אור ברסלב

דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים

ברכות

פרק ראשון

דף בעל המאור ד"ה מאימתי וכו' ויש מקילין בדבר וסומכין על תלמוד ירושלמי התניא קרא קודם לכן לא יצא ידי חובתו א"כ למה קורין אותה לא בשביל לצאת בה ידי חובתה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ולסמוך גאולה לתפלה ועל זאת סמך רש"י בפירושו כו' כצ"ל כנראה מהרר"י שמביא הירושלמי שם הלאה ונראה הפירוש הזה שהיו קורין ק"ש בתפלות שאין ברכות לפניה דהיינו בתפלת מוסף ומנחה במקום אשרי שאנו קורין זאת מבואר בתלמוד ירושלמי אבל להקדים ק"ש של ערבית בלא ברכות אין זכר שם כמו שמסיים בעה"מ בעצמו עדיין אין לנו ראיה להקדים וכו' בא"ד על ע"ב ועיקר קריאת שנית ק"ש פי' ק"ש הקודמת שבבהכ"נ וקורא אותה שנית מפני שאינה עיקר שם השגת הראב"ד אות ב] ד"ה ויש מפרשים צ"ל ויש מקילין וכל הדיבור עד סה"ד בירושלמי נ"ב לפי שהגהתי דברי בעה"מ ז"ל אשר הוא בעז"ה ברור כשמש שכצ"ל או שכן הוא כונתו בקוצר הלא הן הם דברי הראב"ד ז"ל:

עוד שם השגות הראב"ד אות ג] ד"ה בתלמוד ירושלמי צ"ל הד"ה ויש מפרשים ובתוך הדיבור (לא היה) צ"ל לאותן הי"ח שמתפללין וכו':

ע"ב השגת הראב"ד א] ד"ה ועדיין וכו' א"א דע וכו' מעולם לא התפללו (נ"ב פי' בבוקר ובערב) אלא בסמיכת גאולה לתפלה ובק"ש אבל היו מאחרים (פי' בתענית ציבור) את הכל כו' ועניני תשובה וכן אנשי המעמד (פי' בתפלת שחרית) אומרים פסוקי דרחמי כו' כמו שאנו רגילין לומר שמע ישראל ובש"כ וה' הוא האלהים (נראה שכן היה הנוסח בעתו ועתה בזמננו הנוסח בשינוי מעט) שמא ימשכו כו' כי זו מצוה (פי' מה שאנשי משמר עוסקים) הרשות (פי' יש להם רשות) שדוחה לדבר מצוה (אחרת):

שם בתהר"י ומי שירצה כו' יתפלל על שם נדבה שהרי כו' ויתפלל לשם חובה ד"ת שם על הגליון מהפך הגי' על שם חובה במקום על שם נדבה לשם נדבה במקום לשם חובה ומה שכתב תהר"י שם ומה שמתפלל מפרשי לדעתם והג' מעשה אילפס מקיים הגי' כמו שלפנינו ומפרשי כ"כ בטוב האי ומה שמתפלל אותה ע"ש:

דף ד ברי"ף אמר ר' אחא בר חנינא אמר ריב"ל הלכה כרשב"י (בגמ' משום ר"ע) שם א"נ בשעת הדחק כגון כו' אבל לכתחלה (פי' וגם שלא בשעת הדחק) לא:

תהר"י ד"ה וכל העובר כו' ולא ימתינו לו כלל (פי' שלא יוכל לעמוד מעט כדי שיקרא בעמידה עכ"פ עד על לבבך) ולפיכך אמרו כו':

שם בבעה"מ ד"ה תניא רשב"י אומר כו' וזמנה של ק"ש של ערבית סופה לשל שחרית:

עוד שם על ע"ב בפסחים פ' ראשון דף י"ב: כצ"ל:

ע"ב בתר"י ד"ה שיר של פגעים כו' ולא גרסי' ואומר אלא אומר נ"ב לפי' התוס' שם שכתב המשנה למלך שלתוס' פי' מסיים בזה הפסוק כי אתה ולא אמרו משם ואילך ופליג האי לישנא דאמר שיר של פגעים שפיר ואומר שאומר יושב בסתר רק עד כי אתה ולא הלאה משא"כ למ"ד שם שיר של נגעים היה מסיים עד אורך ימים:

שם תהר"י ד"ה על תפלתי כו' ורש"י ז"ל פי' שהיה נזהר דאפילו לעסוק בתורה לא היה רוצה כצ"ל:

דף ה ד"ה מפני חשד שלא יאמרו זונות מוכנות לו שם:

עוד בבעה"מ הנ"ל וכל שאינו זמן קימה מבעוד לילה עם הנץ החמה מיד זמן שכיבה הוא כצ"ל:

עוד שם ועובדא דאבוה דשמואל ולוי וכו' כצ"ל ונ"ב והוא לקמן בגמ' דף ל':

ע"ב רבינו יונה ד"ה כל המתפלל וכו' ופונים כנגד ההיכל (פי' ארון הקודש):

שם ד"ה ורבינו יצחק הזקן מפרש כו' מפני שעובר על כולם הוא בחוץ וחוזר אחוריו לבהכ"נ (וגם מתפלל לרוח אחרת):

עוד שם ד"ה אריב"ל כו' ודברי ר' יהושע במס' מגילה נ"ב במגילה ליתא אבל לקמן דף ח: איתא וכן לקמן דף סא. הוא מימרא דר' יוחנן אחורי עכו"ם ולא אחורי בהכנ"ס וכו' אמרה שם ר' יוחנן:

דף ו רי"ף אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהנך מילי מעליותא דאמרת לן משמיה דרב חסדא ואין לומר בזה שהיה להרי"ף הגי' דאמרת לן רק פשוט שיבוש הוא כי אמרת לן משמע שכבר אמר להון ולהה לו לשמוע עוד הפעם ע"כ צ"ל גם ברי"ף דאמרת משמיה כמו בגמ' כי רבא שמע מאחרים שרפרם אמר מה משמיה דרב חסדא ולא שמע מה אמר וביקש ממנו שיאמר גם לו מהנך מילי מעליותא שאמר לאחרים משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא ברבינו יונה ד"ה אלא אימא כו' כשיש שם ציבור נ"ב היינו עשרה:

ע"ב הרר"י מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית כו' בגמ' אמרינן בין תכלת שבה ללבן שבה ואית דמפרשי וכו' נ"ב ד"ת שעל הגליון רוצה להשוות האי אית דמפרשי לפי' הגמ' שנדחה והוא דבר שלא יוכל לעלות על הדעת כלל הלא הרר"י מקדים לשון הגמ' דמסקנא אחר שדוחה הס"ד בין תכלת ללבן הם שני חפצים אחד כולו תכלת ואחד ההיפך כולו לבן ודחי בגמ' הא בליליא נמי מידע ידיע לאו דוקא בלילה גמור בחשכו של לילה כי בלילה כל אפין שוין אלא פי' בעוד לילה לק"ש כעלות השחר או עלות השחר שלילה הוא לק"ש של יום ומסיק אלא בין תכלת שבה ללבן שבה וזאת מעתיק הרר"י בגמ' אמרינן בין תכלת שבה ללבן שבה וע"ז ואית דמפרשי ויכולין אנחנו לישבע שלא כוון על שני בגדים וכיון שלא היתה כוונתו אלא על בגד אחד צריכין אנחנו לדחוק ולפרש דבריו אחר כוונתו ופי' בין בגד אחד בין מקום למקום בבגד אחר של תכלת מקום של תכלת לבגד למקום שבאותו בגד של לבן ע"כ:

שם ד"ה ר' אלעזר אומר כו' יש מפרשים מלשון החציר כו' הערוך דכרתי הוא מין צבע כו' נ"ב הערוך לפנינו והכי איתא בו על כרתי שבכאן ושבסוכה ל"ד פי' מין צבע ירקרק תרגום כרישין כרתי בשביל שהם ירוקין ע"כ. וכתב המוסף הערוך א"ב תרגום ואת החציר ואת הבצלים וכרתי ובוצלי. הרי הכל כיש מפרשים ונראה שהרר"י לקח הערוך שמביא מתוס' חולין מז: שמביא התוס' שם וז"ל וכתב בערוך דהוא צבע ירוק ותרגום של חציר הוא כרתי וע"ז כתבו התוס' ונראה דהוא צבע אינדי"ש בלע"ז ומביא הרר"י כאן הערוך לפי פי' התוס' שם אבל האמת יורה דרכו כיש מפרשים וכזה פרש"י תכלת ירוק הוא וקרוב לגוון כרתי כרשינין כי להכיר בין טונקל גרין לטונקל בלאה צריך אור בהיר אבל בין תכלת לאינדקי אין להכיר כלל שאינדקי הוא קלא אילן ולפי שאינדך בא מעלי אילן וכן פי' הערוך קלא ג' קלא אילן אינדיקי ע"כ:

הרר"י ד"ה ומצינו למידין כו' ברחוק ד' אמות ויכירנו וסוף זמנו עד הנץ החמה כצ"ל במלחמות הראשון המתחיל כתב בספר המאור תניא רשב"י אומר לא רחוק מסה"ד ז"ל אבל העיקר שנ"ל שלא התירו לו חכמים שיהא קורא ק"ש של ערבית ושחרית בבת אחת זו אחר זו כצ"ל:

בעה"מ ד"ה מאי הוי עלה כו' והאמר רבה בר חנינא סבא:

דף ח הרר"י ד"ה פתח ובירך בדשכרא כו' פרש"י ז"ל כו' על ע"ב וכן מפרש באידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור וכו' ר"ל שהיה מכיר כו' על זה כתב הגהה מהר"ם אינו כן בפי' רש"י שלנו אלא ה"ג כו' נ"ב יסלח לי מהר"ם ז"ל לא דק יפה בפרש"י ז"ל הלא ברש"י כאן על הרי"ף המה כדברי הרר"י שכתב בשם רש"י ובגמ' דילג רש"י על הרישא ולא פי' כלום ודברי רש"י בגמ' אשר מעתיק מהר"מ קאי על סיפא דסיפא בערבית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים והרר"י אינו מעתיקו ע"כ:

דף ט ברי"ף ואסיקנא וע"ז דברי הרר"י ד"ה ואסיקנא והלכתא המלך הקדוש והמלך המשפט אין לפרש דר' אלעזר היה אומר דלכתחלה לא יצא אלא בדיעבד דאם איתא דרבה ור' אלעזר בהא פליגי נ"ב לא ידעתי מה בעי רבה הכא הלא רבה בר פלוגתיה דרב יוסף הוא ולא דר' אלעזר ורבה בר חנינא סבא משמיה דרב אמר כל השנה כולה נמצא רב הוא בר פלוגתיה דר"א ולא רבה ואין לומר שכוונתי על רבה בר חנינא וקורא אותו בר פלוגתיה דר"א משום דהוא אמר משמיה היה לו לפרש אדרבה בר חנינא סבא ור' אלעזר בהא פליגי ולא רבה סתם ע"כ. אני אומר שט"ס הוא ושיבוש וצ"ל דרב ורבי אלעזר בהא פליגי וכן נשתבש בכל הדיבור זה רבה במקום רב אגב רהיטא דלשנא שהמסקנא ההלכה הוא כרבה דפליג על רב יוסף אבל הרר"י איני מדבר ממנו ע"כ כל רבה דרבה ורבה לרבה כרבה דבהא דיבור אשר ט"ו המה יכולין המדפיסים להכניס במקומם רב דרב ורב כרב לרב וירויחו הדיו והנייר מחמשה עשר ההין:

במלחמת ד"ה אמר הכותב כבוד רבינו שלמה ז"ל כו' וסיומא דנוסחא דגאון ז"ל ת"ש מסיפא וכו' מאי לאו לאתויי הא דאמרן לא לאתויי נהמא ותמרי וה"ד כגון דאכל תמרי וקסבר דנהמא אכל פתת ובריך וכו' כצ"ל:

דף יא רש"י ד"ה קץ הימין שיחזור ימינו כו' נ"ב רש"י בחומש על ויקרא יעקב וגו' אשר יקרא אתכם באחרית הימים כתב רש"י בקש לגלות את הקץ ובסוף דניאל לקץ הימין פרש"י כמו באחרית הימים ומדחה בראיות לפי' הימין לשון יד ימין ע"כ עיקר פירושו גם הכא בגמ' קץ הימין קץ הימים:

ברי"ף אמר ר' יצחק אמרי דבי רבי אמי כצ"ל כדאיתא שם בפסחים נ"ו: שם תני תנא קמיה דר' יוחנן טעה בין פרק לפרק כו' באמצע הפרק חוזר לראש כן הגי' בגמ' גם בגמ' אמצע הפרק קודם לבין פרק לפרק וכזה גם רש"י אצל הרי"ף ד"ה חוזר לראש קודם ואח"כ בין פרק לפרק שהעתיק מפי' רש"י שבגמ' כסדרו וכלשונו שם:

הרר"י ד"ה למימרא וכו' ומתוך מ"ש הרי"ף ז"ל כו' שמעינן (פי' אני הרר"י) דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן כו' ועוד הביא ראיה נ"ב אחר שאמר לעיל שמעינן לשון מדבר בעדו לא שייך לומר ועוד הביא ע"כ מחקתיו וצ"ל ועוד ראיה ושן לקמן באותו הדיבור ועוד הביא ראיה מדאמרינן בגמ' ד' י"ג שמע וכו' צריך ג"כ להיות ועוד ראיה:

שם בא"ד ור' יאשיה אומר ע"כ מצות קריאה וכונה מכאן ואילך מצות כונה בלא קריאה כלומר כיון שיתכון (לצאת) אע"פ שלא יחתוך בשפתיו נ"ב האי לצאת שיבוש הוא ואינו ענין לכאן כי כאן פי' כיון שיתכוון המלות במחשבה ואפילו שפתיו לא מרחשן אבל כונה לצאת אינו צריך כי הוא עומד כבר באמצע ק"ש והכונה לצאת צריך להיות טרם שמתחיל פסוק ראשון שם ע"ב רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לא מל המדפיס אני כועס אלא על המגיהים איך הניחו שיבוש כזה אשר בן הצריך לאמו אינו נופל עליו בנו של פלונית אלא בנה של פלונית וכך אינו נופל עליו בריה דבת פלוני אלא ברה דבת פלוני ובגמ' וברא"ש הלא איתא כדבעי למהוי ולמה לא תיקנו בהרי"ף כיאות ולא זאת שלא תיקנו בהרי"ף אלא הניחו השיבוש להתרחב עוד לד"ה של בעה"מ וממנו להעתקת המלחמות את ד"ה הזה:

הרר"י ד"ה ודברת בם ולא בתפלה כו' ורבני צרפת פירשו בם יש לך רשות להשמיט קולך אבל לא בתפלה נ"ב וכן מפרש רש"י ביומא שם בשם שאילתות וגם רש"י צרפתי הוא:

פרק שלישי

דף יב ע"ב הרר"י ד"ה ועל כן נראה לפרש כו' ונראין הדברים דטעמא דמלתא הוי משום שמתחלה כשהוא פטור לא הוצרך לומר ומכל מצות האמורות דכיון שהוא פטור מאלו שהם חמורות ממילא שמעינן דכ"ש השאר אבל בסיפא שהוא בא להתיר כצ"ל:

דף יג הרר"י ד"ה אבל לענין הפסק כו' וקיימא לן כרבנן נ"ב וכן פסק הרמב"ם אבל פ"ד הל' ו':

שם נקטינן השתא כו' ובשבת חייב בכל המצות ואפילו במצות עונה נ"ב ושם ברמב"ם איתא חוץ מתשה"מ:

שם שה"ג כתב מיי' שכל זמן שלא נקבר כו' אי במלאכת עצמו אף אחרים אסורים וכבר אמרי כצ"ל:

שם סמוך לו ד"ה כתב הרא"ש ואינו מברך כו' מכלל שאינו יכול לחייב עצמו כצ"ל:

בעה"מ ד"ה הא דאמר רב יהודה וכו' אלו דברי רש"י ז"ל ודעתי נוטה לגירסת הגאונים ז"ל ג"ב תוס' ד"ה שב ואל תעשה מזכיר מזה:

דף טו הרר"י ד"ה ומצא ציבור שמתפללין כו' רבותא קמ"ל שאפילו ציבור צריך חידוש כצ"ל נ"ב כ"א ברא"ש:

שה"ג ד"ה כתב הטור דאם אינו יכול לגמור כו' אלא אם הוא בסוף איזה ברכה לא ישחה כצ"ל:

בעה"מ ד"ה ונשים בבה"מ בעיא ולא איפשטא כו' ותניא בעל קרי שאין לו מים לטבול מהרהר ואינו מוציא בשפתיו והכא אמר רב חסדא כצ"ל:

ע"ב כל העונה אמן יש"ר בכל כחו נ"ב מהרש"א בח"א שם מפרש בכל כחו קאי על הקב"ה וכמו שאמר משה יגדל נא כח ה' ע"כ והוא כונה רוממה:

שם קורעין לו גזר דינו של ע' שנה שם בגמ' סוטה ליתא של ע' שנה אלא קורעין לו גזר דינו והמעי"ט מפרש גירסת הרי"ף של ע' שנה היינו כל ימי האדם אשר הוא חי כמו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וקאמר שכל גזירות דינו של כל ימי חייו כולם בטלין וקרועים ממנו כדמשמע לשון פרעות כל הפרעות שיש עליו בכל ימיו ושניו ע"כ וכהאי גירסת הרי"ף איתא כן פרק אין עומדין ל:

על היושב בתענית בשבת ושם פרש"י קרוב לפי' המעי"ט ששם פרש"י כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו ע"כ וכש"כ מאי דנגזר עליו עד היום ההוא:

הרר"י ד"ה בכל כחו כלומר בכל כונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל אינו צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם ע"כ נ"ב ותוס' שם מביא פסיקתא כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות:

מלחמת ד"ה אמר הכותב כבר תמנו חפש מחופש כו' יכול היה לפרק התם לצבור הכא ליחיד כצ"ל להשוות התם להתם הכא להכא:

דף טז ע"ב רש"י ד"ה סדורה בפיו שגורה בפיו נ"ב אבל ברא"ש הגירסא כן שגורה ואינו צריך לפי':

שם שמור רגלך היינו צרכיו על שם מי רגלים נ"ב דברי המעתיק בזה אין טעם ולמה נטה מדרך כבושה פרש"י ז"ל שמור רגלך כמו להסך את רגליו:

דף יז רי"ף תני רבי חייא וכו' ולא יקשרם בידו נ"ב בגמ' שם איתא ולא יקשרם במתניו:

שם משום ר' שילא אמרי אפילו מטפחת שלהן אסור נ"ב זהו גי' רש"י שם ומפרש שכורכין בו תפלין בלילה ושם בתוס' בשם ר"ח לא ניחא ליה בהאי גי' שאין דרכן של תפלין להניחן במטפחת כי אם בכיס ע"כ גורס מטפחת של לחם:

הרר"י ד"ה סכין וקערה וככר ומעות כיוצא בהן כצ"ל:

ע"ב רי"ף ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעא צ"ל הוא דעבד כדאיתא בגמ':

דף יח כל הרוח שנמצא בעמוד ברי"ף הרר"י צ"ל ריח:

הרר"י כל אלו הדינין למדנו אותם מתוך הירושלמי כו' ר' יוחנן אמר אפילו רוקק כדי שיהיה כוסו נקי נ"ב פי' ישיבתו נקי ד"ה מהלך לאחריו ארבע אמות ומתעטש לכאורה כצ"ל ולפלא איך נשתבש מדברי הרי"ף פנימה לד"ה הרר"י:

ע"ב אתמר צואה על בשרו ד"ה זה הרר"י כלומר שהכניס ידיו וכו' דלא חיישינן להכי ולא דיינינן גופו אלא כמקום אחר דהא כתיב כו' כצ"ל:

שה"ג ד"ה כתב הרא"ש ז"ל ולפי זה נראה כו' אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא כצ"ל:

שה"ג שם אות ז' או ג' ד"ה אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח כצ"ל וע' ב"ב קמ"ו:

דף יט שה"ג אות א' או ה' כתב הרא"ש פרש"י כו' ואפילו את"ל לאסור צואת תרנגולין דוקא בלול שלהם כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה ומי רגלים עצמן נ"ב זה איתא בגמ' ולא כאן וגם בגמ' מיותר:

הרר"י ד"ה ובגמ' אמרינן אמר רב יוסף בעי מיניה כצ"ל אמר לי לא ידענא כצ"ל:

עשרה לא קא מיבעיא לי כו' וכיון שלא היה יכול לראותה כצ"ל שם בסה"ד והיה לו להודיעני דפחות משלשה הוי כיסוי ומותר וכו' נ"ב ואפשר לומר כלשון ה"ר נסים גאון פחות מג' כלבוד דמי עיקרא דהא מלתא שנוי במשנה בהרבה מקומות וגם בתוספתא ע"כ. ואומר אני וה"ה דיתר לאו כלבוד דמי וגם ברי"ף כמה פעמים שנוי על כן דלג על זה הכא ובעיקר המקומות מעתיקם:

דף כ שם ד"ה אבל לפניו מלא עיניו ותימה הוא למה הוצרך לומר וכן לתפלה שזה פשוט הוא כו' נ"ב קשיא להו על הרי"ף אע"ג דכן הוא גם בגמ' דעל הגמ' לא קשיא שכתבו לרווחא דמלתא רק על הרי"ף קשיא להו שפעולתו הטובה הוא לדלג על דבר שאינו נחוץ להלכה א"כ גם וכן לתפלה למותר שנדע זה מכח כש"כ:

שה"ג אות ה' ד"ה הביא לשון זה וכתב ז"ל ולא כו' אלא מדרבנן ומבעיא ליה כצ"ל:

פרק רביעי

דף כ ע"ב שה"ג אות ד' כתב הרא"ש כו' תדע שהרי יעקב אבינו תקנה לא תקנה לבטלה ועוד כיון דאסמכיה אהקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה וכמו דאינהו לא מעכבי כפרה ואית בהו מצוה תפלת ערבית נמי מצוה יש בה ואין לבטלה אלא מפני צורך שעה עכ"ל כצ"ל כאשר ברא"ש:

הרר"י ד"ה טעה כו' אבל אם טעה ולא התפלל מנחה וערבית אינו מתפלל שחרית שלשה וכו' כצ"ל:

בעה"מ ד"ה המתפלל של שבק וכו' ושמעינן מהא דרב אשי ומדרבנן קשישי דלא עבדי כאבוה דשמואל ולוי דלמסמך גאולה לתפלה עדיף כצ"ל:

דף כא שה"ג אות א' או ז' ודוקא טעה ולא כו' והר"י וסמ"ג כתבו דאינו מתפלל במוצאי ר"ח שתים וה"ה דפליגי כו' כצ"ל:

דף כב ע"ב רי"ף וקאמרי רבנן נ"ב היינו הגאונים כמו בעלי תוספות ואינך רבוותא:

רש"י ד"ה בשעת הדחק כגון בדרך או כיוצא בו כצ"ל נ"ב כי מה שכתב או במקום סכנה הוא שיבוש גדול ע' תוס' דבור המתחיל מאי איכא דף ל' ולשון הרי"ף כאן לקמן דף כ"ג: מהלך במדבר וכיוצא בו וע' רא"ש ומעדני יו"ט וד"ח וע' הרר"י לעיל דף ה' ד"ה היה לך להתפלל ובתוס' ד' כ"ט ד"ה לייט ובריש מכלתין ד' ג' תוס' ד"ה היה לך להתפלל:

טעה בברכת המינים מעלין אותו דחיישינן שמא מין הוא כתב הרר"י ומה שלא אמרו שאם טעה ולא הזכיר תחיית המתים כו' עד סה"ד נ"ב פי' בת"ה אין שום סימן כשלא אמרה כי בין שהוא מין ומאמין בת"ה ובין שהוא מין ובת"ה ג"כ אינו מאמין מאי איכפת ליה שיאמר מחיה המתים מה יזיק לו על כן אין מזה שום ראיה על מינות נשאר בחזקת כשרות ככל ישראל ותלינן שטעה ואין מעלין אותו אבל ברכת המינים אם לא אמר כיון שאם הוא מין בודאי לא יאמר ולא יקלל את עצמו ע"כ כשלא אמרה נתרע חזקתו והוא בספק אם מחמת טעות לא אמרה אם מחמת מינות וטעיתה לא שכיחא ותולין שמחמת מינות לא אמרה ומעלין אותו:

הרר"י ד"ה והא דאמרינן דאי לא אדכר מקמי שומע תפלה כו' וכן נראה בפירוש בירושלמי כו' אמר שמואל בשם ר' יוחנן וכו' עד סה"ד הלשון מחוסר הבנה מחוסר דברים אבל תוס' כט מביא הירושלמי בזה"ל אם לא שאל בברכת השנים מחזירין אותו ולהיכן חוזר ר' שמעון בשם ר' יוחנן אמר בר"ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה הכא נמי אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה ע"ב והזעצער הראשון שנשתבש בידו היה מפני בהגיעו אל ואם לאו הראשון דלג והתחיל ואם לאו השני ואחריו הולכים כל המדפיסים והמגיהים מה להם:

דף כג ברי"ף במשנה יהיו צרכיהם מלפניך נ"ב במשנה ובגמ' הגי' לפניך אך הרי"ף מעתיק כפי המכוון מהתיבה כי להיודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי לא שייך לבקש שיהיה לפניך וידע מזה גם במה שיהיה צרכי ישראל לפני הקב"ה אינו מוכרח שימלא צרכיהם אבל הכונה מובן שיהיה לפניו למלאות להם כל צרכיהם ומשאלותם וע"ז נופל הלשון מלפניך כמו העושר והכבוד מלפניך והרר"י הולך בעקביו ומעתיק מגמ' ג"כ מלפניך תחת לפניך:

שם לא תרתח דלא תחטא הוא כ"כ פירוש על ולא תחטא שבגמ' שלא נפרש כי תרי מילי נינהו אחת לא תרתח שנית לא תחטא ע"כ מפרש שאחת הוא לא תרתח דלא תחטא כדי שלא תחטא:

דף כד שה"ג אות ג' ובפי' בצבור כו' והטור סימן קכו הביא כו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה שתתחונן קודם ד"ה שתתחולל מפני שבגמ' כן הוא:

פרק חמישי

דף כד ע"ב הרר"י למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא כלומר לבטל זמרן גברי וענין נשי כדי שלא יבואו לעשות בענין אחר שהוא כאש בנעורת והוא יותר קשה כו' נ"ב לע"ד האי פירושא מוקשה כי אף אם לא יבואו לעשות היותר חמור גם פריצותא לחוד יש לבטל אבל רש"י פירש שם בסוטה דף מ"ח אם אין שומעין לנו לבטל את שתיהן נקדים לבטל את שהוא כאש בנעורת ע"כ:

דף כה הרר"י ד"ה שאפילו רואות טפת דם כחרדל וכו' וביום השני נעקר מעט ויצא בבית האמצעי נ"ב הוא העלייה כי החדר לאחוריה והפרוזדור לפניה והעלייה על גביהן ותקרת החדר גבוה מתקרת הפרוזדור נקרא העלייה אמצעי:

שם בא"ד ושכבת זרע סמוך לג' ימים של תשמיש מטמא מפני שמסריח אבל מג' ימים ואילך אינו מסריח שנקלט נ"ב שמסריח פי' שעומד להסריח אבל עדיין לא הסריח:

אינו מסריח פי' אם לא הסריח אחר ג' ימים אינו עומד שוב להסריח אלא שנקלט ונעשה עובר ואם הסריח אחר ג' ימים ידוע ש"ז שהסריח אינה מטמא:

עוד נ"ב לשון הר"נ הלכות נדה שבועות פ"ב נוח יותר שמפרש כהרר"י ובקצרה וז"ל ורבותא דטיפת דם כחרדל היינו משום דהוה מצי למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בג' ימים זא"ז ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מן התורה ז' ימים נקיים אם היא בימי זיבה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראיה אחת ע"כ:

ע"ב ברי"ף וכן אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שמחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש כו' כצ"ל:

רש"י שם ד"ה יכול משבא לגולה אז הוחלה כלומר התחיל בתפלה אבל קודם לכן לא היה מתפלל ע"כ נ"ב ע' מעי"ט ותפארת שמואל על הרא"ש הרר"י ד"ה רבנן עבדי וכו' אלא הנכון כגי' הספרים שגורסין כו' אלא מתוך שמחה נ"ב כן הוא לפנינו בעמוד אצל אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה וע' רש"י בגמ' שפירש בטוב וגם הרא"ש מפרש כמוהו והרא"ש גורס כ"כ אצל אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך שמחה כאות נפש הרר"י:

בא"ד שאין סוף דבריו ארוחת תמיד נתנה לו שהיא מפלת יהויכין אלא כצ"ל:

הרר"י ד"ה מפני הכרעות כו' ונוכל לפרש דהני הכרעות והשתחויות אחר סיום התפלה של שמונה עשרה היה עושה אותם נ"ב פי' בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות ורא"ש) כמובא בש"ג ציון ג':

דף כו ברי"ף תניא ר' אלעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל פי' שמונה עשרה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף פי' רש"י עטיפת נפשו ודאגת לבו ישאל תחלה והדר לפני ה' ישפוך שיחו יתפלל שמונה עשרה:

שם אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר פי' רש"י אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן:

שם ברי"ף כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה ומאי ניהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה נ"ב בגמ' ליתא ומאי ניהו ורש"י ד"ה בפסוקי דזמרה מפרש שני מזמורים של הלולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו והרי"ף מפרש מאי ניהו דלא כרש"י:

הרר"י ד"ה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה יש שואלין כו' נ"ב לעיל כו':

תוס' ד"ה ואין משני שמצינו כיוצא בו ובתוס' בע"ז ד"ה ואין משני כמו הרר"י כאן תרוייהו איצטריך רק עושה הצריכותא באופן אחר:

שם הרר"י ד"ה אל ישאל אדם צרכיו כו' ואמרו הגאונים ז"ל דדוקא צרכי יחיד אבל צרכי צבור מותר נ"ב גם צרכי צבור אינו מותר אלא כשאומרין אותן בסוף הברכה כדלעיל אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה וכפי' הרר"י דין השני:

שם ד"ה והאמר מר הקורא כו' וקס"ד דמגומרי הלל דהללויה הללו עבדי ה' קאמר כצ"ל ויש לשאול מ"ט אמרו שמחרף ומגדף נ"ב רש"י מפרש שם שנביאים הראשונים תקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ ע"כ ובח"א מהרש"א מפרש משום דהלל נתקן בימים מיוחדים על הנס לפרסם כי הקב"ה הוא בעל היכולת לשנות טבע הבריאה ששינה בימים אלו ונמצא מי שאומרו בכל יום לא יתפרסם אומרו על הנס גם בימים הראוים לפרסם נסי השי"ת וה"ז כמחרף ומגדף שאין בידו חלילה לשנות טבע הבריאה ומשני בפסוקי דזמרה כפי' רש"י ב' מזמורים של הילולים דאינן באים לפרסם נסיו אלא שהם דברי הלול ושבח דבעי בכל יום כדאמרינן לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ע"כ:

ע"ב רי"ף אמר רב יצחק ראה שוורים פוסק דתני רב אושעיא כצ"ל וכן הוא בגמ' וברא"ש אלא שברא"ש שיבוש אחר שמעתיק דתני רב יוסף:

שם אתמר נמי א"ר בנימין בר יפת שאל ר' אסי נ"ב בגמ' איתא שאל ר' יוסי וכן ברא"ש וכבר אמרתי אשר מהרא"ש נוכל להעמיד הגי' בהרי"ף כי בכתבו הרא"ש ספר רי"ף פתוח לפניו ומעתיק ממנו כלשונו וגירסתו א"כ כשברא"ש איתא ר' כן היה ברי"ף שלפניו והספרים שלנו נשתבשו את ר' יוחנן בצידון ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר ליה אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס נ"ב כן האי אין דכוותיה דבגמ' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא ואמר ליה צריך שיבדיל על הכוס אך מהגמ' הרוצה לעקש יאמר שאין ראיה שלהרי"ף היתה גי' אחרת אבל מדמעתיק הרא"ש גם כן א"ל צריך שיבדיל על הכוס ראיה גדולה שבהרי"ף שלפני הרא"ש היה כן ועוד אם נאמר אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס פירושו לא צריך איך אחר והם אמרו המבדיל צריך שיבדיל ואמר אתמר נמי א"ר בנימין וכו' אין זה נמי אלא ההיפך על כן האי אין עומד למחוק מהיום שלא יבוא כלל בדפוס אך יש עוד עצה שלא נפרש אין לאו אלא אין (יא) ובלאו הכי אם היה פי' אין לאו היה הלשון אומרת א"ל המבדיל בתפלה אין צריך להבדיל על הכוס ותל"מ:

הרר"י שם ד"ה לא קשיא הא דאפשר כו' דכיון שיכול להתנצל מובן אשר הוא שיבוש וצ"ל שיכול להנצל:

שה"ג אות א' או ד' תוספתא נ"ב מובא בתוס' סוטה ל: והתוס' מפרש כמו שאנו נוהגין לומר אז ישיר בבהכ"נ ביום המילה ורש"י פי' כשירה על הים דאמרו כולהו בהדי הדדי אחר שפתח משה רק הפתיחה:

דף כז בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו מציין בספרי רי"ף באות א' או בכוכב להרמב"ם מיי' פ"ו מה' תפלה נ"ב להד"ם אין ברמב"ם זכר מזה גם בגמ' העין משפט אינו מציינו להרמב"ם:

הרר"י ד"ה ומהיכן הוא מתחיל כו' ובירושלמי מפרש דברכת יוצר אור אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה אין צריך לחזור אלא מלאל ברוך ואילך וכו' כן הוא הלשון:

הרר"י וכל הבא אליו מוצא השער סגור ואומר אני בעז"ה רק אוסיף קו עקום על ראשו של או' ויהיה נקרא אומר וכך פירושו אם טעה באופנים אומר באופנים חוזר ומתחיל והאופנים עד סוף הברכה פי' ואם אופנים אמר כולו כדבעי וטעה עד סוף הברכה היינו בלא"ב עד סוף הברכה אינו צריך לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי וכן פסק הב"י והרמ"א ומ"א ובאה"ט ורמ"י ולא כד"ח שעושה לרמ"י טועה וגם לפי אשר פירשתי בעז"ה דברי הרר"י מקיים הרר"י את פי' הפ"מ שם ופי' החרדים שם ששניהם אמת:

שם הלאה בהרר"י לקרות עם הא' חדא שדרך הוא שהעולה קורא עם החזן כצ"ל:

שם הרר"י ד"ה וכל האומר שמע שמע כו' ורבני צרפת ז"ל מפרשים ההיפך נ"ב ורש"י הוא מנייהו:

ע"ב רי"ף א"ר תנחום אריב"ל המתפלל וכו' נ"ב הוא בגמ' לעיל כ"ח:

ופי' רש"י שם ד"ה איסר שני קמטים אחד מלמעלה ואחד מלמטה וכאיסר רוחב בשר באמצע:

דמצער נפשיה. שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שהוא מצטער. ופרש"י שמעתיק הרר"י בד"ה עד שיראה לא ראיתו מקום מוצאו:

שם ברי"ף המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל נ"ב שם ביומא בגמ' איתא ראוי לו שלא התפלל ופי' רש"י כלומר נוח היה לו אם לא התפצל כמו ראוי לו שלא בא לעולם ובד"ה ואם לא עשה כן פרש"י נראה כמו שלא נטל רשות להפטר:

דף כח א"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קאמינא דהוא ימינו של הקב"ה פרש"י שם שהמתפלל רואה עצמו כאלו השכינה למול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי גו':

שם הרר"י ד"ה בבית שיש לו חלונות אפשר לומר שהטעם הוא כו' נ"ב ורש"י מפרש שגורמין לו שיכוון לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע:

פרק ששי

הרר"י ד"ה על פירות האילן אומר בפה"ע ובגמ' אמרינן נ"ב דף מ':

ע"ב הרר"י ד"ה כאן קודם ברכה כו' ומאי דאמרינן בשבת קי"ט בבעה"ב של לודקיא כו' ולאחר הברכה היו אומרים שנתנה לבני אדם ובהיתר יאכלו מה שיאכלו שכבר ברכו עליו התחלה כך פי' רבינו יצחק הזקן ז"ל ע"כ כצ"ל להבין דברי הרר"י הנ"ל וטוב הגהתי קבלתי מרש"א שם בח"א שמפרש שעל זה השלחן הזהב לא היו אוכלין עליו אלא מביאין לכבוד שבת והיה עומד בשעת קידוש ואחר ברכת המוציא מסלקין אותה ואוכלין על שולחנות קטנים שהיה לפני כל אחד ושפיר קאמר רבינו יצחק הזקן והמה דברי תוס' כאן לה:

ד"ה כאן שכשהיו מסלקין אותו השלחן הזהב בתחלת סעודתן היו אומרים השמים שמים וגו':

שם הרר"י ד"ה שמן זית מברכין כו' ובגמ' שואל למה לא תקנו לומר עליו ב"פ עץ זית כצ"ל:

דף כט בשה"ג אות א' או ב' ד"ה הראב"ד כתב כו' וצ"ע בדברי הרא"ש כו' עד סה"ד ע' מעי"ט שמתרץ תמיהתו והתפארת שמואל מבטלו:

שם דיבור שאח"ז לשון ריא"ז תחלת הדיבור אני מוחק שאין לו מקום והתחלת הדיבור הוא על הקפריסין מברך בורא פרי האדמה כו':

דף ל רש"י ד"ה חביצא שלנייקוק שמפררין לחם באלפס כצ"ל:

הרר"י ד"ה ולפיכך נראה שהפי' הנכון כו' אם לא יהיה כדי ללמד שום חידוש אלא ודאי משום דברייתא כו' נ"ב ע' מעי"ט סעיף ד' ברא"ש סי' י' שתמה על דבריהם:

שם הרר"י ד"ה טריתא פטורה מן החלה כו' פרש"י ז"ל שבכירה עצמה עושין גומא נ"ב ברש"י שלפנינו כתב האי פירושא על טרוקנין והוא סבא דארעא והוא הוא שקורא הרי"ף טרותא דארעא לקמן אבל טריתא דאביי מפרש רש"י כמו שנעתק ברש"י כאן על הרי"ף מרתח גביל ובגמ' גביל מורתח והמחבר בעצמו מפרש לקמן כך ד"ה האי טריתא דארעא וכו' לדעת רש"י ז"ל צריכין אנו לומר וכו' ע"ש ונראה בעליל שמה שכתב כאן מאי טריתא מרתח גביל פרש"י ז"ל שבכירה עצמה וכו' לא מתר"י יצאה אלא נשתבש ע"י מעתיק:

בא"ד דחד אמר זה וזה לפטור וחד זה וזה לחיוב נ"ב פי' בין נתן קמח על הרותחין בין נתן רותחין על הקמח:

ע"ב הרר"י ד"ה הא דובשא דתמרי כו' כשאינו בעין נ"ב היינו שנתן לתוכו מים (תוס'):

דף לא הרר"י ד"ה אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל (כזית שיבוש) זית כו' הנה שהירושלמי סובר דר' יוחנן לא איירי בזית גדול אלא בזית אחר נ"ב אם כונתו אלא בקטן היה להרר"י לומר אלא בזית קטן או עכ"פ בזית סתם ומדאמר אלא בזית אחר משמעו דרוצה לומר דלא איירי כלל בפרי ששמו זית אלא בפרי אחר שהיה בו שיעור זית אכל כמו שרוצה להשוות גמ' דידן עם הירושלמי דירושלמי מיירי בפרי אחר כגון רימון או ענבה או גודגדניות שדרכן לאכול עם הגרעינין אבל מלשון הירושלמי שמעתיק תוס' והרא"ש מיירי גם הירושלמי בזית הפרי ששמו כן ממש ומתרצים להשוות הבבלי והירושלמי באופן אחר ע"ש. אחרי כותבי היה לבי נוקף שיש לבע"ד לחלוק ולומר שהרר"י מדייק וכתב אבל לענין הדין אפשר להעמיד ולא כתב סתם אבל אפשר להעמיד משמע דלא בא להשוות התרתי גמרות אלא הגמרות ודאי פליגי אך אנחנו יכולין לצאת ידי שניהן במין זה כבבלי ובמין זה כירושלמי וב"ה מצאתי בכ"מ ברכות פ"א הלכה ב' כותב שרבינו יונה מיישב בענין דלא פליגי הירושלמי על גמ' דידן:

ע"ב רש"י ד"ה מניח פרוסה תחת השלמה ובוצע או משתיהן:

או מן השלמה כצ"ל וסה"ד:

שם הרר"י ד"ה ולפי דברינו למדנו מכאן וכו' אלא דינם כפרוסה וכו' נ"ב היינו לסתם אדם אבל י"ש מקיים שתיהן:

דף לב טול כרוך טול כרוך כן הוא גי' הרי"ף והרמב"ם ויש לפרש על שם שאין רגילין לאכול פת בלא לפת או מלח שעמו כדלקמן לכך נקרא בשם כריכה שכורכין דבר אחר עם הפת (מעי"ט) ולא ניחא להו גי' הגמ' טול ברוך כי משמעו טול ברוך שיברך ולא צריך ברכה כי הבוצע מברך ומוציא כל המסובין עמו ורש"י דחק לפרש טול ברוך טול מפרוסת הברכה ומה שברש"י על הרי"ף כ"כ טול כרוך ממדפיסי ווילנא יצא זה השיבוש כי ברש"י צ"ל כמו ברש"י בגמ' טול בריך וכן הוא גם ברש"י ברי"ף בדפוסים ישנים:

שם ברי"ף ת"ר ועל דבר שאין גידולו מן הארץ כו' ועל הגבינה ועל הביצים ועל הדגים נ"ב גם תינוקות של בית רבן יודעין שהאי ועל הדגים מיותר ובגמ' ורא"ש ליתא:

הרר"י ד"ה מתני' בירך על פירות האילן כו' על החומץ ועל הנובלות פי' נובלות הפירות שנפלו קודם בישולן נ"ב ע' הרע"ב ותוס' רע"ק:

הרר"י ד"ה גמ' מחלוקת כשברכותיהן שוות כו' ונראה למורי הרב נר"ו כו' אותו שהוא יותר תדיר עליו יש להקדים כו' ואע"פ שאינו רוצה עתה לאכלו כצ"ל כן הוא ברא"ש:

דף לג הרר"י ד"ה אמר רב פפא הלכתא כו' פרש"י ז"ל כגון שהביאו תאנים וענבים כו' נ"ב רש"י שם ד"ה אין טעונין ברכה כתב כל מידי בין פירות בין מזון שהביאו ללפתן מזה מעתיק הרר"י תאנים וענבים כו':

שם הרר"י ד"ה שלא מחמת הסעודה כלומר כו' ויש סיוע לדינים הללו מן הירושלמי דגרסינן התם רב הונא אכל תמרי על פיסתיה (נ"ב פי' עם חתיכת לחם) אמר ליה רבי חייא בר בא פליג את על רבך שבקיה בתכא ותברך עלייהו תחלה וסוף אמר ליה אינון עיקר גינוסתין פי' רב הונא כו' אתה חולק על רבך רב כו' וכל האמוראים האחרים שאמרו (כאן בגמ' שלנו לעיל) הביאו לפניהם תאנים וענבים כו' נ"ב הנה לעיל לא נזכר שם רב אלא רב הונא והמעי"ט כתב על זה ויתכן שהרר"י גורס לעיל הביא לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב טעונין כו' אבל מה מועיל לנו אם כך היה להרר"י הגי' שעיקר דבריו מוקשה שלעיל אמר רב טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן ור"ח מוכיח פליג את על רבך שבקיה בתרא ותברך עליהון תחלה וסוף והנה מה שכתב הרר"י חולק את על רבך רב נכון וכן פי' שם פני משה אבל אין ענין לדלעיל אשר בתלמוד שלנו אלא שם בירושלמי איתא קודם לזה משמיה דרב דבכה"ג מברכין לפניהן ולאחריהן אתמהא:

ע"ב ברי"ף בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל שקל רב פפא וקא אכל כו' כצ"ל כמו בגמ':

הרר"י ד"ה אמר ליה רב נחמן עדיין מר כפין הוא שאין זה חשוב לך קביעות כצ"ל:

בשה"ג אות ב' מיימ' וטור השוו כו' ורבי' מחלק נ"ב מדכתב הכא כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל ולקמן דף ל"ד כתב כיון דאמריתון הב לן ונברך איתסר לכו למשתי וכן הלכתא:

שם אות ד' בפי' פרפרת רבו הדעות ומה שיש להקשות מדברי הרא"ש לדבריו ממש כצ"ל:

דף לד הרר"י ד"ה ואומר רבינו יצחק ז"ל כו' ויש שהיו מעמידין המשנה בברכת המוציא בלבד והיו אומרים דברכת מזון כצ"ל ונ"ב פי' הא דקאמר רב אדא ואפילו ברכת מזון לא גמרינן ר"ל ברכת מוציא ע"כ ברור:

ע"ב הרר"י ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל שאפילו כיון שהסכימו ביחד ואמרו נאכל כאן נ"ב כצ"ל וכן הוא ברא"ש:

שם ד"ה וחכמי לוניל שאלו כו' וכל אחד ואחד צריך לברך לעצמו כן צ"ל:

שם שה"ג אות ג' או ד' פי' רש"י ג"כ כו' ורבינו אלחנן כתב דבין הוא פנוי בין אינו פנוי לעולם פלגין כו' כצ"ל:

שם השגת הראב"ד ד"ה שמאחר וכו' ועד שלא נתברר מי הוא המברך על היין איך יפול עליו והוא אומר כצ"ל וסה"ד עליו נמחק:

עוד שם כדרב חייא בר אשי דאמר הנוטל ידיו באחרונה וכו' להכי אמרינן כצ"ל:

דף לה ע"ב הרר"י ד"ה כל שהוא משבעת המינים כו' הה"נ רבנן דאמרי ברכה אחת מעין שלש לאו דוקא בשבעת המינים בלבד אלא בכל מילי כו' נ"ב דכיון דלרבנן וברכת לא קאי אלא על הלחם בלבד ולא על שבעת המינים א"כ כל מילי שוה לשבעת המינים:

שם ד"ה כי אל טוב מטיב אתה מעין ברכה אחרונה כצ"ל (מלא הרועים) (ואחרון צ"ל ראשון) ברי"ף ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפל אמר רב אחא בר ר' עולא בפירות גינוסר שנו ע"כ ובהרר"י בפירות גינוסר שנו נ"ב לפי פי' הרר"י נשאר קושית תוס' ד"ה בפירות גינוסר ליברך על הפירות ויפטור הכל גם הלשון אינו מדויק והיה צריך לומר מי איכא מליח דהוי עיקר והפת טפל אבל לפי' התוס' והרמב"ם הפי' יותר מפורש שפיר גם הלשון מי איכא דבר מאכל שצריך לאכול אחריו כל כך מליח עד דהוי דבר המליח עיקר והפת טפל:

דף ל"ו הרר"י ד"ה ולא פליגי הא לן והא להו כו' וכשמביאים פירות ח"ל לא"י (בן אריה) מגיה לח"ל מא"י:

פרק שביעי

הרר"י ד"ה מעשר ראשון שנטלה תרומתו כו' וקמ"ל שאע"פ מכאן עד סה"ד הלשון צריך תיקון וכצ"ל וקמ"ל מתני' שאע"פ שהפקיע מיניה מצות תרומה גדולה אפ"ה כיון שלא היה דגן בשעת נתינה ללוי המעשר וניטלה תרומת מעשר שהגיע חיובה לא דיינינן ליה איסור ומצטרף עמו לזימון:

ע"ב רש"י ד"ה מצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת הזימון כצ"ל. מרש"י בגמ' שם ד"ה קורין לו להודיעו שהן רוצין לזמן ויפנה עליהם במקום מעמדו ודי להם בכך סה"ד כצ"ל:

הרר"י עד כמה מזמנין כו' דאלמא דכשיעור זית דיינינן ליה אכילה כצ"ל:

שה"ג אות א' או ה' רש"י כתב סה"ד ודברי התוס' ורש"י דף מ"ה נראה כדברי מיימון כצ"ל:

דף לז לשון ריא"ז לפי שברכת הטוב והמטיב כו' וכן נראה בעיני עיקר שאין לענות אמן אחר גאל ישראל של שחרית שאין ראוי להפסיק בינה לברכה ממה שאין ראוי להפסיק בין גאולה לתפלה כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה ורב ששת אמר עד שיברכו כו' והם גומרין ברכת המזון וכן פי' בעמוד כצ"ל:

שם ד"ה בלשון זכר כדאמרינן שנים ושלשה הוה ליה למימר שתים ושלש נ"ב אין הכי נמי שרש"י גורס שתים ושלש:

ברי"ף והכין פירושא ב' וג' מאי ב' וג' הכין פירושו שאכלו אנשים הרבה אין נ"מ כמה היו משלשה ואילך ואין אחד מהן יודע כו' כך פירוש דברי הרי"ף לפי שמפרש הרא"ש:

שם הרר"י עד היכן כו' נימא כתנאי דתני חדא ב' וג' שאכלו מברכין ברכת המזון הרא"ש מעתיק דברי הרי"ף שנים ושלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה וארבעה וכן צ"ל גם כאן ברי"ף שאכלו נמחק:

דף לח הרר"י ד"ה להיכן הוא חוזר כו' ואין זה נכון שמאחר שאכל אחר כך האיך אפשר לומר שלא יאמר ברכת הזן שהוא מן התורה כצ"ל ואשר בינתים מחקתי כי שפת יתר הוא שם ד"ה מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב וכו' פי' ת"ק סבר כו' עד סה"ד נ"ב מעי"ט משיג על זה מהגמ' ע"ש:

שם ד"ה שנים ממתינים זה לזה בקערה כלומר בשעה ששותה האחד או חותך הלחם או ממתין שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא יש לו לחבירו להמתינו מפני דרך ארץ כצ"ל לאשר בדפוס נפל בזה איזה שיבושים העתקתיו כיאות:

שם ד"ה ואם בא לחלוק כבוד כו' כלומר אם אחר שבצע כו' מעי"ט משיג על האי פירושא ומחזיק בפי' אחרון שבתוס' ד"ה אין המסובין בסה"ד ומפרש דברי הרא"ש כ"כ כזה ומביא שגם הטור פי' כן ע"ש בתוס' דף מ"ז: שם בהשגת ד"ה ועל ההוא וכו' אבל בחיי ראשי ערב הוא עלי נ"ב פי' מתוק הוא עלי שה"ג אות א' כתב הרא"ש כו' וכן כתב הראב"ד ז"ל דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע נ"ב פירוש יצא ידי ברכת המזון על מה שאכל למפרע:

שם לקראת חתן דצריכין ברכה כצ"ל:

שם איך יתכן שאוכל באמצע הברכות כצ"ל:

שם כמו שפי' רב אלפס ז"ל דמיירי כאותו שאומר נברך שאכלנו משלו כצ"ל:

שם מ"מ כיון שאכלו אח"כ צריכין לברך ברכת הזן דג' ברכות דאורייתא נינהו ולא מסתבר שיצאו ידי ברכת הזן במה שהפסיקו להג' באמצע סעודתן דוק ותשכח איזה תיקונים שתקנתי בעז"ה בזה הדיבור הקצר:

תוכן העניינים

דבש תמר - ב (ריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה