דבש תמר - ב (ריף)· רבי דוד טיטלבוים
עבודה זרה
פרק ראשון
דף א ר"נ סמוך לסוף המשנה ד"ה אע"פ שמצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן סה"ד ומשום דהכא אליבא דחכמים דר' ישמעאל קיימינן לפניהם אסור לאחריהם מותר נ"ב והיה צ"ל יום אידם עצמו מותר אלא לאחר שפרע חובו שמח הוא לאלתר:
שם ד"ה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן כה"ד דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה נ"ב רש"י בגמ':
ע"ב רי"ף שורה ג' דינר קסרי נאה גרסינן בפרק השוכר את הפועל ס"ה רב יהודה משדר ליה קורבנא לאבודרנא (בגמ'):
שלה"ג ואע"ג דמתנדבין ונותנים המעות לכומרים מותר לו להלוותו שאין הכומרים קונין:
שם לשון ריא"ז בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד לפי שישראל שבחו"ל הן מפוזרים.
דף ב רי"ף אמר ר' יצחק איש כפר עכו (כצ"ל כמו בגמ'):
שלה"ג אפילו היה דעתו לחזור למקומו אבל מקומו כפוף למקום שהוא שם כגון בבל לא"י אז יש לו:
ע"ב ר"נ שורה ב' למעלה משורה אחרונה נבילה דידיה בקדרה דישראל ומסתפו דאי חזי ליה כן גי' ב"ח והוי תרי טעמי:
שלה"ג ולא חשו לה חכמים מאי לא חשו לה חז"ל אמ"א הכא לא חשו להם חכמים:
דף ג ר"נ שורה י"א קיסטא נ"ב הוא גי' הערוך:
שורה כ"ב מסלק אותה העובד כוכבים מעל גבי כירה ומחזירה ע"ג כירה שסבור הוא לסלק את שלו ולהחזיר שהרי אין לו קפידא בכך:
שורה ל"ה אין חוששין לה לא משום נבלה ולא משום בשולי עובד כוכבים ולא משום צנורא:
ע"ב ר"נ ד"ה ובכרכין נ"ב בעמוד ליתא כלל רק בגמרא איתא וצ"ל בכרכין:
דף ד במתני' רבי יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול הלבן (נ"ב כצ"ל כמו בגמ' ומשניות):
ע"ב שלה"ג כגון סוס דבי וויאדן דפ' המצניע:
מלחמת מסוף העמוד למעלה שורה ד' נמי מוכחא סוגיין כדכתבינן ואין בהם ספק:
שורה ב' בסופה ועוד נתפרש בספרינו:
דף ה רש"י ד"ה כבלין ושלשלאות. ד"ה הינדואה בברזל של ארץ הודו שאין עושין אותו אלא לכלי זיין:
ר"נ שורה ראשונה אימור לשחיטה זבנה פירש רש"י נ"ב בתוס' שם מביא פי' זה בשם מפרש אחר ובשם רש"י מביא הרשב"ם פי' אחר:
ר"נ ד"ה והאידנא נהוג ומשנינן אי אפשר כלומר בלא הפסד נ"ב לרש"י שמפרש א"א בלא איבה אין ראיה כל כך שיהא שרי משום פסידא:
ע"ב שלה"ג ב' ד"ה וגבי איסור מכירה:
וכן הוא דעת הרא"ש ורמב"ן כתב דה"ה בחו"ל:
גם מה שכתב הטור דהרא"ש ז"ל דחה דברי הרמב"ן אינו שם בחבורו נ"ב לפנינו ברא"ש איתא בפירוש על דברי הרמב"ן ולא נראה וכן מעתיק הטור:
דף ו ר"נ שורות הרחבות למטה בעמוד שורה ב' בהמה על מנת לשחוט מהו נ"ב ועוד בתוספתא פ"ב תני סתמא בלא שום מחלוקת כר"י בבהמה:
ע"ב ר"נ ד"ה מתני' אף במקום שאמרו להשכיר. ולפי זה מתני' ה"פ אף שבאותן מקומות שהקלו להשכיר כעין סוריא ולר"מ או א"י לרבי יוסי לא לבית דירה הקילו אבל בחו"ל שהקלו נ"ב פי' לד"ה אף לר"מ וה"ה סוריא לר' יוסי שמקיל למכור אף להשכיר לבית דירה מותר:
דף ז ר"נ ד"ה הא סתמא. ותמהני כיון דלא איפשטא האבעיא רבא אמאי איכסיף:
שלה"ג שורה י"ח או יארוג לו:
שורה כ"ב שיעשה עובד כוכבים לו:
שורה כ"ט מלאכה לו בשבת:
סמוך לסה"ד התיר מהר"ם לישראל לשכור עובד כוכבים:
פרק שני
ע"ב ר"נ סמוך לסוף המשנה לא כן תנינא אבל כותית:
מניקה בן של ישראל (נ"ב כן איתא שם):
דף ח מלחמת ד"ה אמר הכותב נראה לי סמוך לסה"ד ואל הוה בהא מלתא פלוגתא לא הוינן מקשינן מדרב יהודה:
שם ד"ה ומה שכתב בעל המאור ז"ל ואם יש בקיאין עומדין על גביו מותר כעובד כוכבים המל את ישראל:
המאור ד"ה ואם יש בקיאין עומדין על גביו מותר כעובד כוכבים המל את ישראל:
דף ט רש"י הרי הוא בא ללמד על רוצח כדמשמע פשטא דקרא נ"ב נשתבש העתקת רש"י אדרבא משמע שרוצח בא ללמד על נערה מאורסה וטוב להעתיק כאן רש"י שברי"ף בפסחים וז"ל שם ד"ה וכי מה ענין. מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה מעתה והלא פירש בה דאונס פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא נראה כמו שרוצח בא ללמד כאן ונמצא למד מכאן והכי קאמר כרוצח כנערה המאורסה שניהן שוין מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף ומקיש נערה מאורסה לרוצח וכו' כמו שבעמוד אך הרי"ף ז"ל השמיט כאן הרישא שאינו נוגע לענינינו כאן וזה הטעה להמעתיק רש"י מן הדרך:
ר"נ ד"ה דרך הנאתן. ומיהו לענין אכילה (פי' לרפואה וה"ה לשתותן) אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם (פי' באכילה ושתיה) שלא במקום סכנה:
של דבריהם כדרך הנאתן (פי' אפילו שלא באכילה ושתיה אלא לרטיא ולמשוח):
שם שורה ב' למעלה משורה אחרונה שבעמוד ד"ה לא אפשר וקא מכוון שלה"ג מאיסורי הנאה כתב הרשב"א בתשובה ולרופאים שאמרת ראיתי שערוריה שנותנים לחולים אותן משקים הנעשים ביד עובדי כוכבים מחומץ שלהם ודבש או פאנג ולא ידעתי מקום:
וכ"ש באיסורי יין נסך ואפילו בסתם יינן ככבשין שדרכן:
ולא בדברים שדרכן לתת לתוכן יין בלבד אסרו אע"פ שאין ניכר בהם אלא כל הדברים הנעשים על ידן שרגילין לתת לתוכן שום דבר איסור אין אותו דבר האסור מתבטל במיעוטו להתירו ואע"פ שאלו נתערב:
ואע"פ שאפילו ודאי יינן שנתערב בשאינו מינו בידינו או אפילו תחת ידם בטל ברוב לפי שזה דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נותן טעם אם כל שדרכן לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו כדרך שאמרו בכבשים שדרכן לתת לתוכן יין ובגבינה וכ"ש משקין אלו:
הא שרוב החולים בקדחת כל הרופאים בקיאין דנין אותו לחיים:
וכל מי שנפל למשכב ואפילו ג' ימים דא"כ חולה שחלה ג' ימים נאכילהו ביום הכיפורים ולא לבעי אומדנא:
ע"ב רי"ף מה מתים אסור בהנאה:
את העגלה בנחל מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה ר"נ ד"ה שומט את ידו ואיכא למידק דמהכא משמע דמותר לאיש להסתכל במראה נ"ב בתוס' משמע דהך דהכא חושב בין הנך דמשמע מהם שאסור לאיש להסתכל במראה כי דוקא במסתפר מעכו"ם התירו לו להסתכל משום חששא ע"ש:
שלה"ג דיבור ראשון בראש העמוד בסה"ד אם אינו משקה אותו משקה לשעתו שאינו כאמדוהו לח' ימים שאינו צריך אלא כחצי שעה:
שם אות ג' ד"ה תבשיל שיש בו יין משורה אחרונה למעלה שורה ב' אלא בעירוב בד"א נראה אותה מטעמת שאנו עושים מאגוזים ופת לישראל וע"א ומערבין:
רש"י ד"ה ועורות לבובין שקורעין נגד הלב דדרך לעשות כן לעבודת כוכבים ומוציא את הלב דרך הנקב:
דף י ר"נ שורה ד' דבלא יין אלונתית שרי נ"ב שרי פירושו כמו נחה שמביא ראיה משם מדקאמר הלוקח יין לתת לתוך אלונתית ש"מ שאלונתית מתחלה נחה באוצר בלא יין ויחנו במדבר ויחן שם ישראל ת"א ושרו במדברא ושרא תמן ישראל כי אין לפרש הכא שרי כמו מותר כי איך מוכח מהתם היתר וכן משמע מלשון שרי ולא כתב שריא כמו מלפניו ולאחריו:
רי"ף רב לא שתי מיא מבי ארמאה נ"ב הוא גי' ר"ח רב לא שתי כו' אבל בגמ' שלפנינו הגי' שמואל לא שתי וכו':
שם אמר שמואל מטפטף נ"ב מטפטף הוא גי' ר"ח ולפנינו הגי' מי טוף טוף וכן טוף טוף להדי טוף טיף הוא כ"כ גי' ר"ח ולפנינו איתא טיף להדי טיף טיף ובפסחים הגי' טיף להדי טיף והכל חד וכונה אחת על מהירת ורדיפת ותכיפות הטיפין זה אחר זה:
שם דתניא ר' אליעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש נ"ב פי' שמא יבוא לידו תאנה וענבה מנוקרת ומנוקר אסור משום גלוי משום שנאמר שומר וגו' ולא יאונה לידו תאנה וענבה מנוקרת אבל ביום אינו צריך שימור כשרואה פירי מנוקרת לא יאכל וקשה יהיה אסור כל התאנים שיש להם' פה מהתלישה ש"מ מפני שפי תאנה קצר אין בו משום גילוי כי ניקור יש לו שיעור שיהיה פי הניקור כאצבע קטנה של קטן בן יומו:
ר"נ ד"ה והרמב"ם ז"ל כתב בפרק אחד עשר כדתניא בספרי ונסכו יין רביעית לכבש האחד נ"ב מוסיף אף שאין בקרא יין אך כן פירושו של ונסכו מה ינסך יין וכן פרש"י במדבר כ"ח ז' ונסכו יין אך למה מדלג ההין ע"כ צ"ל ונסכו יין רביעית ההין לכבש האחד:
ע"ב רי"ף אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה נ"ב פי' הרע"ב שהארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו אבל בדבר יבש חותך את הנקור ואוכל את השאר:
שם נשיכת נחש אסורה נ"ב פי' הרע"ב בהמה שנשכה נחש ושחטה אסורה שהארס מתערב עם הליח ומתחלחל בכל גופה:
שם משמרת של יין אסורה נ"ב פי' הרע"ב אע"פ שהכלי התחתון מכוסה במשמרת יש בו משום גילוי שהארס עובר דרך המשמרת והולך לכלי התחתון ור' נחמיה מתיר מפני שהארס צף ואינו עובר ואין הלכה כר' נחמיה והוא פי' הרמב"ם ולפי' הר"נ שפי' מפני שהיא מנטפת הלא רק בדעביד טיף טיף ונתת דבריך לשיעורין אך כיון דאין הלכה כר' נחמיה מתורץ הכל:
דף יא רי"ף נוד בדסקיא צרורה וחתימת פיו למטה כצ"ל כי צרורה היא קשורה והוא החתומה וכן כתב הר"נ נוד של עור מלא יין וקשור כו' והגי' בגמ' נוד בדסקיא חתימת פיו למטה כ"כ פירושו סתימת פיו ולמטה והיינו הקשר שעל פי הנוד ולאו דוקא חותם ממש וכן מפרש הרמב"ם כל חותמות דהאי סוגיא סתומות ע"ש מאכלות אסורות פי"ג הל' ח' אגנא. דקילא. נוד. כייף פומיה לגו:
ר"נ ד"ה היכי דמי סה"ד על פי השיטות שכתבתי כצ"ל ומן המדפיסים יצא השטות:
שם ד"ה ואי כייף פומיה של נוד לגו וצייר כעין שקושרין כצ"ל ותיבת וחותם לא יצא מיד הר"נ כדמשמע מלשונו עד כה ומכאן ואילך גם ברי"ף ליתא ונכון למוחקו גם בגמ':
ע"ב רי"ף כותי ההולך ליריד בהליכה אסור ובחזרה מותר נ"ב בגמ' בין בהליכה בין בחזרה מותר וכן מעתיק הרא"ש ובטח היה כן גם ברי"ף שלפני הרא"ש ועל כל מדפיס לתקן כן ברי"ף:
דף יב ע"ב רש"י ד"ה לא חש למלתא למגזר שכרא אטו חמרא סה"ד אח"כ צ"ל ד"ה ורבא שרי ומקומו קודם ד"ה לא חש:
דף יג רי"ף ודלמא מאירא דצור אתא נ"ב בגמ' איידי דצור וכן ברא"ש:
שלה"ג ומה שנהגו עתה להרחיץ החבית ע"י עובד כוכבים לכתחלה:
דף יד ע"ב רי"ף איבו מנכית ואכיל כצ"ל כמו בגמ' ורא"ש:
שם מהלכות של עמעום נ"ב פערזעהן בלשון אשכנז ערוך:
רש"י ד"ה אבי מיצרי בשדות אצל המצרים (רש"י גמ'):
דף טו רי"ף ומגיסה בה עד שתצא מבית המרחץ נ"ב בגמ' ורא"ש עד שתבוא מבית המרחץ ועל שני אופנים ישנם בתי הרחיצה יש בית המרחץ בעיר אשר כל אנשי העיר רוחצים שם ובכזה מצייר הגמ' ע"כ אמרו עד שתביא מבית המרחץ כי ביציאתה מן המרחץ עדיין אינה רואת מה בביתה עד שתבא לביתה ויש כ"כ בעלי בתים שיש להם בית המרחץ בביתם חדר מיוחד לרחיצה ופתוח לבית הבישול וכשנכנסים לרחוץ סוגרין אחריהן הדלת וכשפותחין הדלת ויוצאין מבית המרחץ רגליהן עומדין בבית הבישול ועיניהם רואות מעשה הנכרית ובבית המרחץ כזה מצייר הרי"ף ע"כ כתב עד שתצא גם בגמ' איתא או מבהכנ"ס שהוא כ"כ דבר מצוה לשמוע קדושה כמו מבית המרחץ מטבילת נדה והרי"ף משוה ביאתה מן השוק לביאתה מן המרחץ כי מה עושה אשה בשוק לוקחת קמח לאפות חלות ומפרישה חלה ולוקחת נרות להדליקן והן המה כולם שלשה דברים שהאשה צריכה להזהר בהם אבל בהכנ"ס אין זה מעיקר מצות האשה אבל להניח עובד כוכבים אצל הכירה ולצאת לדבר הרשות לא חשידי בנות ישראל:
ע"ב רי"ף אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרי דהוו להו רבים לגבי יחיד נ"ב הרא"ש מסיים ועוד שהם רבותיו של ר' יוחנן אבל בביצה צלויה איפסק הלכתא דלא כותייהו:
דף טז ר"נ ד"ה צמחי נ"ב צמחי גם קלפי שניהם קשקשים דקים (גמ'):
ע"ב שלה"ג סמוך לסוף העמוד היו סתומות פתח אחד מהן ונמצא בהן דג טהור שנייה ונמצא בה טהור כולן מותרות:
חדושי א"ש מהר"ם א' ד"ה פי' ועכשיו סה"ד מן העלין לכלי מעצמן ע"כ:
דף יז ר"נ ריש העמוד משרצת ונוצרת ממה שהוא יושב עליה:
שם לאחר שנגמרים ביצים במעיו מטילן ויוצא מאליה הדג שנגמר בעוד הביצה במעיה:
ע"ב ר"נ ד"ה אין שם מומחה. ומהם הוצאתי קרבים הללו נ"ב משמע שעד היאמר אני מלחתים הוא חומרא ולא סגי באומר של דג פלוני וטהור הוא ובאלו טרפות משמע להיפך שכתב שם הר"נ על הא דאיתא התם לוקחין ביצים מן העובד כוכבים באומר של עוף פלוני וטהור הוא ואיכא מאן דאמר דאפילו ישראל שאינו מוחזק בכשרות בעינן דלימא הכי אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבישראל שאינו מוחזק בכשרות אפילו לא אמר של עוף פלוני סגי דהא אסיקנא בפ' אין מעמידין גבי דגים דהאומר אני מלחתים הכא נמי וכו' ובב"י סי' פ"ג כתב שדברי הר"נ באלו טרפות הם בשם הרמב"ן אבל מכל האי לשנא שהעתקתי נראה שכן פשוט שם להר"נ דאומר משל דג פלוני טהור עדיף מאומר אני מלחתים והטור שם ס"ל שאומר אני מלחתים עדיף מאומר של דג פלוני וטהור וכתב הב"י וכ"נ מדברי הרב) המגיד פ"ג מהמ"א ומדברי הר"נ כאן אינו מזכיר כלל ואחר כל אלה הנכון שחסר כאן ושם בר"נ השם אמרו והסברות הפוכות מי שאמר זה לא אמר זה:
פרק שלישי
דף יח ר"נ אבל יש לרש"י ז"ל גירסא אחרת שהוא גורם נ"ב הוא הגי' אשר לפנינו בגמ' שם:
המאור ע"ב שורה ראשונה עד דרתח עלה ומשברה ומבטל לה:
ע"ב ר"נ ד"ה שמע מינה תלת. וכ"ת ההיא לא איצטריכא ליה משום דמשנה היא לקמן:
סמוך לסה"ד בין עובדה בין אינו עובדה דמתמהינן מאי עובדה ומאי שאינו עובדה אי אידי ואידי:
דף יט ר"נ דסמי עינא לאו דוקא אלא פחות צורתו נ"ב וכן פרש"י כאן פחות צורתו ובר"ה כלומר השחתת צורתו:
שלה"ג ד"ה וכתבו התוס' והרשב"א כתב (בתשובה ב"ה סי' קמ"א מביאה בלא לשון חרות על טס כסף):
שם והעושה צורת פנים כצורת החיות שעושה לה דמות ד' פנים אלו הרי זו אסור אבל אחת מהן בלבד לא ותדע:
שם והלכך אפילו צורת אריה בלשון ואפילו בולט מותר סה"ד ואינו חושש לכלום נ"ב ב"ה מסיים שם שהרשב"א חזר בו מהיתר צורה זו:
דף כ ר"נ סוף שורה אחרונה שקץ לשון שרץ:
דף כא שורות הרחבות ריש שורה ג' פלוגתא נ"ב פי' חילוק:
שורה ה' ולפי דרך זו אפילו מכוון שרי העברה אלא שאפשר ד"ה והא תנן רבי יוסי אומר נוטעין ייחור:
ע"ב ר"נ ומפני שנעשו שומר לפירי בשעת קטנותו נ"ב כצ"ל ברור אף שבכל הדפוסים עבודו אבל כל עין העומד על הענין רואה שאין לו מקום כאן ואדמה שנשתבש ע"י המעתיק הראשון כי בפסחים איתא ושומר לפירי אימת הוי בכופרי וכן העתיק הר"נ בכתב ידו ומפני שנעשה שומר לפירי בשעת כופרי ונדמה למעתיק כופרי כי העובד כוכבים נקרא כופר והעתיק בפנים כפי' של כופר היינו בשעה שעובדו עשיתי ג"א והעתקתי כפרש"י שם ד"ה ושומר פירי אימת הוי בכופרי כשהן קטנים:
שלה"ג א' ד"ה וגבי נטל עצים סמוך לסה"ד מלבד שצ"ע גם לפירושו במשניות:
שם פ' אותו ואת בנו פי' להדיא שאין אותו ואת בנו נוהג בזכרים ועשה עיקר מזה ואלו לפירושו במשנת פ' מומין אלו בסופו פי' דנוהג אותו ואת בנו בזכרים נ"ב לענ"ד פירושו בפרק אותו ואת בנו אינו סותר כלל פירושו בפרק מומין אלו שזה לשונו בפ' או"ב וראוי שתדע שאין חוששין באותו ואת בנו (פי' כשרואין עגל כריך אחר בהמה אין חוששין שהוא בנו) אלא באם בלבד (פי' היינו כשעגל כרוך אחר פרה אז חוששין לאותו ואת בנו ואסור לשחוט שניהם ביום אחד) יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו (פי' אבל כשרואין עגל כרוך אחר שור אין חוששין לאותו ואת בנו ומותר לשחוט שניהם ביום אחד) ע"כ. ובפ' מומין אלו מעתיק המשנה כצורתה ואינו מותר להקריב אותו ואת בנו פי' אפילו עגל עם שור מיירי שיודעין ברור שזה השור הוא אבי אותו העגל אז כ"כ אסור לשחוט אותן ביום אחד וכן פוסק בפסקיו כי סבר כר' יהודה דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא:
דף כב ר"נ מסוף עמוד למעלה סוף שורה י"ז אבל לא שיהא כתערובת ממש:
שלה"ג דרבי אליעזר סבר דאברים בעלי מומין שנתערבו באחרים יקרבו:
שם ופריך עליה התם מההיא דתנן אפילו:
שם ואין לומר דה"נ אלא חד מינייהו נקט:
שם ה"ל לתלמודא להקשות ורב נחמן שביק סברת רבנן:
שם שורה א' משורות רחבות שהאיסור בזוג שהלך לאיבוד אלא משאר התערובות נפלו:
ע"ב הגהות מא"י בגמ' גרסי' ונשתרי לך נ"ב ומשמע שהכונה אחת הוא שכולם שרי וגי' ר"ח בחבית יין שלו ומסיים ושאר חבית מותרות לך כולן בהנאה ע"כ כי אנו רואין את דמי חביתא דשדי בנהרא כאלו שדי חביתא דאיסורא בנהרא ושאר היין נשאר כולו לגי' הרי"ף או כולן לגי' ר"ח של היתר ושייך שפיר ואידך או ושאר מותר:
דף כג רי"ף תיבה ראשונה שבעמו רב צריך לבטל:
פרק רביעי
דף כד שלה"ג א' ד"ה וגבי דברים. אלמא שמה שלפנים קרוי זבחי עבודת כוכבים:
שם ומשכבה אותן השמש מכרן או נתנן:
שם וככרות שמביאין דורון הרי אין מביאין. לשון ריא"ז ב' ד"ה כל דבר שנאסר שורה ב' משורות הרחבות שהרי אין מדליקין אותן אלא להאיר נ"ב וא"ג דהוי נרות במקדש ע' ר"נ:
דף כו ר"נ ד"ה ההוא עובד כוכבים התם דקאזיל מיניה ומיניה דהיינו נגיעה ממש:
שם אבל בתוספות פירשו דהתם וכו' כצ"ל וכן מעתיק הב"י בסי' קכ"ה בהעתיקו דברי הר"נ אלה כי תוס' מקשים על רש"י לפי פירושם דקא אזיל מיניה ומיניה שנגע בחבית ביין שבבור ודוחים פרש"י שפי' שסופו היה בזריקה דוחים בשתי ידים ומקשין על רש"י לפי פירושם שגם סופו בנגיעה ונשארו בקושייתם על גי' רש"י דגרס נגע ברישא דלולבא בחמרא ומפני קושיתם גורסין נגע בחמרא ומה שכתב הר"ן אלא דחבית כיון וכו' הוא סברת עצמו ליישב האי קושיא לגי' רש"י אף לפי פי' תוס' שפירשו דהתם נגיעה ממש הוא ע' תוס' ד"ה ה"ג נ"ז ע"א: בר"נ משורות רחבות שורה י"ד וה"ה נמי שלא בכונה:
ע"ב רי"ף סמוך לסוף העמוד דקתני סיפא חרם עובד כוכבים:
דף כז ר"נ ד"ה וכחו של עובד כוכבים. אמרי ליה תא ואשקיון:
שם ד"ה ואיכא למידק. דשייך ביה תקלה דבנותיהן אבל כחו גזירה בעלמא הוא:
שם שורה ב' למעלה מסוף העמוד דהוה מחזקי ליה בישראל ובלילה הוה:
שלה"ג ושפכון לגובתא פי' שעירה ישראל בעל הגת את יינו בקופותיו ואתא בעל הקופתא ונטל הכדים שהיה בהם יינו של ישראל:
ע"ב ר"נ סמוך לד"ה עובד כוכבים מהו ואסיקנא דיעבד מותר ולאו מלתא היא:
שם צא והכריז על יין משום יי"נ:
שם ד"ה עובד כוכבים מהו. ואפילו לכתחלה דכיון דביין גמור הנשפך:
שם ד"ה גרסינן בגמ'. משום דנסוך לא הוי אלא ע"י שכשוך אף במגעו ע"י ד"א:
לשון ריא"ז ד"ה וכן לא יוליך. ויפתח נקם בחבית למטה ויוציא היין:
דף כח ר"נ בשורות הקצרות ור"י בן בבא ור"י בן בתירא אין הכי נמי דפליגי אכל מגע עובד כוכבים בשל ישראל דמכלתין:
ד"ה שנקבה בין מפיה. ואפילו מוריק אוריקו מן החבית לכלי ונגע עובד כוכבים בכלי מה שבחבית אסור וכ"ש שכל מה שהוא בחבית שאיסור עצמו שם שהוא חבור:
שם יש לפרש דכל דאתי בברזא אסור:
שם ד"ה ולענין הלכה כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כר"פ כיון דרבנן דבריי' נ"ב נ"ל משום דלא אמרו בגמ' דתנן גם מובא בגמ' בשינוי לשון מעט מהמשנה נקרא בפיהם ברייתא וכן נקרא בתוס' אבל מה שמעתיק בשם רש"י כן לית ברש"י האי תיבה "ברייתא" כלל ואולי דק וידע דמתניתין היא למה יתלה בו טעות:
ע"ב רי"ף ההוא עובד כוכבים דאשתכח דקאי במעצרתא:
ר"נ ד"ה גרסינן בגמ' סה"ד כמו ויזר את הגזה:
רש"י ד"ה דדארי זיקא שנושא נוד קשור וקאתי:
שלה"ג סוף העמוד האשכולות עצורות כעין שהן בשעה שעוצרין אותה של גיתות תיבה אחרונה והדיק הסתימה:
דף כט ע"ב רש"י ד"ה ואפילו נ"ב הוא ד"א עם הרש"י דלעיל במשנה ד"ה המטהר וכן הוא ברש"י במשנה בגמ':
שם ד"ה והוא שמפתח נ"ב זה הרש"י הוא בגמ' ס"א:
ד"ה ה"ג יינו של נכרי וכאן ברי"ף אין לה מקים כלל:
ר"נ ד"ה גרסינן בגמ'. דאמרינן בפרק השוכר ההוא ביתא דהוה מלא חמרא דישראל ועובד כוכבים נ"ב הוא גי' הרי"ף שם ובגמ' לית להאי ועובד כוכבים:
שם קודם להנ"ל ומצי למיקם עלה דההיא שעתא:
דף ל רש"י ד"ה שלא בכונה כגון שלא ידע שהוא יין מותר בהנאה ממתני' דחרם נכרי וכן נפל לבור נמי שלא בכונה הוא ומותר בהנאה ממתניתין דנפל לבור וכן נתכון ליטול דבר אחר:
ד"ה מגע עובד כוכבים ע"י דבר אחר כגון מדדו בקנה ואנו יודעין שנתכון לדבר אחר כמו התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתני' בכונה ולא חזינן למאי איכון אסור בהנאה מההוא עובדא דבירם דשריה רב משום דשלא בכונה הוה הא בכונת אסור וכח של עובד כוכבים מעובדא דר' יוחנן בן ארזא ורבי יוסא בן נהוראי דחד שרי אפילו בשתיה משום דנכרי לא הוה ידע ושלא:
ר"נ מסוף העמוד למעלה שורה ח' מלאכות שביעית האסורה כגון:
פרק חמישי
דף לא ע"ב ר"נ שורה ב' מאן קא גרים לה:
המאור ד"ה אתמר יי"נ סמוך לסה"ד ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:
דף לב שלה"ג שורה ראשונה משורות הרחבות אינו אסור לאכלו משום שיש בפת:
המאור שורה ו' לנכסי קטן כיון דלא מחי אתי לאחזוקי בהו:
ע"ב ר"נ ד"ה כל שטעמו וממשו. שאם יש בשיעור פרס של תבשיל ההיתר כזית מן:
שלה"ג שורות רחבות שורה ראשונה וכל זה לשיטת ר"ת וסיעתו דסברי דמין בשאינו מינו צריך ס' דאורייתא אבל רש"י פסק:
סה"ד ועכבר שנפל בדבש ושמן מותר להוציא משום דנותן טעם לפגם הוא:
דף לג שלה"ג ויש גאונים אומרים שהוא אסור בשאר משקין עד אלף וכן שיטת התלמוד כדבריהם וכן שיטת המורה בפסקיו כדבריהן:
ר"נ ד"ה דלופק דף שלא על גבי השלחן נ"ב כצ"ל וכן נראה מרמב"ם שפי' דלפקי הוא כלי זולת השלחן ואפשר שטוב הגי' דף שעל גבי השלחן שנותנין על השלחן דף לכסות השלחן בשעה שאין אוכלין עליו:
ע"ב ר"נ גרסי' בגמ' ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו יתבי בארבא (וקא שתו חמרא הוא דברי עצמו מה היו עושין בארבא קא שתו חמרא) שמע:
דף לד ע"ב שלה"ג כתבו בעלי אסופות בשם הראב"ד ז"ל שהיה בהסכמה עם החכם רבי נתן על חבית המקלחת ונגע עובד כוכבים בקילוח למטה אע"פ שהניצוק חיבור אינו אסור אלא בשתיה:
דאמר רב פפא דאתו עד ברזא אסור ואידך שרי ולהוי כנצוק:
והא דאקשינן הץ דשמעתא:
ודוקא דנגע בקילוח בסופו אבל נגע בפי דההוא קילוח אסור אף בהנאה:
עוד הסכימו אלו על הקאנוניש התחובים בחבית שתורת כלי אחר יש להם:
דף לו ר"נ ד"ה איכא דמתני לה. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן (כן הוא בגמ') פרק שני מ"ג והוא שיהיה באותה הסאה מאתים כאותו ועוד ותנן נמי לעיל מיניה התרומה מעלה נ"ב ע"ש הרע"ב מ"ב:
ע"ב ר"נ ד"ה וגרסינן בגמ'. וראיה לדבר מדתנן במסכת ערלה פ"ב (מ"ז ע"ש בהרע"ב):
שם למטה בעמוד הרי ככל האיסורין שבתורה לבטיל בס':
שם הלאה דההוא זיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא:
דף ל"ז ע"ב ר"נ ד"ה וגרסינן בפרק כל הצלמים. דה"ה לשאר האיסורין בכל שהן מפני חשיבותן שאף ע"פ שהן אוסרין בהנאה ימכרו כולן:
מסוף העמוד למעלה שורה ד' וקי"ל כותיה בסתם יינם ועוד שכיון שאמרו:
דף לח ר"נ בשורות הקצרות גבי חצבי של שחימי ופחוותא:
דף לט רש"י ד"ה העדשים עד מתני' הכל דברי רש"י בגמ' ששם איתא ברייתא והרי"ף אינו מעתיקה:
שם כגון חדשים נ"ב שיבוש הוא ועיקר כפרש"י בגמ' ופי' הרע"ב במשניות כלי שתשמישו ע"י צונן:
ע"ב ר"נ שורה ה' משורות הרחבות. דגדולה צריכה ליבון בשיפה תסגי לה כקטנה דקטנה נמי נ"ב והר"ר אלחנן מובא בתוס' ד"ה אר"ה מפרש הירושלמי דטעמא דגדול צריך ליבון משום דשכיח בו גומות משא"כ בקטן:
שם שורה אחרונה בעמוד ובכוס אסור קאמר נ"ב רש"י מפרש שם בכוס של ברכה כדאמרינן בברכות דף נ"א כוס של ברכה טעון הדחה בפנים ושטיפה בחוץ ע"כ וז"ל הרמב"ם בפירושו ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס רוצה לומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ומשניהם סתירה לדברי הראב"ד רש"י מפרש כוס של ברכה ולא של איסור ומדברי הרמב"ם נראה שמפרש כ"כ כוס של ברכה ואם מי יעקש לומר שהרמב"ם ג"כ כונתו על כוס של איסור מ"מ יש סתירה להראב"ד שכתב שצריך לשפשף היטב והרמב"ם כתב שאינו להפליג עד שיסיר הרושם: