. ותדע שהוא קיבל העונש יותר במכירה ומכל מקום היה גם ביהודא חסרון רק שהוא מתעורר מיד לתקן והצילו ממיתה. כי אלו חס ושלום המיתוהו לא היה תקוה ליהודא גם כן כי הם תלוים זה בזה כנ"ל. והם חשבו שהוא גמר התיקון ובאמת לא היה כלל כנ"ל רק יהודא ראה כי עשו לא נכלה לגמרי רק נתרחק וחשבו שכך הוא גמר התיקון. לכך המשפט גם ליוסף שהוא מדת הרציחה דקדושה להתרחק לפי שעה גם כן במכירה ולא במיתה לגמרי לפי שעה. ובאמת זה היה טעות בשעה שחשב שהוא מצידו מתוקן לגמרי במדריגתו ובאמת אינו עד כי יבוא שילה:

ונמצא היה מכירה זו קלקול דיהודא וגרים אדרבה קלקול ליוסף שכל עיקר קדושת רציחותו הוא לפי שאי נמי מזימה רק משנאת זימה כנ"ל. והוא הורד למצרים מקום הזימה כנ"ל ואי אפשר למי שבמקום מטונף שלא יתטנף קצת [ולכן אמר משה רבינו ע"ה כצאתי את העיר אפרוש וגו' כמו שאמרו חז"ל וכמו שכתבתי במקום אחר] וכן הוא קלט קצת וכמו שאמרו חז"ל (שבת מ"ט ע"ב) על פסוק ויבוא לעשות מלאכתו וזהו קלקול לדרגא דיליה וכן הגיע קלקול לדרגא דיהודה במיתת אשתו ובניו שהוא היפך חיים שאל וגו'. והנה הם חשבו שעל ידי מכירת יוסף יתרומם קרן יהודא להיות תכלית השלוה ויהיה תכלית השלימות. אבל כשראו אבלו של יעקב ואדרבה דבר זה מנע השלוה וכנ"ל שאדרבה על ידי זה גרמו קלקול יותר לכך הורידוהו מגדולתו שראו שעדיין אינו בשלימות הגדולה ועל כן יש חסרון בו. וכן מצד המכירה נגרם חסרון יותר ונגרם הורדתו מגדולה. ואז גם יהודא התחיל לשוב ולהתחרט כמו שאמרו רז"ל ואז התחיל אורו של משיח האמיתי שהוא לעשות שלום בעולם ואי אפשר כלל שיהיה קטטה ומחלוקת ממנו. [רק המחלוקת הראשון בין ישראל היה מיוסף בסבה רעה כי הוא מצד מדרגתו. וכן ידוע שמצד שנחלקה מלכות בית דוד הוא המחלוקת בעולם והוא על ידי ירבעם] ושיהיה מצידו מכירת יוסף מצד שנאתו והכיר בזה חסרונו [כענין חטא דוד בדבר אוריה החתי כך חטא יהודא וחסרונו באמת לא היה אלא בזה שגם הוא שנא ליוסף] דחס ושלום שיהיה הריגת משיח בן יוסף על ידי ישראל רק על ידי גוג ומגוג שהוא ההיפך של משיח ב"ד לגמרי כידוע. ולכך כששב משנאתו אז הוא בריאת אורו של משיח ואין כאן מקום להאריך עוד והבן היטב:

פרק ג

ג. (עבודה זרה ב' א') חד תני אידיהן וחד תני עידיהן. ופירוש הוראות שם חג הוא על שמחה [ועיין בערוך ב' גאון דהוא על הרקידה מלשון יחוגו וינועו. ורקידה היינו מתוך השמחה וכמו שכתוב בשמחת חתן וכלה כיצד מרקדין לפני הכלה((כתובות טז ע"ב)] ולכך נקרא סתם חג רק חג הסוכות דהוא זמן שמחתינו. וכן הוראת המלה על ההיפך גם כן וכמו שכתבתי במקום אחר כי כל שורשי לשון הקודש מורים דבר והיפוכן. והיינו משער התמורות כנודע דהכל זה לעומת זה עשה אלקים ומה שלעומת הוא היפוך ממש. [כמו דרך משל אדם העומד נגד חבירו מה שאצל זה ימין אצל זה שמאל] והיינו דרך משל מה שהוא שמחה אצל זה הנה יש גם לזה שמחה אבל לזה הוא תוגה. והיינו דשמחה שלעומת השמחה האמיתית היא שמחה של הוללות והיא רק לפי שעה ואחריתה תוגה. וכן היא גם באותה שעה למי שאינם בעלי דמיון להיות דבוקים בדמיון ובדבר שהוא לפי שעה, וכמו שכתוב (יבמות ק"ג ע"ב) כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. וגם זה נקרא חג כמו שכתוב והיתה וגו' למצרים לחגא. אבל השמחה האמיתית היא השמחה בד'. אבל חגי העכו"ם ושמחתם אחריתם תוגה מאחר שהיא בעבודה זרה ואינו דבר הקיים לעד רק כמו לפני שבר גאון ואחריתה אידיהן ותברא משער התמורות. וגם זה היא עידיהן כי השמחה היא שלות הלב בלי שום דאגה וכמו שכתוב ובשמחתו לא יתערב זר רק מה שלבו מרגיש שלוה ושמחה. ודבר זה אי אפשר רק למי שנכון לבו בטוח בד' שבידו להושיע לנו ואין שום דבר שנדאג עליו ושלא נקוה עליו לתשועת ד' ומי שבטוח במבטח כזה יוכל להיות בשלוה האמיתית. וזהו ענין חג הסוכות שהוא זמן השמחה היינו מצד כי בסוכות וגו' שהוא החסיון בצל ד'. והבטוחות לישועתו והשמחה ושלוה אמיתית בלי שום דאגה מעיד על אמיתית המבטח שלו. ולכן איתא (עירובין ס"ה ע"ב) בשלשה דברים אדם ניכר וקו האמצעי שבהם הוא בכוסו כמו שכתוב יין ישמח לבב אנוש. ובשעת השלוה הוא ניכר מאין נמשכה השלוה שלו מצד איזה בטוחות וכמו שאמרו חז"ל (מגילה י"ב ע"ב) ישראל כשאוכלין ושותין עוסקים בדברי שירות ותשבחות. שניכר ששלוה שלהם היא מהשם יתברך אבל עכו"ם עוסקים בדברי תיפלות וזנות. והיינו ששלוה שלהם היא מצד העבודה זרה שמצד הבטוחות בעולם הזה הכוזב ותענוגיהם השקרים וכן שלוה ושמחה שלהם היא שקר ודמיון. ולכן חג ושמחה שלהם לעבודה זרה זהו עידיהם על קירות לבם כי הוא נכון בטוח בהבלי העבודה זרה:

וכן להיפך שמחה של מצוה שהיא שמחת בני ישראל המעיד על אמונתם ושלות לבם שנכון ובטוח בד'. ומצד הזה הוא שנמשך השמחה בלבם לא זולת וזה נקרא שמחה של מצוה על ידי זה באים לרוח הקדש כמו שאמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב) דרוח הקדש שורה מתוך שמחה של מצוה. וכן איתא (בירושלמי סוכה פ"ה הל"א) בשמחת בית השואבה שבחג שמשם שואבים רוח הקדש. שזה מגיע בשכר האמונה כנודע דרוח הקדש היא מדרגה דאמונה. איהו באמת ואיהי באמונה פירוש השם יתברך נקרא אמת שהוא האמת הגמור הקיים לעד ולעולמי עולמים. וכאשר האדם מכיר זה לעין גמור שאמת ברור וצלול כך אז נקרא אמת. אבל כל זמן שאין ניכר לעין רק בהעלם וחשכות ליל האמין כן באמונה שלימה ובוטח בד' והאמונה היא שלא מצד השכל זהו מדת כנסת ישראל. ובאמונה יש גם כן פתי יאמין לכל דבר שגם עכו"ם מאמינים בעבודה זרה שלהם. וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פכ"ז) ופתי יערים זה יתרו שלא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה והיה מאמין לכל דבר. כי אשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל כמו שכתוב בזוהר תרומה קמ"ח ב' ומסיים ולא יכילת. והיינו כי אמת ואמונה מתייחדים ואמונת השם יתברך דבוקה בהשם יתברך שהוא אמת והאמת שופע בתוכו. מה שאין כן אמונתם דבוקה בשקר וההוא רוח דשביק לה בעלה נקרא אצלם רוח הטומאה. ואצל עם קדוש עובדי ד' המחברים אמונה באמת היינו שהאיר נוכח עיניהם אמיתית האמונה שאמת הוא שהשי"ת מנהג כל העולם כולו ההוא רוחא דשביק לה בעלה נקרא רוח הקדש [וכנודע דרוח הקדש במלכות (מגילה א"ו ע"א) ולכך נוהג אפילו בגלות ובחוץ לארץ]:

ויחוד זה נעשה על ידי הבטוחות בד' וכמו שכתוב בטח בד' וגו' ורעה אמונה. ובזוהר בהר ק"י ב' וכי תאמרו מה נאכל ר' יצחק פתח בטח כו' ע"ש כל לשונו. ופירוש שעל ידי הבטחון בד' על ידי זה הוא עושה את הטוב רצה לומר עושה שהשם יתברך משפיע לאמונה שזהו נקרא טוב דרגא דצדיק יסוד המשפיע למלכות כנודע ואז שכן ארץ כידוע דארץ נקראת גם כן מדה זו. והיינו כל עניני הארץ שהם למראית עין נעלם אור השם יתברך מהם ונראים לנפרדים מן השם יתברך ובאמת הם מיוחדים בו מדרגה זו נקרא בכל מקום מלכות ונוקבא וארץ ושאר שמות הכל להוראה הנזכרת דבר נראה כנפרד והמכיר יודע שבאמת הם לאחד. וכאשר הוא מכיר זה בכל עניני הארץ שהכל מהשם יתברך אז נקרא ארץ עלאה וארץ הקדושה וארץ ישראל [כשמחוברת לישראל שהוא קו האמצעי כנודע]. מה שאין כן בלתי הכרה זו נקרא ארץ טמאה וארץ העמים וארץ תחתית. וזה שאמרו (שם) ארץ עלאה כו' איכול איבה כו' ופירוש העושה טוב שמקודם הוא כטעם ברכת הנהנין קודם כל הנאה מעניני הארץ שאחר ההכרה שהכל מהשם יתברך אז רשאי ליהנות מעולם הזה ככל חפצו. ורעה אמונה כו' פירוש כי אמונה היינו כשהוא בהעלם מן השכל והחכמה [והוא למעלה מן השכל והחכמה כי סוף מעשה במחשבה תחלה רצה לומר ראשית המחשבה כענין נעוץ סופן בתחלתן] ואיזה עצה ולימוד יש לזה לדעת ולהכיר איזה אמונה טובה ובאיזה הוא פתי יאמין לכל דבר. רק על ידי הועשה טוב שמקודם דבר זה בכל רעותך כי האמונה היא ברצון לבד בלי טעם ועל ידי הבטוחות בד' אז גם בזה בוטח שהאמונה והבטחון שלא כראוי. [וכמו ששמעתי על השלך על ד' יהבך לא הוי"ה ידעי רבנן מאי יהבך (מגילה י"ח ע"א) והעצה גם על זה השלך על ד' יהבך] ועל ידי הבטח בד' הוא זוכה לורעה אמונה [וכדמסיים (בזוה"ק שם) ותגזור אומר וגו' מדברי להאי כו' שמה שרוצים לבטוח ולהאמין שהשם יתברך יוכל לעשות דבר זה ולהושיע כך וכך היא אמונה אמיתית כי היא דבוקה באמת וממילא ותגזור אומר ויקם כי השם יתברך מאמת אמונתם ובטחונם]. ועל ידי הועשה טוב דהיינו צדקה ע"ש (קי"א א') זהו כמו הברכה כנ"ל כך כל מצות לקט שכחה ופאה ושמיטה כדאיתא בסנהדרין (ל"ט א') בטעמא דשמיטה בזרעי השדה הכל להכיר שהוא מהשם יתברך ואינו שלו. ואתער האי טוב [וכדין ועל דרכיך נגה אור שהלך חשכת ליל כדבר אמרם ואמונתך בלילות. ודרכיך הוא כטעם דרז"ל (ברכות י"א ע"א) על בלכתך דידך ולא דמצוה היינו שבכל הנאתך בגוף נוגה אור רצונו יתברך ושהנאתך מידו המלאה הפתוחה] כדין שכן ארץ. ואי לא תתער כו' כמאן דדחיל מן מותא. כידוע דרגליה יורדות מות פירוש רגלים הם מדרגות התחתונות שעל ידם מקבלים המקבלים ומי שמקבל ממנה לבד ואין מדביק באמת על ידי הטוב המשפיע. ואז כל הנאותיו בעולם הזה נפרדים מהשם יתברך היינו שאין מכיר שהכל מהשם יתברך וכן אמונתו היא עבודה זרה וזה נקרא מות ממש שנעדר מחיי עולם רק חיי שעה ומי שאינו בעל דמיון גם חיי שעה אין כאן:

וסיים (הזוהר הקדוש שם) דהא כדין נורא דליק כו'. פירוש תאות וחמדת העולם הזה שכולם נכללים בשם ארץ בוער בלב האדם כאש מאחר שאין לו הגדרת הצדיק [וסיים ובגין כך וכי תאמרו כו'. כי שמעתי להקשות איך יאמרו בשנה השביעית אחר שכבר ראו הברכה בשנה הששית. אבל באמת הברכה בשנת הששית נעשה בשנת השביעי. [וכדרך שאמרו (בראשית רבה פי"א) ברכו במן אף על פי שהיה הברכה ביום הששי] והיינו כטעם ועשה טוב דעל ידי אתערותא דלתתא ננעשה אתערותא דלעילא של הטוב וכך על ידי הנייחא דשנת השבע שהוא דרגא דמלכות כנודע ובה הנייחא והעדר הפעולה כי כבר כל מלאכתו עשויים כנודע ועל ידי הנייחא ההוא ההכרה כי פעולות האדם הכל רק לד' הארץ ומלואה. ואז מתעוררת הברכה בשנה הששית דהוא דרגא דטוב אז אחר הברכה הארץ נתן לבני אדם] ושכן ארץ ורעה אמונה הם נגד ב' יצרים הכוללים כל ענין אשת זנונים [כפשטיה וכמשליה דבעבודה זרה משתעי קרא כמו שכתוב ביבמות] שהם יצרא דעריות הכולל כל תאות עולם הזה שבזולת רצון השם יתברך. ויצרא דעבודה זרה ואמונת הבל. ולעומתם ב' יסודי אשת חיל שהם אנכי ולא יהיה לך הכוללים כל התורה כולה שהם גם כן ב' עשה ולא תעשה [ותורה שבכתב ושבעל פה וכמו שכתבתי במקום אחר]. ובסוכות שאז הוא הבטוחות בד' הגמור [וכן ועשה טוב שאז זמן ביעור המעשרות] וכדין שכן ארץ וגו' דהיינו זמן שמחתינו. והשמחה היא ההנאה ככל רצונו בלי הגדרה ויראה. והיינו אשתעשע בהדה כו' בכל רעותך כי אין צריך הגדרה ולכך משם שואבים רוח הקדש ולכך מקריבים אז פרים נגד שבעים אומות דהיינו אשת זנונים המתדמת לאשת חיל ושם הוא הבירור דלא יכילת:

וז"ש בהך גמרא דלפני אידיהן טענת עכו"ם תנה לנו מראש. והתשובה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה היא המבררת כי טענתם מאחר שאמונה היא בזולת השכל רק רצון הלב לבד אם כן אחר שיכירו כח מלכותו יצעקו היה לך לשום בלבינו רצון זה דאמונה ולבטוח בך וממילא על ידי זה יהיה אחר כך אורך חוזר ומשפיע והיינו גם כן כמוהם. [וזהו כפיית הר כגיגית דישראל שהשם יתברך שינה רצונם] ואמר להם עשו עכשיו סוכה שהוא הבטח בד' כמו שכתבתי לעיל. ומצוה קלה שאין בה חסרון כיס רצה לומר שלא הגיע עדיין לועשה טוב שאחר כך דהיינו בצדקה ושמירת שביעית שהוא חסרון כיס. וכמו שכתוב בויקרא רבה רפ"א גבורי כח על שומרי שביעית [שעל ידי זה נעשה ואתער הטוב דלעילא כמו שכתבתי לעיל] ע"ש. והיינו הגבורה דכבישת היצר בכל תאות עולם הזה רק צריך מקודם בטח בד' שהוא כטעם אנכי הקודם ללא יהיה לך דבלאו הכי אי אפשר לקיים לא יהיה לך כשאין בטוח לו דבר זה שאנכי וגו'. וזה נקרא מצוה קלה עדיין ובה הוא תוקף הבירור כמו שכתבתי במקום אחר דבאנכי לא נאמר לשון ציווי כי לא שייך ציווי. רק מי שהוא משרשא וגזעא קדישא היא יודע ומאמין כן ומי שאינו משם גם ציווי לא יועיל. והיינו כי הקב"ה מקדיר כו' פירוש כי אלו לא היה העלם. והיה ניכר לכל שאם בחוקותי תלכו ונתתי וגו' ודאי היה כל אחד מאמין ויודע האמת, אבל השי"ת עשה שיהיה העלם. והלא תראה (חגיגה ג' ע"ב) דהלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים. אף על פי שנאמר בתורה מפורש וצויתי את ברכתי וגו' לשלש השנים. כי אין זה מפורש לעין הברכה שאחר הבטח בד' ועשה טוב להיות נעשה הטוב דלעילא רק שמי שהוא משרשא וגזעא קדישה הם מאמינים בני מאמינים. רצה לומר שאף על פי שאבותם היה רק מאמינים כדרך אומרם ואמונתך בלילות ולא נגה עדיין אור הבוקר וגם הם מאמינים בלילות חוזרים ומאמינים כנ"ל. דגם על האמונה צריך אמונה והשלכה על ד' יהבך ומקוים תמיד לישועה כמו שכתוב קוה אל ד' חזק וגו' וקוה אל ד'. מקוים ומתחזקים על ידי הקיווי שיזכו לאור ואין, וחוזרים ומקוים ואין נופלים מאמונתם. מה שאין כן בעכו"ם נאמר והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלהיו וזה מורה שהאמונה בשקר. וזהו שמבעטים בסוכתם ויוצאים היינו שמצטער הוא בהעלם שרואה שאין הבטחון בד' שלו פועל כלום להיות על ידי זה בשמחה כנ"ל ומצטער הוא היפך השמחה ואז מבעטים כנ"ל והתקצף וקילל. מה שאין כן בישראל בעוטי מי מבעטי כמו שכתוב בויקרא רבה אף על פי שראיתי זרעו מבקש לחם לא ראיתי אותו צדיק אביהם נעזב מיראתו של הקב"ה:

ולכן אמר מכם יבואו ויעידו כו' שעל ידי כל כובד הגלות והיסורין שיסרתם אותם לא סרו מאחרי. וזהו עיקר שלימות הבטוחות ולכך אז מקריבים שבעים פרים כי אז הוא הבירור והבירור הוא רק על ידי עכו"ם. היינו על ידי כל ההעלם וההתדמות שיש לאשת זנונים עם אשת חיל ורואים שישראל שרויים בצער ביניהם ודייקא על ידי זה הוא הבירור והתיקון דאשת חיל על ידי אשת זנונים המתדמית לה. ונמצא על ידי זה יש עליה גם כן לאשת זנונים כידוע המשל בזוהר מן הזונה שצוה לה המלך לפתות בנו ועילוי הזונה כשלא פתתו. וכידוע גם כן דברי הבעל שם טוב כי הרע נעשה כסא לטוב ע"ש. ולכך מקריבים נגדם רצה לומר שמעלים גם כן כל השבעים אומות להשם יתברך כי באמת כולם בריותיו וגם בהם נעשה רצונו על ידי ישראל שהכירו מתוך ההעלם שהם שקר ושלא לשמוע להם. וכך הוא רצונו וזהו בסוכות שעדיין רומז להעלם דהיינו הבטח בד' רק שמחובר באמת ועל ידי זה הוא השמחה האמיתית. אבל האמת הגמור הוא אחר כך שאלילים כליל יחלוף וד' בדד ינחנו וגו' שאין עוד מציאות לרע מעכו"ם ואז הוא שמיני עצרת שמקריבים פר אחד. וידוע משל רבותינו חז"ל למלך כו' ונשמח אני ואתם ואין עמו אל נכר מערבוביא דערב רב. וכדמסיים מסכת עבודה זרה בעובדא דר"י ובאטי בר טובי שנתברר ביניהם מי הוא משרשא וגזעא קדישא דישראל ומי לא. והבירור היה על ידי שבור מלכא כמו שכתוב מכם ובכם יבואו ויעידו כנ"ל והבירור היה אדכר מאי עבדת באורתא. כדרך אומרם ואמונתך בלילות רצה לומר בעת ההעלם אז הבירור כנ"ל. [והוא ביצרא דעריות שהוא נגד שכן ארץ שהוא נגדו עשה טוב כמו שנתבאר לעיל ששם הגבורה איזהו גבור הכובש יצרו והיינו הבירור נגד עבדים שהם דרגא שניה כידוע בברכת השחר מקודם שלא עשני גוי ואחר כך שלא שעני עבד כי העכו"ם אין יכול לכנוס כלל במדרגת יהודי ועבדים יש להם קצת התדמות אבל לא לגמרי]:

וידוע כי בכל ענין מתחלתו וסופו מובן שכולו כן כמו שכתוב בשבת (ל' ע"ב) ראו שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורהכו'. וכל מסכת עבודה זרה הוא לברר הבירורים וההבדלים שבין ישראל לעכו"ם ולכך היא חמשה פרקים נגד חמשה חומשי תורה. שהתורה היא המבדלת ומבררת [כמו שכתוב בחכמה אתברירו]. כמו שכתוב בפרק רבי עקיבא הר סיני שירדה בו שנאה לאומות העולם עכו"ם וכמו שכתוב בחגיגה אסור ללמד תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה וגו' ומסכת עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאות פירקי הוה (כמו שכתוב עבודה זרה י"ד ע"א), כי אברהם אבינו נקרא אב המון גוים כמו שכתוב בריש חגיגה דנקרא תחלה לגרים. וכמו שכתוב שהכיר את בוראו מכלל דמתחלה ליה. וכמו שכתוב (פסחים קט"ז ע"א) מתחיל בגנות [וזהו בליל פסח שהוא נגד אברהם. וכידוע דגלות מצרים היה נגד אברהם אבינו ע"ה והיה לברר זה ההבדל בין ישראל לעמים כמו שכתבתי במקום אחר] מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וידוע מ"ש בברכות (ט"ז ע"ב) דאין קורין אבות אלא לשלשה. רק משום כבודו של אברהם מסיים תיכף תרח אבי אברהם כו' כי התחלת עבודה זרה דאברהם היה רק השורש דתרח ובאמת הוא זכה לתקן גם השורש עד שגם תרח עשה תשובה כמו שאמרו חז"ל. ונאמר לו טל ילדותך שדרז"ל (בראשית רבה פל"ט) שהילדות שלו חביב כטל. וכמו שכתוב דנקרא איתן האזרחי מלשון האזרח בישראל דרצה לומר הנולד מלידה ומבטן והריון בקדושה. רק כך סדר הבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא כי יתרון האור ניכר מן החושך ונעשה החושך כסא לו כמו שכתבתי לעיל. ולכך מתחיל בגנות שגם הגנות הוא מכלל השבח והכונה לו. וזכה אברהם אבינו לתואר אזרחי אחר שנקרא איתן שהוא לישני דתקיפי כמו שאמרו חז"ל (ר"ה י"א ע"א) והיינו אחר נסיון העשר כי התקיפות הוא שאין שום דבר מזיזו ממקומו שיוכל ליפול ממדריגתו ואז אין ראוי להיות מהאיתנים מוסדי ארץ כי בהרוס היסוד יפול הבנין. רק היסוד צריך להיות עמוד ברזל שאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. וידוע שכל דבר נחלק לעשרה והם עשרה מיני דברים ומניעות שיכולים לבטל האדם ממעד מדריגתו. והם עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה ונמצא שלם בכולם שלא הזיזוהו כמלא נימא ואז זכה לשם איתן ותיכף גם כן לתואר האזרחי. והוא נסיון העקידה וידוע בזוהר דאז אתכלל ואברהם ויצחק זה בזה. וידוע כי מיצחק הוא התחלת תואר אזרחי שהוא היה קדוש מרחם ולידה ואז גם אברהם אתכלל בו ונעשה אזרחי. ולכן תיכף אחר העקידה מתה שרה ונשא יצחק רבקה. ואיתא בהבא על יבימתו מי שאין לו אשה אין קרוי אדם כו' ונעשה אברהם טפל ליצחק ויצחק העיקר כי מן הוא והלאה היה עסק אברהם במדרגת אזרחי ובדרגא דיצחק שלא נתנסה כלל בשום נסיון וכן אברהם אבינו לא נתנסה עוד ובאותה מדרגה היה יצחק עיקר:

והנה מסתמא אחר כל נסיון נתעלה אברהם אבינו ממדרגה למדרגה. וידוע שגם כל מדרגה נחלק לעשרה שהוא מספר חלוקת כל הענינים ובזמן שבין נסיון לנסיון עלה כל העשרה מדרגות שבין זו לזו. והנסיון אחר כך הוא לבררו שהוא באמת תוכו כברו כן ואז התחיל במעלה האחרת ונמצא כל המעלות שלו מאה. ומסתמא בכל מעלה ומדרגה שעלה הבחין ההבדל שבין אור לחושך וגנות שקודם לו ואם כן היה לו ת"ק פרקין. רק לפי שאברהם אבינו אז עד אחר הנסיון העשירי לא השיג לתואר אזרחי לכן לא השג אלא ד' פרקים מפרקי עבודה זרה ולא השיג עדיין החמישי. ולכן שנה רק ארבע מאות פרקי וביאור זה כי החמישי הוא חזרה כל הארבעה וכמו ספר דברים בחומשי תורה שנקרא משנה תורה. ועל דרך ששמעתי על שונה פרקו מאה ואחד פעם (חגיגה ט' ע"ב) דהאחד הוא החזרה פעם שני לתחלה זה שקול נגד הכל. והוא על דרך נעוץ סופן בתחלתן כידוע בסוד והחיות רצוא ושוב ואמרו חז"ל שלמעלה ממקום שנשלחים שם הם שבים שנאמר ויאמרו לך הננו. והיינו כשמגיע למדריגה התחתונה אז הוא כמראה הבזק חוזר חלילה ונעשה עליונה ומתחיל שנית הכל. וזהו מדרגה החמישית הכוללת כל הארבעה בשרשם וכידוע בסוד ה' פרצופין שהחמשי הוא הקוצו של י' של שם לבד כי הוא רק שורש להם כנודע. דהכתר הוא עומק ראשית של הכל והוא נעוץ בסוף דהיינו עומק אחרית. והנה מצד כל מדרגה יש הבדלים ובירורים בין ישראל לעכו"ם והבירור האחרון שמצד עומק ראשית והיינו כשאין ניכר בפועל שום הבדל. על דרך זה עמד יצחק אבינו ע"ה כשבירר בין יעקב לעשו שהניח ידו על חלק הטוב כי עשו נקרא בפרק קמא דקדושין (י"ח ע"א) ישראל מומר שנולד מיצחק שנקרא ישראל כנ"ל. ולכך יצא ממנו עמלק שנקרא ראשית גוים שהוא עומק ראשית דרע. והיינו שאיתא בילקוט (מן המכילתא סוף פרשת בשלח) גבי דוד המלך ע"ה נזכר שאין מקבלים גר מעמלק. והיינו שאי אפשר כלל שיתגייר אפילו שיעשה המצות ולא במעשה לבד אלא גם יקבל במחשבה ורצון להיות ישראל גמור. אפילו הכי נקרא (בבראשית רבה ר"פ ס"ה) רק פושט טלפיו כחזיר לומר טהור כי עומק ראשית ושורש מחשבתו ורצונו הנעלם גם ממנו בודאי אינו כן והוא שקר גמור. ולכך לא נתפרש דבר זה בתורה שלא לקבל גר מעמלק. [אף שנאמר תמחה שהרי גם בכנענים נאמר לא תחיה כל נשמה ואפילו הכי שלח יהושע שלשה פרטדגמאות ועיין בתוס' בסוטה ושאר דוכתי לענין גבעונים] רק דע"ז לא שייך ציווי ואזהרה כמו שכתבתי במקום אחר בטעם אנכי דלא נאמר בלשון ציווי דמי שהוא דבוק כ"כ בהשם יתברך בעומק ראשית עומד על דבר זה מעצמו ואין צריך לצוותו. ומי שאין דבוק לא יועיל הציווי:

ולכך נאמר מלחמה לד' בעמלק כי דבר זה אי אפשר לברר כלל שהרי הוא עמוק ונעלם מן העין ואף מן האדם בעצמו לשעה רק השם יתברך הוא שיעיד שזה עומק ראשית שלו דבוק בחיים וזה להיפך. [ודבר זה הוא תכלית כל היגיעה והשתדלות דעולם הזה ואין השם שלם והכסא שלם כו' רצה לומר היחוד דקודשא ושכינתיה שנקרא שם הוי"ה וכסאו כנודע בשלימות כל זמן שלא נתברר עומק הדביקות דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל לעין כלל דהיינו כשעומק לבם דבוק בהשם יתברך. וממילא כשזה קם זה נופל ונמחה ראשית דרע מן העולם לגמרי. ולכך בא עמלק אחר שאלת היש ד' בקרבנו וגו' כמו שאמרו חז"ל משל כו'. כי בזוהר בשלח ס"ד ב' פירוש דבעו למנדע כו' יעו"ש לשונו. וביאורו כי תחלה ראתה שפחה כו' ואחר כך פתאום נעלם מהם הכל ואבדו מידן חשק הגדול ולא מצאו מים ואמרו חז"ל בב"ק (פ"ב ע"א) ובזוהר זו תורה. ועד שאמרו טוב לנו במצרים מאחר שגם עכשיו לא פעלו מאומה טוב שלא היו מתחילים כלל כי חשבו שמיד ישתנו בקביעות ותמידות לבעלי השגה גדולה ואז האיר להם השם יתברך כידוע ובזוהר שם חק ומשפט זו פריעת המילה יעויין שם היטב. ובפרשת בא בזוהר מ' א' מאי טעמא קיימא בפגימותא כו' פירושו אות ברית הוא אות לבני ישראל שהם מחלק ד' ונחלתו וממילא כל מעשיהם ומחשבותם הכל מהשם יתברך אף שנעלם זה מהם. וכשמתגלה זה אז אין צריך להגדרות יתירות כ"כ רק בפסח עדיין לא נגלה זה. ולכך מצת חסר דקיימא בפגימותא כי מצה הוא תכלית ההגדרה מכל מיני חמידות עולם הזה הנקרא חמץ שרומז ליצר הרע כמו שכתוב בזוהר מ' ב'. אבל כאשר זה בגלוי כי גם היצר הרע של בני ישראל הוא מהשם יתברך כי חלק ד' עמו אז ממילא יכול לעשות המר מתוק ונעשה טוב מאוד זה יצר רע. ואז וימתקו המים דקטגורא אתעביד סניגורא ע"ש בזוהר:

והנה כבר האירו עיניהם במרה כי גם בהעלם ומים מרים של חשקות עולם הזה יכולים להמתיק ולדעת כי השם יתברך גנוז בגויה. וכידוע שכשיודע שהקב"ה מסתתר ובהעלם שוב אין כאן העלם וזהו ויורהו ואלפיה שדבר זה לימודו כנ"ל. רק אחר כך ראו ברפידים שהם בהעלם יותר דעל ידי רפיון ידים מדברי תרה [מה שאין כן שם נאמר ולא מצאו שבקשו ולא מצאו וכאן רפו ידיהם מלבקש] עד שאין מתמרמרים כלל [שאז היה נעשה המר מתוק כנ"ל] על שהם בהעלם. ולכך בקשו לידע היש וגו' פירוש אם שורש כל השרשים ועומק ראשית המחשבה שלהם הנעלמת מאתם גם כן כנ"ל שזה נקרא אין כידוע ליודעי חן. וזהו עתיקא [קדישא] דלא קיימא לשאלה כי אין נרגש כלל במחשבת האדם אם היא דבוקה וקשורה בהשם יתברך וחלק ד'. או רק היש שלהם רצה לומר מחשבה ורצון ומעשה הנרגשת שלהם דבוק בהשם יתברך [וידוע כי האדם בכל כח שלו דבוק בהשם יתברך באותו כח כנודע בסוד צלם אלקים וגו']. ואם כן כאשר הם בהעלם גמור הרי הם ניתקים מדביקותם וקישורם להשם יתברך. ולכך מיד ויבוא עמלק מאחר שהטילו ספק בראשית שלהם עוררו עליהם ראשית גוים וכתרא דמסאבותא. ולכך יצחק גם כן לא עמד על זה מהשגתו כי זהו לא אתיידע. רק שהשם יתברך סיבב סיבות שיכוין שלא מדעתו אל האמת להראותו שעומק ראשית שלו פירוש שגם שלא מדעתו יודע האמת ודבוק בו. וזהו תכלית תואר האזרחי ודבר זה השיג אברהם אבינו אחר הנסיון העשירי דייקא שהיה נגד מדרגה העשרה דמסאבותא שהוא כתרא דמסאבותא. כי נסיון הראשון שלו באור כשדים היה נגד מדרגה התחתונה היינו להשליך הגוף מנגד וזהו מדרגה התחתונה שזכו לה כ"א מזרעו אחריו כידוע. ומדרגה העליונה הוא הנסיון העשירי שנוגע לעומק ראשית מחשבתו שגם שם לא היה רצונו לכך והיינו כי באמת הרי לא היה רצון השם יתברך גם כן לכך. ואם כן הגם שהיה בדוק ומנוסה במחשבותיו שכל מניעות וחשקות העולם לא יניאוהו מרצון השם יתברך. ראה שבזה מכל מקום היו נופלים לו מחשבות שלא לעשות כמו שאמרו חז"ל בב"ר מענין היצר הרע בדרך. ומובן כי כל אלה משלים למחשבות וענינים שנפלו בלבם באותו דרך יעויין שם ותבין. ואלו היה כבר מנוסה בתואר האזרחי באמת היה סומך על עצמו שלא לעשות כמו שהיה באמיתות רצון השם יתברך. וכמו שהשיג זה גם כן כמו שאמרו חז"ל שאמר לו כך עונשו של בדאי שאפילו אומר דבר אמת אין שומעין לו דידע שהוא דבר אמת אלא שאין שומעין לו מכל מקום שמא הוא שקר. והיינו דירא אולי איזה רע ונגיעה לעצמו עדיין דבוקה בעומק ראשית שלו שאין נודעת אף לעצמו ומחמתה נדמה לו שהוא דבר אמת. ולכך לא עמד על דעתו ומסר עצמו להשם יתברך גם בעומק ראשית שלו. רצה לומר גם מה שלמעלה משכלו שלפי שכלו היה נראה לו שאמת שאין יצחק לעולה. עם כל זה מאחר שהשיג רצון השם יתברך להקריב עשה כן בתמימות ובאמונה פשוטה שהוא נקרא סוף מעשה כמו שכתבתי לעיל. על ידי זה זכה להיות נעוץ במחשבה תחלה דגם העומק ראשית שלו דבוק באמת שהרי האמת כן שאין זה רצון השם יתברך, ואז אחר כך זכה למעלת אזרחי. ואז כבר נכלל ביצחק כמו שכתבתי לעיל:

ויצחק השיג הפרק החמישי דעבודה זרה בענין יעקב ועשו כמו שכתבתי לעיל להכיר ולהבדיל בין אלו ששניהם מלידה ומבטן הקדושה ונמולו לשמונה. וגם במעשה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ' ס"ה) ואפילו במחשבה כידוע דרישיה דעשו גנוז בעיטפיה יצחק כמו שכתבתי במקום אחר בזה, רק ההבדל בעומק רישא דלא אתיידע, ואי אפשר לידע כלל כי מצד הדעת והשכל היה נראה ליצחק להיפך רק בלא ידיעה כיון אל האמת, וזהו עיקר הבירור כי אצל נסיון העשירי דאברהם אבינו הגם שנודע כי כולו מעומק ראשית שלו עד אחריתו דבוק באמת וראה שגם העומק ראשית שלו שלא רצה להקריב ושנולדו לו מחשבות להיפך. היה גם כן מרצון השם יתברך. מכל מקום היה זה במחשבתו ורצונו גם כן אותם המחשבות והיה בסדר ההשתלשלות עד שהגיע לעומק ראשית. אבל כאשר הוא בהעלם מדעתו ורצונו שחושב היפך האמת ועם כל זה יהיה העומק ראשית שלו דבוק באמת שלא ישגה כלל זה נתברר אצל יצחק. וזהו תכלית תוקף האזרחי הגמור שנתברר זה אצל ישראל ברפידים כנ"ל. ולכך משם נסעו מדבר סיני שראוים מעתה לקבל תורה שלא עשה כן לכל גוי ופותחת באנכי הרומז לעומק ראשית כנ"ל. ולכך כפה הר כגיגית דהיינו למעלה מרצונם ודעתם בהכרה הם עושים כרצון השם יתברך. והוא עומק מעלת ישראל שגם שירצו ברצונם ודעתם היפך רצון השם יתברך שגם מכל מקום אי אפשר שיטו מרצון השם יתברך כמלא נימא. לפי שעומק לבם הנעלם דבוק [ומכל מקום מאחר שלפי דעתם נראה להם שעושין נגד רצון השם יתברך מגיע להם העונשים בעולם הזה לפי דעתם גם כן. כי אחר כך כשיפתח השם יתברך יראו שלא היה עונשים כלל. וכמו שכתוב בזוהר חדש פרשת תבוא דכל קללות שבמשנה תורה תוכם צפון ברכות באמת והיינו דמשנה תורה הוא נגד העומק ראשית כמשנת"ל ושם באמת לא חטאו וכנ"ל. ועיין עוד שם בזוהר חדש דהוא נגד חורבן בית שני והיינו על ידי זרעו של עשו דשם הוא עיקר הבירור הנזכר לעיל כמו שכתבתי לעיל. ולכך אמרו רבותינו חז"ל על עשו שבא מכחו של זקן פירוש מכח שיצחק טעה במחשבתו מקודם. ומצד הזה הוא הטעות במחשבה לבניו שיחשבו שעושים נגד רצון השם יתברך כי אין נגלה עדיין להם עומק ראשית כמו שנגלה ליצחק תיכף. רק זה יהיה לעתיד ולעת עתה הוא כפי המחשבה דיצחק ולכך עשו גובר. אבל מי שמאיר לו השם יתברך האמת כנ"ל זהו שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה ופורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ]. ולכן הקדימו ישראל נעשה לנשמע והמין קראם עמא פזיזא שהוא נגד השכל אנושי. והשיבו אנן דסגינן בתמימותא למסור עצמינו להשם יתברך למעלה משכלינו כמו אברהם אבינו בעקידה כנ"ל שמוסר עומק ראשית שלו להשם יתברך. ועל ידי זה ממילא נעשה אף על פי שלא נשמע כי סוף המעשה נעשה כרצון השם יתברך אף על פי שלא נשמע ונדע בשכל ורצון לעשות כן. מכל מקום סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה ומאחר דמקור הנעלם של המעשה דבוק מהשם יתברך אי אפשר שיהיה סוף המעשה נטוי ממנו כמלא נימא. וכמו שהיה ביצחק רק אחר כך נשמע גם כן ונדין שהוא כן. [ואז נדע שגם המחשבה שבנתיים שאנו חושבים שנטינו מרצון השם יתברך גם זה לא היתה נטויה ממנו. וכן ביצחק מחשבתו הקודמת לא היתה טעות גמור כידוע מהאריז"ל על פסוק כי ציד בפיו נשמת רבי עקיבא ע"ש ועוד דברים בגו ואין כאן מקומו]:

וזה שטענו כלום כפית עלינו כו' למעלה משכלינו והשיבו הראשונות ישמיעינו ז' מצות כו'. כי שבע מצות בני נח הם כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ופירוש דרך ארץ הוא כפי שכל בני אדם ותורה היא למעלה משכל בני אדם ולכך ההתחלה דאברהם אבינו היה על פי שכלו עד שזכה לתואר אזרחי וזכה דשני כליותיו היו נובעות תורה. וכשאדם משתדל בשכלו ורצונו כל מה שיכול אז השם יתברך מדריכו בדרך ילך אף למעלה משכלו ורצונו. וזה ששאלו ישראל שקבלוה היכן קיימוה ובודאי לא שקר דברו לפי מראית העין. אך הקב"ה מעיד כי באמת קיימוה הכל כפי רצון השם יתברך והעדות על זה מנבוכדנצר ושארי העכו"ם דורו של שמד שמסרו נפשם על קידוש ה'. וזהו נסיון ראשון דאברהם והוא מסירת כחו הראשון להשם יתברך כמו שכתבתי לעיל. והוא ראשית ההשתדלות כפי שכלו של האדם שזה נקרא הראשונות ישמיעינו שמזה הגיע מעלה מעלה עד לאחר נסיון העשר שהוא למעלה משכל גם כן דבוק בהשם יתברך. וזה שהיה הנסיון בסוכה דמבעטי פירוש שידעו שהשם יתברך עצמו שציוום הוא עצמו מקדיר החמה והנה זה נגד השכל ממא נפשך אם צווית היה אדרבה שתקבל מעשינו ולכך ביעטו לפי שהוא נגד השכל. אבל ישראל סגי בתמימותא ולא מבעטי אף מה שנגד השכל ואין מבינים מוסרים עצמם להשם יתברך מסתמא הוא מנהיגם בטוב גם מה שאין מבינים. ועל ידי זה באמת כן השם יתברך מנהיגם בטוב נצחיי גם מה שאין מבינים בדעתם ורצונם. ולכך היה הנסיון בסוכה שבה נאמר ביחוד האזרח בישראל ישבו בסוכות. שפירוש החסיון בצל ד' לגמרי שבודאי השם יתברך כל מה דעביד הוא לטובה לו דלכך הוא זמן שמחתינו האמיתית שאין לדאוג ולפחד משום דבר מעתה. זהו רק לאזרח בישראל שדבוק באמת בעומק ראשית שלמעלה משכלו בהשם יתברך וכנ"ל:

תוכן העניינים

דובר צדק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה