דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
שבת · פרק ראשון
לפי הדפים המצויינים בדפוס ווילנא בין העמודים
דה א רש"י ד"ה שתים שהן ארבע כו' ובפ' הזורק נפקא לן מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ועדיין לא ידענו הדיבור שיצא מאותו הקול מאי הוא ועל איזה מלאכה ממלאכת המשכן אמר איש ואשה אל יעשו עוד ומדכתיב שם ויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים וכתיב לעיל והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר ועושי מלאכה אמרו למשה מרבים העם להביא מכל אלה ידעינן שעל מלאכת הבאה צום שלא יביאו עוד ומה שכתב ומתרגם אין כונתו על ת"א או ת"י כי בשניהם אין מתורגם כן אלא ר"ל בזה ופירושו של הצווי שלא יביאו עוד הוא לא תפיקו מרה"י (כי מחנה ישראל רה"י) להביא נדבה במחנה לויה שהוא רה"ר ונמצא מאי דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר מתוך אותו הקול איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הוא מלאכת הוצאה שאותו היום שבת היה והזהירם על הוצאה מרשות לרשות. הארכתי קצת בפי' הדיבור הנ"ל כי מוקשה מעט לדייקן והב"ח מוחק איזה תיבות ועדיין נשארו איזה בלא פי' ולפי דברינו אין דחק למחוק ולא נשאר דבר בלא פי':
שם ד"ה שתים כו' מדבריהם הוסיפו שתים לאסור כו' כצ"ל:
שם ד"ה שתים שהן ארבע בחוץ כו' כצ"ל:
שהן ד' הוסיפו שתים מדבריהם כצ"ל:
שם בר"נ ד"ה שניהם פטורין סוף הדבור וזה נראה עיקר בגמ' נ"ב איך נראה עיקר ע' תוס' ד' ג' ד"ה שניהם:
ע"ב בר"נ ד"ה אמר רב ביבי בר אביי כו' והתם ודאי אי לא אפשר בשערה מביאה בכלי בידה כו' כצ"ל:
שם על הגליון לשון ריא"ז ד"ה היתה ידו מלאה פירות והוציאה חוץ לחצרו בשבת למעלה מג' להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בה מותר ואפילו וכו' כצ"ל:
דף ב ברש"י ד"ה ובלבד שלא יטול סה"ד דלמא אתי לאפוקי להדיא מרה"י לר"ה כצ"ל:
שם בר"נ ד"ה ואין נושאין ונותנין בתוכן כלומר כצ"ל:
שם ברש"י ור"נ ד"ה ענוש כרת בלא התראה ונסקל בהתראה דיבור זה בגמ' שייך שפיר אבל כאן ברש"י גם בר"ן למותר כי מפורש ברי"ף כן:
שם בר"נ ד"ה ובלבד שלא יטול וכו' סה"ד דלמא לאקולי ולאפוקי מרה"י לרה"ר ולהביא מרה"ר לרה"י כצ"ל:
שם במלחמות ד"ה אמר הכותב יש בה טעם כעיקר וכו' ואפילו אכל שרדייתו שלא לצורך כו' כצ"ל:
שם אלא כדי שיקרמו פניה הא יקרמו פניה כו' כצ"ל:
ע"ב ברי"ף אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כצ"ל כמו בגמ' דאביי ורבא אמרי עלה:
שם בר"נ גרסי' בגמ' כי אתא רב דימי אמר ר"י נראה שלא היה לפניו כל האי לא דר"י ולא דרב יהודה אף לא פסק הרי"ף והלכה כר"י וראיה גדולה לזה מדפסק הרמב"ם כרב יהודה בודאי פסק גם הרי"ף וסמך עצמו על הברייתא שחושבת שמות הכרמלית ולא חשב בין העמודים כי חשוב כר"ה כ"כ המ"מ וגם אין שום אחרון מביא שהרי"ף פוסק כר' יוחנן אלא מביאים שהרא"ש והרשב"א פוסקים כר' יוחנן ואחשוב כי מעתיק טועה כמוני היום שדמיתי כיון שהרא"ש מעתיק אות באות כמו בהרי"ף שלפנינו בודאי דברי הרי"ף הם והכניס הדברים בהרי"ף שאינו כן ויש למוחקו מהרי"ף כדעת הר"נ וכל האחרונים וכן פוסק בש"ע כהרמב"ם:
דף רש"י ד"ה נעץ קנה וכו' חייב כמונח ע"ג קרקע דלא בעי הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י כצ"ל והד"א וכך הוא ברש"י בגמ':
ע"ב ברש"י מקום שאין בו ד' על ד' כצ"ל והוא ד"ה וקאי על וכי הא דאתא רב דימי אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' ומפרש רש"י מאי מקום ל מקום פירושו מקום מסוים שהוא רוחב קצת וכו' שם במשנה סמוך למנחה עד שיתפלל שמא ימשוך כצ"ל וע' מה שכתבתי בגמ' ע"ז:
בר"נ שם במשנה ד"ה לא ישב אדם וכו' והא דתני הכא משום וכו' כצ"ל:
בא"ד סמוך לחשיכה שמא ישכח נ"ב ע' תוס' שם ד"ה שמא:
המאור שם ד"ה אחרים אומרים וכו' ולפום הכין כו' כדי שיהא בין שתי הקיריות ארבעה נ"ב פי' שיהא ברוחב שתי הקיריות עם האויר שביניהם ארבעה טפחים:
במלחמות שם ד"ה ועוד אחרים אומרים כו' אמר הכותב ולעצמו וכו' ואי לאביי אפילו לר"ה וקשיא להו נ"ב פי' ע"כ נשארו בקושיא ולא תירצו אליבא דרבא ואח"כ אומר תדע ראיה להא דקאמר שאינו יכול לתרץ אליבא דרבא:
דף ד ברי"ף אמר זעירי הני חברין נ"ב בגמ' איתא אביי וע' בק"נ על הרא"ש בזה:
שם בר"נ ד"ה ומיהו ה"מ כו' או סמוך לה חצי שעה אבל כו' כצ"ל ונ"ב כמו בלולב הגזול:
שם ד"ה דלמא אתי לאמשוכי ימשוך אחר סעודתו וישתכר נ"ב וקשה הא לקמן אמרינן התם לא שכיח שכרות וי"ט לא שכיח כל כך שנגזור אף בדיעבד אבל פעמים מזדמן שישתכר אף מבע"י ע"כ לכתחלה לא יתחיל:
שם ד"ה והוי יודע שזה הלשון שכתב הרב אלפסי ז"ל היינו לשנא בתרא בגמ' ורב אחא בר יעקב אמר לה כצ"ל:
שם ד"ה אבל בתוס' מקילין בדבר ואומרים דכיון דלשנא קמא לשנא דסתם לן הש"ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש"ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב הלכך וכו' כצ"ל ונ"ב כן איתא בתוס' בזה"ל:
שם ד"ה וסעודה גדולה כו' אבל בתוס' פי' דסעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונשואין נ"ב בתוס' איתא סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה והרא"ש מוסיף וישוע הבן:
בחדושי א"ש שם ד"ה הלכך כו' ובסה"ד דפי' הקידוש הוא מתחיל בסעודת שבת ומתקן אותה כצ"ל ונ"ב שכן איתא בלולב הגזול:
שם ע"ב שה"ג אות א' או ב' ד"ה התוס' פליגי על בה"ג בפי' תפלת ערבית רשות כצ"ל ור"ל שמה"ג משמע שלגמרי רשות אף מצוה אין בו ותוס' סברי אם כי הוא רשות אבל יש מצוה להתפלל והרא"ש סבר כתוס' ומסיים כלשון הרי"ף והאידנא נהוג עלמא בתפלת ערבית חובה ואין נ"מ האידנא אם נאמר כבה"ג אם כתוס' אחר דנהגינן לחומרא יותר מרצון תוס' לא מיבעיא למצוה אלא לחובה:
דף ה רש"י ד"ה משקל שני סלעים לאו דוקא נקט כצ"ל כמו ברש"י בגמ':
שם בר"נ ד"ה אבל בתוס' מפרשים נ"ב בתוס' הכא וכן פירש רש"י התם וכן כתב הרשב"א ומסיים המ"מ ולמעשה ראוי להחמיר כדעת רש"י ורשב"א:
דף ו בר"נ ד"ה הא בדנפטא סה"ד ולא נתבררו לי דבריו נ"ב המ"מ וכ"מ ומגדל עוז כולם פה אחד שגירסת הרמב"ם לא כגי' רש"י ולא כגי' הרי"ף אלא גי' שלישית והיא ספרדית וא"א הא והא בשמש קבוע ולא קשיא כאן בדמשחא כאן בדנפטא אבל שמש שאינו קבוע הכל אסור ואח"כ איבעיא להו כגי' רי"ף אי הלכה כלשנא קמא ושמש קבוע אפילו בדמשחא מותר או כא"א וגם שמש קבוע אינו מותר אלא בדנפטא והב"י בש"ע פוסק כהרמב"ם:
ע"ב בר"נ ד"ה ת"ר פותקין מים וכו' ואוקימנא כב"ש דאית להו כצ"ל:
שם המאור ד"ה ומאי דמייתי הרי"ף ראיה כו' ואם צלי של גדי שלם או של עוף שלם הוא ולא מנתח דכ"ע ע"כ נ"ב רציתי להגיה ולמחוק התרתי של גם הוא ולא מנתח וכמו הר"נ שמעתיק דברי הרז"ה אלו ולא מעתיק אשר רצוני למחוק אבל בידעי כי לשון המאור ז"ל אשר שמו הרז"ה משונה מלשון ראשונים אחרים לא שלחתי בו יד אך בלמדנו בספרו צריכין אנחנו כאן להוסיף איזה מלות ולקרותם בע"פ וכה נאמר ואם הצלי בשר של גדי והוא שלם או של עוף דמסתמא שלם הוא ולא מנתח וכן הי' לשון המאור לפני הר"נ אך הר"נ הכניס כונת המאור בדברים קצרים ולפיכך מקדים עוף שיהא משמעות לשונו כגון עוף (שמסתמא שלם הוא) או גדי שלם:
דף ז ע"ב רש"י ד"ה והלא קצץ ואמאי אסרי ב"ה הא שרי וסה"ד פי' הא אמרינן לעיל דשרי ואח"כ צ"ל ד"ה והא אמרת רישא אין משלחין אא"כ קצץ וכן הוא בר"נ ע"כ ובווילנא באלפסי הנדפס שם תרמ"ג לא די שלא תקנו המעוות אלא שעוותו המתוקן והכניסו ברש"י כאן אינהו אשר לא הי' בס"י באשר בגמ' ברש"י ישנו גם בגמ' עומד למחוק ומה טוב עשו אם היו מוחקים אותו בגמ' כרש"י שברי"ף שלא היה והמעתיק רש"י ברי"ף כיון שאינו מעתיקו לא היה בגמ' ברש"י בספר אשר לפניו:
שם ברש"י ד"ה ומצור לצידון אינו אלא מהלך יום אחד וסה"ד גם ברש"י בגמ' מחקתיו שאין לו מקום כאן עד סה"ד ושם בגמ' כתבתי באריכות:
שם בחדושי א"ש ד"ה כגון במפליג שצריך לעסוק במשוטות של חובלים כצ"ל:
דף ח רש"י אמאי דנקט כו' נ"ב שם בלולב וערבה פרש"י אמאי דנקט סמיך אינו סומך על בעה"ב ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך ובד"ה אלא אפילו לביתו. דמה שמוציא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכש"כ לאושפיזיה שלא ימצא כלום:
שם בד"ה יגמור מאחר שריסקן וצברן בכובד יניחם כך בהכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה כצ"ל (מרש"י בגמ'):
שם בר"נ מתני' אמר רשב"ג סה"ד אלא במילי דיו"ט נ"ב פי' התם מיירי במלאכות שעושין ביו"ט עצמו אבל במילי דחול במה שמתחילין ועושין בחול ממילא יהיה נעשה בשבת או ביו"ט לא איירי:
שם הגר"י בועז מציין אמר רשב"ג נוהגין היו וכו' להרמב"ם פ"ג מה' שבת והוא טעות הדפוס כי שם אינו מזכיר הרמב"ם כלל דברי רשב"ג ולא זאת בלבד אלא בפי' המשניות שלו כותב ואין הלכה כרשב"ג אלא כב"ה שהתירו לתת איזה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר ע"כ ומובן אם השכר ידוע כפסק דמי אך הציון צ"ל על שטוענין והוא שם פ"ג ה' ב' וטוב לעיין שם במ"מ כי מאיר עינים בדברי הרי"ף כאן ובפסק הלכה של הרמב"ם:
שם ע"ב רש"י ד"ה רוב הקיפו שיבשו המדפיסים וצ"ל כמו דאיתא ברש"י בגמ':
ד"ה רוב הקיפו מבחוץ סה"ד ד"ה שישחת רוב עביו סה"ד ד"ה שני צדדין רוב הקיפו ע"כ ומה טוב היה שלא הדפיסו כל ד"ה הללו אחר שאינם ברי"ף בגמ' ישנם ושייך שם פי' רש"י עליהם:
בר"נ ד"ה אדרבא איפכא מסתברא וכו' נ"ב והיינו דקאמר רב חסדא קנים מבדרין הוא מעלה שהשלהבת יוכל לכנוס בהם וכן גרעינין והוא לגי' הרי"ף כמו שפרש"י לפי גירסתו על רב הונא:
בשלה"ג אות ג' או ד' ד"ה לפי דברי מיימו' וכו' והתימה עליו כו' נ"ב הב"י מתרצו שדעת הרא"ש דר"י אינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו ות"ק מודה לו וכך הם דברי רבינו ירוחם:
שם אות ד' או א' ד"ה יש פוסקים כו' מבע"י נ"ב הוא דעת הרי"ף שם סה"ד וכן כתב הטור נ"ב ועוד יש דעה שלישית בקנים כרי"ף ורמב"ם ובגרעינין כהרא"ש הוא דעת רש"י וגירסתו והוא לשון ריא"ז: