דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
שבת
פרק ראשון
לפי הדפים המצויינים בדפוס ווילנא בין העמודים
דה א רש"י ד"ה שתים שהן ארבע כו' ובפ' הזורק נפקא לן מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ועדיין לא ידענו הדיבור שיצא מאותו הקול מאי הוא ועל איזה מלאכה ממלאכת המשכן אמר איש ואשה אל יעשו עוד ומדכתיב שם ויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים וכתיב לעיל והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר ועושי מלאכה אמרו למשה מרבים העם להביא מכל אלה ידעינן שעל מלאכת הבאה צום שלא יביאו עוד ומה שכתב ומתרגם אין כונתו על ת"א או ת"י כי בשניהם אין מתורגם כן אלא ר"ל בזה ופירושו של הצווי שלא יביאו עוד הוא לא תפיקו מרה"י (כי מחנה ישראל רה"י) להביא נדבה במחנה לויה שהוא רה"ר ונמצא מאי דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר מתוך אותו הקול איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הוא מלאכת הוצאה שאותו היום שבת היה והזהירם על הוצאה מרשות לרשות. הארכתי קצת בפי' הדיבור הנ"ל כי מוקשה מעט לדייקן והב"ח מוחק איזה תיבות ועדיין נשארו איזה בלא פי' ולפי דברינו אין דחק למחוק ולא נשאר דבר בלא פי':
שם ד"ה שתים כו' מדבריהם הוסיפו שתים לאסור כו' כצ"ל:
שם ד"ה שתים שהן ארבע בחוץ כו' כצ"ל:
שהן ד' הוסיפו שתים מדבריהם כצ"ל:
שם בר"נ ד"ה שניהם פטורין סוף הדבור וזה נראה עיקר בגמ' נ"ב איך נראה עיקר ע' תוס' ד' ג' ד"ה שניהם:
ע"ב בר"נ ד"ה אמר רב ביבי בר אביי כו' והתם ודאי אי לא אפשר בשערה מביאה בכלי בידה כו' כצ"ל:
שם על הגליון לשון ריא"ז ד"ה היתה ידו מלאה פירות והוציאה חוץ לחצרו בשבת למעלה מג' להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בה מותר ואפילו וכו' כצ"ל:
דף ב ברש"י ד"ה ובלבד שלא יטול סה"ד דלמא אתי לאפוקי להדיא מרה"י לר"ה כצ"ל:
שם בר"נ ד"ה ואין נושאין ונותנין בתוכן כלומר כצ"ל:
שם ברש"י ור"נ ד"ה ענוש כרת בלא התראה ונסקל בהתראה דיבור זה בגמ' שייך שפיר אבל כאן ברש"י גם בר"ן למותר כי מפורש ברי"ף כן:
שם בר"נ ד"ה ובלבד שלא יטול וכו' סה"ד דלמא לאקולי ולאפוקי מרה"י לרה"ר ולהביא מרה"ר לרה"י כצ"ל:
שם במלחמות ד"ה אמר הכותב יש בה טעם כעיקר וכו' ואפילו אכל שרדייתו שלא לצורך כו' כצ"ל:
שם אלא כדי שיקרמו פניה הא יקרמו פניה כו' כצ"ל:
ע"ב ברי"ף אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כצ"ל כמו בגמ' דאביי ורבא אמרי עלה:
שם בר"נ גרסי' בגמ' כי אתא רב דימי אמר ר"י נראה שלא היה לפניו כל האי לא דר"י ולא דרב יהודה אף לא פסק הרי"ף והלכה כר"י וראיה גדולה לזה מדפסק הרמב"ם כרב יהודה בודאי פסק גם הרי"ף וסמך עצמו על הברייתא שחושבת שמות הכרמלית ולא חשב בין העמודים כי חשוב כר"ה כ"כ המ"מ וגם אין שום אחרון מביא שהרי"ף פוסק כר' יוחנן אלא מביאים שהרא"ש והרשב"א פוסקים כר' יוחנן ואחשוב כי מעתיק טועה כמוני היום שדמיתי כיון שהרא"ש מעתיק אות באות כמו בהרי"ף שלפנינו בודאי דברי הרי"ף הם והכניס הדברים בהרי"ף שאינו כן ויש למוחקו מהרי"ף כדעת הר"נ וכל האחרונים וכן פוסק בש"ע כהרמב"ם:
דף רש"י ד"ה נעץ קנה וכו' חייב כמונח ע"ג קרקע דלא בעי הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י כצ"ל והד"א וכך הוא ברש"י בגמ':
ע"ב ברש"י מקום שאין בו ד' על ד' כצ"ל והוא ד"ה וקאי על וכי הא דאתא רב דימי אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' ומפרש רש"י מאי מקום ל מקום פירושו מקום מסוים שהוא רוחב קצת וכו' שם במשנה סמוך למנחה עד שיתפלל שמא ימשוך כצ"ל וע' מה שכתבתי בגמ' ע"ז:
בר"נ שם במשנה ד"ה לא ישב אדם וכו' והא דתני הכא משום וכו' כצ"ל:
בא"ד סמוך לחשיכה שמא ישכח נ"ב ע' תוס' שם ד"ה שמא:
המאור שם ד"ה אחרים אומרים וכו' ולפום הכין כו' כדי שיהא בין שתי הקיריות ארבעה נ"ב פי' שיהא ברוחב שתי הקיריות עם האויר שביניהם ארבעה טפחים:
במלחמות שם ד"ה ועוד אחרים אומרים כו' אמר הכותב ולעצמו וכו' ואי לאביי אפילו לר"ה וקשיא להו נ"ב פי' ע"כ נשארו בקושיא ולא תירצו אליבא דרבא ואח"כ אומר תדע ראיה להא דקאמר שאינו יכול לתרץ אליבא דרבא:
דף ד ברי"ף אמר זעירי הני חברין נ"ב בגמ' איתא אביי וע' בק"נ על הרא"ש בזה:
שם בר"נ ד"ה ומיהו ה"מ כו' או סמוך לה חצי שעה אבל כו' כצ"ל ונ"ב כמו בלולב הגזול:
שם ד"ה דלמא אתי לאמשוכי ימשוך אחר סעודתו וישתכר נ"ב וקשה הא לקמן אמרינן התם לא שכיח שכרות וי"ט לא שכיח כל כך שנגזור אף בדיעבד אבל פעמים מזדמן שישתכר אף מבע"י ע"כ לכתחלה לא יתחיל:
שם ד"ה והוי יודע שזה הלשון שכתב הרב אלפסי ז"ל היינו לשנא בתרא בגמ' ורב אחא בר יעקב אמר לה כצ"ל:
שם ד"ה אבל בתוס' מקילין בדבר ואומרים דכיון דלשנא קמא לשנא דסתם לן הש"ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש"ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב הלכך וכו' כצ"ל ונ"ב כן איתא בתוס' בזה"ל:
שם ד"ה וסעודה גדולה כו' אבל בתוס' פי' דסעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונשואין נ"ב בתוס' איתא סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה והרא"ש מוסיף וישוע הבן:
בחדושי א"ש שם ד"ה הלכך כו' ובסה"ד דפי' הקידוש הוא מתחיל בסעודת שבת ומתקן אותה כצ"ל ונ"ב שכן איתא בלולב הגזול:
שם ע"ב שה"ג אות א' או ב' ד"ה התוס' פליגי על בה"ג בפי' תפלת ערבית רשות כצ"ל ור"ל שמה"ג משמע שלגמרי רשות אף מצוה אין בו ותוס' סברי אם כי הוא רשות אבל יש מצוה להתפלל והרא"ש סבר כתוס' ומסיים כלשון הרי"ף והאידנא נהוג עלמא בתפלת ערבית חובה ואין נ"מ האידנא אם נאמר כבה"ג אם כתוס' אחר דנהגינן לחומרא יותר מרצון תוס' לא מיבעיא למצוה אלא לחובה:
דף ה רש"י ד"ה משקל שני סלעים לאו דוקא נקט כצ"ל כמו ברש"י בגמ':
שם בר"נ ד"ה אבל בתוס' מפרשים נ"ב בתוס' הכא וכן פירש רש"י התם וכן כתב הרשב"א ומסיים המ"מ ולמעשה ראוי להחמיר כדעת רש"י ורשב"א:
דף ו בר"נ ד"ה הא בדנפטא סה"ד ולא נתבררו לי דבריו נ"ב המ"מ וכ"מ ומגדל עוז כולם פה אחד שגירסת הרמב"ם לא כגי' רש"י ולא כגי' הרי"ף אלא גי' שלישית והיא ספרדית וא"א הא והא בשמש קבוע ולא קשיא כאן בדמשחא כאן בדנפטא אבל שמש שאינו קבוע הכל אסור ואח"כ איבעיא להו כגי' רי"ף אי הלכה כלשנא קמא ושמש קבוע אפילו בדמשחא מותר או כא"א וגם שמש קבוע אינו מותר אלא בדנפטא והב"י בש"ע פוסק כהרמב"ם:
ע"ב בר"נ ד"ה ת"ר פותקין מים וכו' ואוקימנא כב"ש דאית להו כצ"ל:
שם המאור ד"ה ומאי דמייתי הרי"ף ראיה כו' ואם צלי של גדי שלם או של עוף שלם הוא ולא מנתח דכ"ע ע"כ נ"ב רציתי להגיה ולמחוק התרתי של גם הוא ולא מנתח וכמו הר"נ שמעתיק דברי הרז"ה אלו ולא מעתיק אשר רצוני למחוק אבל בידעי כי לשון המאור ז"ל אשר שמו הרז"ה משונה מלשון ראשונים אחרים לא שלחתי בו יד אך בלמדנו בספרו צריכין אנחנו כאן להוסיף איזה מלות ולקרותם בע"פ וכה נאמר ואם הצלי בשר של גדי והוא שלם או של עוף דמסתמא שלם הוא ולא מנתח וכן הי' לשון המאור לפני הר"נ אך הר"נ הכניס כונת המאור בדברים קצרים ולפיכך מקדים עוף שיהא משמעות לשונו כגון עוף (שמסתמא שלם הוא) או גדי שלם:
דף ז ע"ב רש"י ד"ה והלא קצץ ואמאי אסרי ב"ה הא שרי וסה"ד פי' הא אמרינן לעיל דשרי ואח"כ צ"ל ד"ה והא אמרת רישא אין משלחין אא"כ קצץ וכן הוא בר"נ ע"כ ובווילנא באלפסי הנדפס שם תרמ"ג לא די שלא תקנו המעוות אלא שעוותו המתוקן והכניסו ברש"י כאן אינהו אשר לא הי' בס"י באשר בגמ' ברש"י ישנו גם בגמ' עומד למחוק ומה טוב עשו אם היו מוחקים אותו בגמ' כרש"י שברי"ף שלא היה והמעתיק רש"י ברי"ף כיון שאינו מעתיקו לא היה בגמ' ברש"י בספר אשר לפניו:
שם ברש"י ד"ה ומצור לצידון אינו אלא מהלך יום אחד וסה"ד גם ברש"י בגמ' מחקתיו שאין לו מקום כאן עד סה"ד ושם בגמ' כתבתי באריכות:
שם בחדושי א"ש ד"ה כגון במפליג שצריך לעסוק במשוטות של חובלים כצ"ל:
דף ח רש"י אמאי דנקט כו' נ"ב שם בלולב וערבה פרש"י אמאי דנקט סמיך אינו סומך על בעה"ב ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך ובד"ה אלא אפילו לביתו. דמה שמוציא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכש"כ לאושפיזיה שלא ימצא כלום:
שם בד"ה יגמור מאחר שריסקן וצברן בכובד יניחם כך בהכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה כצ"ל (מרש"י בגמ'):
שם בר"נ מתני' אמר רשב"ג סה"ד אלא במילי דיו"ט נ"ב פי' התם מיירי במלאכות שעושין ביו"ט עצמו אבל במילי דחול במה שמתחילין ועושין בחול ממילא יהיה נעשה בשבת או ביו"ט לא איירי:
שם הגר"י בועז מציין אמר רשב"ג נוהגין היו וכו' להרמב"ם פ"ג מה' שבת והוא טעות הדפוס כי שם אינו מזכיר הרמב"ם כלל דברי רשב"ג ולא זאת בלבד אלא בפי' המשניות שלו כותב ואין הלכה כרשב"ג אלא כב"ה שהתירו לתת איזה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר ע"כ ומובן אם השכר ידוע כפסק דמי אך הציון צ"ל על שטוענין והוא שם פ"ג ה' ב' וטוב לעיין שם במ"מ כי מאיר עינים בדברי הרי"ף כאן ובפסק הלכה של הרמב"ם:
שם ע"ב רש"י ד"ה רוב הקיפו שיבשו המדפיסים וצ"ל כמו דאיתא ברש"י בגמ':
ד"ה רוב הקיפו מבחוץ סה"ד ד"ה שישחת רוב עביו סה"ד ד"ה שני צדדין רוב הקיפו ע"כ ומה טוב היה שלא הדפיסו כל ד"ה הללו אחר שאינם ברי"ף בגמ' ישנם ושייך שם פי' רש"י עליהם:
בר"נ ד"ה אדרבא איפכא מסתברא וכו' נ"ב והיינו דקאמר רב חסדא קנים מבדרין הוא מעלה שהשלהבת יוכל לכנוס בהם וכן גרעינין והוא לגי' הרי"ף כמו שפרש"י לפי גירסתו על רב הונא:
בשלה"ג אות ג' או ד' ד"ה לפי דברי מיימו' וכו' והתימה עליו כו' נ"ב הב"י מתרצו שדעת הרא"ש דר"י אינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו ות"ק מודה לו וכך הם דברי רבינו ירוחם:
שם אות ד' או א' ד"ה יש פוסקים כו' מבע"י נ"ב הוא דעת הרי"ף שם סה"ד וכן כתב הטור נ"ב ועוד יש דעה שלישית בקנים כרי"ף ורמב"ם ובגרעינין כהרא"ש הוא דעת רש"י וגירסתו והוא לשון ריא"ז:
פרק שני
דף ט רש"י ד"ה מסכסכת אבניו סה"ד ואחריו מתחיל דיבור בפ"ע ד"ה שאין נמשכין:
ע"ב רש"י ד"ה ואם היה דר בעליה שאין לו מקום בחצר ע' מה שכתבתי בזה בגמ' בעז"ה כונת רש"י ז"ל:
ר"נ ד"ה כנגד ימים הנכנסין העתידין לבוא ד"ה כנגד ימים היוצאין שיצאו כבר וזה שעומד בו נמנה מן היוצאין ע"כ נ"ב פי' וזה שעומד בו אע"ג שמתחיל עתה לכנוס למשל נר הראשון שאחר ההדלקה מתחיל יום ראשון ונכנס ובא ונגמר למחרתו בצאת הכוכבים נמצא מדליק כל הנרות יום יום על יום הבא אחר ההדלקה ולולא דבריו ה"א לב"ה שמדליק נגד היוצאין ידליק אחר שקיעת החמה ביום ראשון אחר יציאתו להראות שיום ראשון יצא ויצא יום אחד כמו שדולק נר אחד קמ"ל דלא כן אלא ידליק בההחלת הכניסה והוא נמנה בכניסתו עם היוצאין אבל לב"ש אינו צריך לפרש ולומר והוא נמנה עם הנכנסין כיון שב"ש אמרי נגד הנכנסין כמה ימים יש עוד לכנוס כמספר הימים שיבוא כן מספר הנרות פשיטא שגם היום שעומד בו עומד לכנוס:
בשלטי הגבורים אות ו' ד"ה לפי דברי הגאונים כו' והטור פסק להדיא שאסורין והפליג להאריך באיסורן כצ"ל:
דף י ע"ב ברי"ף לא כפה עליה כלי נעשה כמדורה נ"ב בגמ' עשאה:
בר"נ ד"ה אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים כו' משתי רוחות הוא ד"ה ועליו כתב בר"נ ומפרשו בגמ' כצ"ל:
דף יא אמר רב הונא כו' הרגיל במזוזה כו' הרגיל בציצית בגמ' הגי' בתרוייהו הזהיר וח"א מפרש הגי' בטוב טעם:
מהר"מ ציון א' ד"ה בגמ' ואשר"י וכו' דאלו תעניות ומעמדות מה ברכת המזון שייך כאן סה"ד נ"ב וע' ברא"ש שכתב האי ערבית דתענית בכניסתו קאמר אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה כיון שנכנס היום מתפלל תפלת תענית ושפיר שייך כאן בהמ"ז דה"א כשם שאומר בתפלה מטעם כיון שנכנס היום כך יש בבהמ"ז הזכרה באכילתו אחר תפלת ערבית בכניסתו קמ"ל וכן פרש"י בקוצר דברים ד"ה בברכת המזון של ערבית בכניסתו וכש"כ ביציאתו שכבר עבר היום ע"כ ונעתק כן ברש"י על הרי"ף וכן פי' הר"נ כל אלה לא ראה מהר"ם וזה פליאה גדולה:
ע"ב שה"ג א' ד"ה דין קריאת ההלל וברכתו כו' והאידנא נהגו לברך לגמור כשגומרין אותו ולקרות כשקורין בדילוג והוא סימן ביד הקהל לדעת אימתי גומרין ואימתי דולגין ע"כ נ"ב כבר עבר האי האידנא שבזמן המחבר ואידנא אחרת לנו שאומרים תמיד בין בהלל שלם בין בחצי הלל לקרוא ונכון כי בין כך ובין כך הלא קורין ובזמנינו הסימן ביד הקהל להלל שלם לקרוא את ההלל ולחצי הלל לקרוא את הלל (הך קבלתי):
בעה"מ ד"ה כתב ברי"ף ז"ל הא דאמר רב גידל אמר רב וכו' ומשום דקשיא להו נביא שיבשו הספרים כצ"ל:
שם מלחמות על דברי בעה"מ הנ"ל אמר הכותב כו' גבי חנוכה בעי לה הכי בהדיא או דלמא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות כצ"ל:
דף יב בעה"מ ד"ה אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר"י בר"א כו' ובמסכת מנחות דף מ"ב אי דחיא לה ומפורש בגמ' דהתם שרא ר"ז לסדיניה ואמת הדבר וכו' כצ"ל:
ברי"ף אמר רבה מפני שריחו רע כצ"ל וכן מגיה הב"ח בגמ' וברי"ף נשמט הגהה זו:
ע"ב שלה"ג א' רוב הפוסקים הסכימו דפתילות של נר שבת אינן צריכין הבהוב וחירוך וכתבו הפוסקים דאע"פ שהנשים נוהגות להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מוחרכת לא משום הלכה נהגו כך ע"כ נ"ב מנהג הנשים הנ"ל אינו ענין כלל להבהוב דמתניתין כי הבהב דמתניתין היינו שהבהב הפתילה כולה טרם מניחה מהנר בשמן כדי שתדליק יפה כל זמן שדולקת וכמו שכתב הר"נ אינם מוחרכים אין דולקין יפה ואתו לאטויי ומה שנוהגין להדליק הפתילה ולכבותה הוא רק ראש הפתילה כדי שתאחוז בה האור חיש מהר ותיכף השלהבת עולה ובבואה להדלקת הנרות כשהיא מראה האש להנר אוחזת תיכף שלהבת בהנר ולא תמשוך עת ההדלקה אף אם מדלקת הרבה נרות משמתחילה ההדלקה אותיום גומרת והמנהג זה דבר יקר ונחוץ מאד כי על הרוב אין מתחילין להדליק רק בהגיע תור ההדלקה ואם תשהה בהדלקה תדליק כמה נרות אחר הזמן ותבוא לידי חילול שבת ח"ו ע"כ גדר גדול שגדרו עצמן בנות ישראל שלא יבואו לידי חילול שבת וכן כתב הרמ"א בשם הטור סוף סימן רס"ד והרא"ש מסיים ומנהג יפה הוא ע"כ ואני מוסיף חיו יחיו בזכות זהירות בהדלקה:
דף יג ברי"ף הדין הוא פירושא דהא שמעתתא נ"ב וכן פרש"י:
ע"ב ברי"ף רבי אומר בעון נדרים בניו ובנותיו וכו' שנאמר וגו' לחטיא את בשרך וגו' וחבל את מעשה ידיך ואיזה הן מעשי ידיו של אדם אלו בניו ובנותיו ע"כ רש"י שם לחטיא את בשרך לחייב בניך ומוקשה בגמ' דרשו מן מעשי ידיך ולא דרשי בשרך כלל ורש"י דורש בשרך ומעשה ידיך מניח בלא פי' ע"כ בא הב"ח בגמ' על הגליון על דברי רש"י ומראה לנו לעיין בשבועות לט. שם דרשו לחטיא את בשרך אלו הקרובים שנענשו בעון שבועות וכן פי' רש"י התם את בשרך את קרובך וחבל את מעשה ידיך אלו בנים שנענשין בעון נדרים ולא שאר קרובים:
רש"י שם ד"ה אומרים לו העומדים שם ע"כ נ"ב קאי על אומרים לו התודה:
דף טו ברי"ף אמר רבה מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאין מוסיף הבל נ"ב בגמ' איתא אמר רבא:
שם בר"נ ד"ה אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל כו' קרוב לסה"ד דהא לא הות טמונה בערב שבת כלל כצ"ל:
פרק שלישי
דף טז בש"ג סי' א' ב' ד"ה לפי דברי רבינו כירה כו' ורש"י פסק דכל דבר כצ"ל:
בבה"מ ד"ה שהסיקוה כו' והקדרה יושבת עליו או שהיא תלויה באבנים או כיוצא בזה כו' כצ"ל:
ע"ב בש"ג בדיבור הנ"ל עוד פליגי בהאי שמיעה בדין היכא דשכח כו' ע"ג כירה בענין שאסור להשהותה כצ"ל:
שם בבעה"מ ד"ה ולענין פירושה וכו' ומנו חנניא הוא כצ"ל וכן כל חנניא שנדפס בה' צ"ל בא':
שם בא"ד ועלה מייתינן לברייתא דחנניא כצ"ל:
שם במלחמות ד"ה אמר הכותב תחלה יש לי לומר כו' ולכן כתב רש"י דאמוראי אליבא דר"מ כצ"ל:
שם כדאמרינן לקמן בביצים מצומקות כעוזרדין כצ"ל:
עוד שם והוא ז"ל הודה בפרק ראשון במקצת טעמים שכתבנו כצ"ל:
שם אבל דחנניא מפני שאינו דומה למתניתין וכו' עד כדפרישית נ"ב בעודי על הפרק ראשון דף כ' כתבתי ע' שם כל דבריו הללו מדעתי בעזרת חונן דעת ועתה נתן שמחה בלבי לשבח ולהלל ולהודות לאותו חונן לאדם דעת ומלמד אף לאנוש שפל כמוני בינה לכוון לדברי האי מרום וקדוש גאון עוזנו הרמב"ן ז"ל:
דף יז ע"ב בר"נ ד"ה והיכא דעבר ושהה וכו' בסה"ד לפיכך פירש הוא ז"ל וכו' נ"ב לפי שפי' המהרש"א דברי רש"י ז"ל ד"ה עבר ושהה במזיד מאי הן הן דברי הראב"ד ז"ל:
דף יח רש"י ד"ה מחזירין אפילו בשבת וכו' דמתני' הכי מפרשי' לרב ששת למאן דאמר כו' כצ"ל:
שם בא"ד וקאמר דמחזירין אפילו בשבת ע"כ הוא לפי פי' תוס' ומכאן עד סה"ד הוא לפי פרש"י וצ"ל אי נמי מחזירין אפילו בשבת כלומר ביום המחרת וכו':
דף יט במלחמות ד"ה אמר הכותב ולא דיו כו' בעלי הפאלג והנכפין וגם לא שמענו כצ"ל:
שם בא"ד ומשום הרחקת מרחצאות ואע"פ כצ"ל:
שם חדושי אנשי שם אות א' ד"ה פי' הערוך בערך פקע ה' כצ"ל ובסה"ד ושונין ומשלשין עד שמתגלגל כצ"ל:
ברי"ף והלכתא בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע שם ברש"י והביאו סילון מבע"י הסה"ד ואח"כ דיבור בפ"ע ד"ה של צונן כדי לחממן והמים וכו' כצ"ל וכצ"ל בר"נ:
בר"נ ד"ה תניא לא ישתטף אדם כו' שכן דרך הרוחצין בחמין להשתטף אחר כך בצונן כצ"ל:
דף כא בר"נ ד"ה ודאמרינן כו' ועוד הביא ראיה כו' ת"ל בו ישבר אלמא כו' כצ"ל:
ע"ב רש"י ד"ה מותר להניחה שם כצ"ל:
ברי"ף אמר רבא אמר רב חסדא נ"ב בגמ' לא נזכר שם רבא בכל זו השיטה והיה טוב לגרום רבה כי רבה הוא ראש המדברים לפרש מאמר רב חסדא אבל רבה מפרש בענין אחר וזה הפירוש שמעתיק הרי"ף משום מבטל כלי מהיכנו רב יוסף אמרו ולעשות מרבא רב יוסף דבר זר הוא ע"כ ההכרח למחקו ואין שום אחריות בדבר כי הר"נ וכן הרא"ש אונם מעתיקים האי אמר רבא:
דף כב בר"נ ד"ה וקשיא לן כו' כך הם דברי הרמב"ם ז"ל נ"ב קרוב קרוב קודם ראשון בראשונים הבעל תוס' ר"י ז"ל:
בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד דף מ"ד וז"ל ואומר ר"י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת ולא דמי לכל הני שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן:
במשנה ברי"ף מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר נ"ב במשנה ליתא ר"מ אומר כלל רק בברייתא בגמ' שמעתיק הרי"ף ממנה רק הד"ה ת"ר מטלטלין וכו' אלא מפני שהרי"ף פסק כאן כר"מ מעתיק לשון הברייתא אשר ר"מ בה במתניתין ובגמ' מזכיר רק ד"ה של הברייתא וכו' הוא במתניתין עד נותנים שממנו מתחיל משנה אחריתא אבל הרי"ף אינו משנה הגי' ובגמ' גורס כמו הגירסא שלפנינו המשנה לבד והברייתא לבד ומודיע זאת לנו שמעתיק ת"ר מטלטלין וכו' בגמ' אחר המשנה לידע כי אין שינוי בגי' לפניו:
שם ברי"ף הלכה כדברי המיקל הלכך נר שהדליקו כו' ע' ק"נ מה שכתב על לשון הלכך ומה שכתבתי שם:
בחדושי א"ש כתב הרב ריא"ז כו' שהרי גם בין השמשות יכול להשתמש בהם לצורך מטלטלים אותם בשבת אלא לצורך גופו ומקומם אבל לשמרו או מחמה לצל אסור וא"כ במוקצה מחמת איסור כגון נר וכו' כצ"ל:
ע"ב בי רב חמא הוה מטה גללניתא הוה מהדרי לה ביומא טבא כצ"ל ולפי גי' רי"ף ור"ח דגרסי הוה ליה אין לגרוס כי כי לא שייכי בהדדי אמר ליה רב חמא אנא כרשב"ג סבירא לי כן גורס ר"ח והת"ש והק"נ גרסי רב חמא הוה ליה מטה כו':
רש"י ד"ה ולווחים של סקיבות כו' סה"ד שעליו מושך החץ כצ"ל:
ר"נ ד"ה לווחין של סקיבות כו' סה"ד שעליו מושך החץ כצ"ל כמו ברש"י בגמ':
שם ד"ה ולפיכך השמיט וכו' ואנן כיון דבגמרן התם כו' כצ"ל:
פרק רביעי
דף כג במה טומנין רש"י ד"ה במה טומנין סה"ד אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור ע"כ כצ"ל:
ד"ה נטלא כלי ששואבין בו המים כצ"ל:
נ"ב כמו דקא עצר שהיה סוחטו מן המים:
וכן צ"ל בר"נ ד"ה נטלא דגם הר"נ פי' דקא עצר שהיה סוחטו מן המים ומה שבלע סוחט:
ע"ב רש"י ד"ה מוכין סה"ד ומותר לטלטלן בשבת או לא ע"כ כצ"ל:
ר"נ ד"ה ומקשו הכא דהאי עובדא כו' ומשום הכי נזף ביה רבה שלא התירו כו' כצ"ל
דף כד ברי"ף דר' יוסי שלחא הוה אומן כצ"ל:
בר"נ ד"ה שלחא הוה כצ"ל:
ע"ב ברש"י שורה ראשונה ד"ה או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו נ"ב ע' מה שכתבתי על זה ברש"י בגמ':
בר"נ ד"ה אמר רב הונא סה"ד אלא צנון או לפת יחיד כיון שקצת אמהות מגולה אין דרך זריעה בכך כן צ"ל:
דף כה שה"ג אות ב' ד"ה לפי גי' התוס' וכו' ומיימוני פ"ד מה' שבת שרי להוסיף אבל ע"י חילוק כו' נ"ב הוא פי' מ"מ בדברי המיימוני ע"כ:
ויש מתירין החילוק והכיסוי בכל ענין נ"ב הוא פי' כ"מ שם ע"כ:
והטור ח"מ סי' רנ"ז מסכים לפי' מיימוני נ"ב וכפי פי' הכ"מ דברי המיימוני ע"כ:
פרק חמישי
ע"ב במלחמות ד"ה אמר הכותב זהו הפירוש היה טוב אלו לא חלק על הגמ' שאמר בפירוש כתנאי אם יוצא גמל בחוטם נ"ב אבל רש"י פי' כתנאי נטירתא יתירתא אי משא הוא או לא יכולין לפרש שלא יתנגד להרז"ה:
שם דתניא אין חיה יוצאה בסוגר וכו' דת"ק סבר כיון דסגי ליה במיתנא משוי הוא וחנניא סבר וכו' כצ"ל כדאיתא בגמ' והיתרון שהוסיף דליתא בגמ' מר דהוא ומר דהוא חפשי למחוק:
דף כו ברש"י ד"ה תותרי כו' ובעמוד פי' בע"א ודומה כי פסוק לבבתני אינו מיושב לפירושו נ"ב מיושב שפיר שבזה שמייפין ומקשטין את הבהמה יתקרבו ויצמדו לבות בני אדם שיתאוו תאוה לקנות אותם ומעלין בדמים:
שם בשלה"ג אות ב' או ג' ד"ה נ"ל דתלוי בפלוגתא כו' סה"ד ונראה דבחלב אפילו שלא בשבת אסור לכ"ע כשאינו בא אלא לתענוג וכו' כצ"ל:
ע"ב בשלה"ג אות א' ד"ה לפי גי' רש"י סה"ד ומן התימא על מיימ' שפסק בפי' המשניות שלו וכו' נ"ב ע' מה שכתבתי בזה שם בפי' המשניות באותו משנה:
רש"י ד"ה חוטרתו חלדרוב"א שיש לכל גמלים על גביה כצ"ל גם בר"נ כמו ברש"י בגמ':
בר"נ אילימא כלאים דאדם דכי כריך להו סביבות ידיו נמצא קשור וכו' כצ"ל ורגליו למחוק:
בשה"ג אות ב' ד"ה מיימוני פ"ב מה' שבת בעניי לא מצאתי שם לא מיניה ולא מקצתו אלא בפ' כ' והוא מה שכתב שם הל' י' ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו והכ"מ והמ"מ לא כתבו ע"ז כלום גם הב"י אינו מזכיר כלל דעת הרמב"ם בזה גם מה שכתב הש"ג בסה"ד והכי פסק להדיא פ"ק וב' מה' שבת ע"כ יגעתי ולא מצאתי שם שום זכר למו:
פרק ששי
דף כז ע"ב רש"י ד"ה מאי לקלוע בהן שערה ולצאת בהן בשבת כצ"ל:
בר"נ ד"ה חזינא לאחתאי וכו' אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן כצ"ל:
דף כח ברי"ף ופירוש כיפה של צמר כו' כדאמרינן (חולין קלח) כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת נ"ב האי פירושא של הרי"ף אשר גם הרא"ש מעתיקו בהאי ברייתא דחולין אשר היה מונח על מצחו של כ"ג תחת הציץ חתיכה גדיל דעמרא ארכו ורחבו כאורך ורוחב הציץ נמצא שהיה עוד בגד לכ"ג אין הדעת סובלת שיהיה לכ"ג תשעה בגדים וגם אין רוח המעיינים נוחה מזה אשר לא יהיה נזכר בתורה זה הכיפה איכותו ומהותו וכמותו ככל בגדי כהונה אשר נתבארו באר היטב איך שיעשה ואיך יתנשאו עלי הכהנים ולהרמב"ם לא נראה פירושו בהאי ברייתא כיפה של צמר ואינו מביאו בכלי המקדש והכ"מ שם פ"י מתמיה על הרמב"ם שהשמיטו להאי כיפר אבל אין שום תמיה כי הרמב"ם מפרש כפרש"י שמות כ"ח שמקיים שם להאי קרא ושמת אותו וגו' בפתילי תכלת שהציץ היה תלוי עליהם וגם כתב רש"י שם שע"י הפתילים היה נותן את הציץ על המצנפת ככובע והיינו האי כיפה דהאי ברייתא ושהיו מחזיקים פתילי תכלת את הציץ מביא הרמב"ם ולא השמיט כלל:
ע"ב בשה"ג אות ב' ד"ה מיי' פ' י"ט מה' שבת כו' ואסרי דאניסכא נ"ב והב"י בש"ע פוסק כרי"ף והרמב"ם:
בהמאור ד"ה א"ל שמואל וכו' ואע"פ שנראה מן הירושלמי הזה שהוא אוסר אפילו באיש יש לומר מתוך שהוא עשוי לכך ולכך פי' בין לאיש בין לאשה כצ"ל:
דף כט רש"י ד"ה למאי חזיא דקתני אינה חייבת חטאת אלמא תורת כלי עליה במקצת דאי אין תורת כלי עליה נ"ב הני תרתי כלי פירושם תכשיט:
שם ברי"ף רמי בר יחזקאל אמר בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול מאחורי בה"כ כסבורין הם צד שבאו עליהם אויבים דחקו וכו' כצ"ל:
ע"ב בהמאור ד"ה כתב הרי"ף יש ברגלו מכה כו' כי ההיא דתניא כל שריפא ושנה ושילש ואוקימנא לאמחויי קמיעא ולא לאמחויי גברא לפי שיותר חמור כצ"ל וכו':
דף ל ע"ב ברי"ף ויש שפירשו אותה מידי דמקיף לרישיה נ"ב וכן פי' הרמב"ם והערוך ערך ככליאר בשם יש אומרים:
בשלטי הגבורים אות א' או ג' בסה"ד אשר כן יצאת הוראה בהרבה מקומות שמבליעין רצועה בתוך יד של מפתח ברזל ונותנין ב' מטבעות כסף מזה ומזה וחוגרין באותה רצועה ויוצאין בהן ואני ראיתי לגדולי אשכנז שעושין כדברי הרא"ש להכניס שלשלת כסף במפתח אפילו כו' כצ"ל:
בהמאור ד"ה הא דאמר עולא וחילופיהן באיש כו' וחילופיהן באיש שטבעת שיש עליה חותם הוא לו תכשיט ומותר לצאת בו אפילו לכתחלה לר"ה כיון דלא כו' כצ"ל:
דף לא ברי"ף הציון ב' לשה"ג צריך להיות במתניתין על תיבת ובפאה נכרית:
בר"נ ד"ה פאה נכרית קליע שער התלושה וצוברתה על שערה כו' כצ"ל:
שם ד"ה אמר רב כל שאסר כו' דה"ה בבית דכל שהוא דרך מלבוש נ"ב פי' כגון טבעת:
שה"ג ד"ה לפי' הרא"ש והטור כו' והר"נ מסכים לפי' מיי' נ"ב לשון הר"נ שלפנינו נוטה לדעת הרא"ש והטור גם ב"י כתב בשם הר"נ לאיסורא וע' כ"מ מה שכתב שם על הרמב"ם והר"נ מפרש אף גירסת הרי"ף דגורס כדי נסבא מפרש ג"כ לאיסורא:
שם ד"ה ר"ת פסק כרב ענני כו' וקיי"ל בגיטין בפ' השולח כברייתא דסברה כרב נחמן דמ"ל כו' כצ"ל:
שם ואפילו רבא דפליג עלייהו לאו משום דקתני בר"ה אלא וכו' כצ"ל:
ע"ב ר"נ ד"ה למטה מן השבכה כגון אסטמא וכו' כצ"ל וע' ערוך ערך אסטמא:
שם ד"ה יוצאות רעולות דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן כו' כצ"ל:
שם ד"ה ודאמרינן ועביד להו מפצי כו' והתנן הטביל את המטה נ"ב שם פ"ז מ"ז ושם איתא מפני שהמים מקדמין:
בא"ד איכא למימר דהני מילי במטה וכו' ונ"ב לכאורה אינו מובן החילוק הלא הטעם שמטבילין המטה הוא מפני שהמים מקדמין וכמו שמקדמין לבוא על רגלי המטה כך מקדמין לבוא בין האצבעות דאדם וי"ל לפי' הרא"ש שהתי"ט בוחר בו שמפרש מפני שהמים מקדמין כלומר דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט ואותם המים מחוברים למקוה וזאת מחלק הר"נ שאצל רגלי המטה שייך שפיר שהמים נשאר על רגלי המטה והטיט על המים והטיט אין דוחק המים מעל רגלי המטה והמים מחוברין במקוה והוי שפיר כל המטה בבת אחת כולה במים אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ומדייק הר"נ ונדחק שם וכיון שהטיט עומד שם צפופים דוחק את המים שבאו מקודם שמה והטיט דבוק לאצבעות ואין מים ביניהם וכשאדם טובל אינו כולו במים:
שם סה"ד ולא מחוור שאין בנמל טיט יותר מנהרות כצ"ל נ"ב שם פרש"י נמל פור"ט בלעז ותוס' שם מבאר דבריו מפני שהספינות רגילות להיות שם כל שעה מצוי שם טיט ע"כ:
שם ד"ה ודאמרינן עביד להו מקוואות ביומי ניסן וכו' ולפי' נראה דבנתיה דאבוה דשמואל בסיתוא לא היו טובלות בנהר משום צנה ע"כ נ"ב פי' אבל אי לאו צינה היו רשאין לטבול בנהר ולא היו צריכין למקוואות שם וביומי ניסן דרווח עלמא עד סה"ד נ"ב לקוצר השגתי אין פי' הר"נ ז"ל אלא הפוכי מטרתא לאיכא מאן דאמר הלשון ביומי ניסן מוקשה ולפי' הר"נ הלשון ביומי תשרי בלבד מוקשה ובבכורות מביא רש"י האי פירושא של הר"נ על ביומי ניסן בשם ל"א ולהאי לישנא פליג אבוה דשמואל גם על אידך דשמואל דהוא אומר בכל עת צריכין מקואות לבד פרת וביומי תשרי בלבד דאז טובלין בו ואין צורך למקואות:
שה"ג ד"ה לשון ריא"ז ונראה בעיני כו' אבל בשאר ימות השנה צריך להמשיך מים מן הנהר לבור הסמוך לשפתו כצ"ל:
דף ל"ב לשון ריא"ז ד"ה ובלבד שלא תפרוף עליהם נ"ב פי' על אבן ומטבע אבל אגוז אינו צריך הזמנה:
ע"ב רש"י ד"ה טמא סה"ד אבל שוקו אינו מטלטל אגב הכלי האי אגב זר מאד הכא וצ"ל על גב כמו ברש"י בגמ' ור"נ:
דף ל"ג רש"י ד"ה לשיחלא וכו' ובעמוד פי' בע"א נ"ב והרמב"ם פי' כמו בעמוד:
פרק שביעי
כלל גדול אמרו וכו' והיודע עיקר שבת נ"ב הרי"ף וכן הרא"ש מעתיק לשונו והיודע והיודע והעושה כולם בוא"ו המוסיף אבל בגמ' ובמשניות ליתא כל הני תלתא ווין אלא היודע היודע העושה וכן מעתיקים רש"י ור"נ כאן ש"מ הכי עיקר:
ע"ב ברי"ף בערב שבת נמי לא נפיק והאי אי נמי בחמשא בשבתא נפיק תרי יומי לישתרו ליה כו' כצ"ל:
ברש"י ד"ה העושה מלאכות הרבה כו' אלא בגופי עבירה שאינן דומין לענין שגגת מלאכות או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת כצ"ל:
המאור ד"ה מיתיבי וכו' אלמא לית ליה להאי תנא מאי דקאמר אביי עד שישגוג בלאו שבה ואית ליה דרשא דהאדם בשבועה כו' כצ"ל:
שם והא ר' עקיבא הוא דפליג עליה דמונבז והוא דפליג עליה דר' ישמעאל כצ"ל:
שם בד"ה ועדיין אני אומר כו' וה"ר שלמה ז"ל פי' כו' נ"ב גם מפי' המאור לא הניח ה"ר שלמה ז"ל את ידו וכתבו בלשון אי נמי וכו':
שם ד"ה אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה כו' כצ"ל:
שם ומ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה הוא ר' יוסי וכו' נ"ב ע' רש"ל ורש"א תוס' ד"ה מאן דאמר:
שם עד ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם אחד כו' כצ"ל: