אור ברסלב

דבש תמר - ב (ראש)· רבי דוד טיטלבוים

שבת

ברכות

פרק שני

ברא"ש סי' א' והרי קנבוס שהוא קשה מצמר גפן אינו אלא פרי כצ"ל:

שם סי' ב' ורב אלפס פירש אותו בראש הפתילה כצ"ל וכן מעתיק הקיצור וברי"ף פי' להקפות להערות ראש הפתילה:

שם מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה בראש הפתילה כצ"ל:

בק"נ סימן ד' ד"ה על פתח ביתו מבחוץ כו' וחצר שיש לו שני פתחים ה"ק דיש לבית שני פתחים משני צדדים פתוחים לחצר וקשה לי כצ"ל:

ברא"ש סי' י"ח במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן העץ כו' כצ"ל:

שם בסוף הסי' אע"פ שאינה מהובהבת נ"ב ע' בגמ' מה שכתבתי בזה שמנהג בנות ישראל לתועלת גדול וכמו שכתב הרא"ש ומנהג יפה הוא ובפ"ק דביצה כתב ג"כ שיותר טובות להדליקן כשהודלקו וכבו כבר והק"נ משבח טעמו והבוחר יבחר וטובים השנים מן האחד:

שם בק"נ אמר רבה היינו טעמא נ"ב אתמהה שמעתיק השיבוש בטח צ"ל רבא כמו דאיתא בגמ' וברי"ף:

פרק שלישי

סי' ו בסה"ד הלכך בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע כצ"ל הגם שהעתיק לשון הרי"ף אבל גם ברי"ף שיבוש הוא שיצא מיד המעתיק או מדפיס פ"ג קרקע:

בת"ש אות י"ד אע"פ שאינה גרופה צ"ל שגרופה כצ"ל והוא מעתיק הכתיב והגהתו וכן עשה באות ט"ו הסמוך שמא ירתיח צ"ל שמא ימצא וכן באות י"ז כ"כ חסר ההגה וכצ"ל הפשרו זהו בישולו צ"ל לא זהו בישולו כדאיתא ברא"ש:

שם אות י"ח ד"ה ואחר שנתבשל כו' לא נראה לי כלל דלהוי בישול כצ"ל:

ברא"ש סט"ו ד"ה אבל נותן כו' ת"ר נותן אדם כו' דברי ב"ש וב"ה אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין כצ"ל:

בא"ד מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין כצ"ל וכן איתא בגמ' וברי"ף בדברי ב"ה ובברייתא דר' חייא וההיפך הוא תהפוכות וגנאי לדבר כן:

סי' טז ד"ה האילפס וכו' ור"ת היה אומר אדדייק רשב"ם כו' הא לערות מן האילפס לתוך הקערה על התבלין אסור כצ"ל:

ת"ש שם בגמ' שלי אות כ"ו שאני יין נסך צ"ל דשאני כצ"ל ובד' ווילנא חסר כל דיבור זה:

ק"נ סי' י"ח אות ל' ד"ה ואם נתנוהו מבע"י מותר הלשון דחוק דהל"ל אבל מבע"י נותנין כצ"ל:

שם בסה"ד וט' מ"א סי' רס"ה ס"ק ב' כצ"ל:

ברא"ש סי' כ' ת"ר מטלטלין וכו' אבל היו עליה בין השמשות מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא והוה ליה מוקצה מחמת איסור כו' כצ"ל:

שם מידי דהוה אסיכי זיירי ומזורי דאמר בריש כל הכלים משמיה דרב הכל מודים וכו' כצ"ל:

בק"נ שם אות ש' ד"ה הלכך כו' הלשון הלכך משונה הוא נ"ב ול"נ לפרש כאלו כתב הלכך עכ"פ נר וכו' פי' הלכך כיון דהלכה כדברי המיקל ואין לאסור מוקצה מחמת מיאוס אבל עכ"פ מחמת איסור יש לאסור ע"כ וע"ש מה שכתב בזה הק"נ והבוחר יבחר:

ברא"ש סי' כ"ג בי רב חמא הוה מטה גללניתא הת"ש והק"נ גרסי רב חמא הוי ליה מטה כו' והמדפיסים בווילנא השמיטו הני גירסאות משניהם ולא ידעתי למה ואחשוב שבעלי המגיהים חשבו שרק מוסיפים ליה ואני אומר שאלו כן הוי מתחלי ה"ג הוה ליה ומשמתחילים ה"ג רב חמא הוה ליה ש"מ לא לבד שמוסיפין ליה אלא גם גורעין כו' ונ"מ גדולה כי לפי גירסתם לא יוכל הרש"ש לקיים הגי' בגמ' לרבא ע"כ מעתה בבואם להדפיס ש"ס לא ידלגו על גירסת הני גברי רבוותא ועוד אם נגרוס ליה לא שייך כלל בי ואם נגרוס בי לא שייך ליה אלא הוה מטה:

פרק רביעי

ברא"ש סי' ב' ד"ה יש מקומות כו' ויש מקומות הרבה שנהגו לעשות חפירה גדולה ועושין בה מקום האש מרוצפת בלבנה סביב מכל צד ומלמטה ומחממין היטב וגורפין אותה וכו' כצ"ל:

סי' ה' ד"ה רב חסדא שרי לאהדורי אידרי וכו' לולאות של מלבושים וכו' נ"ב ע' תוס' ד"ה הא בחדתי הא דעתיקי שאם נתקו חוטי הסרבל וכו' ששם הלשון מובן יותר מכאן:

בב"ח סי' ו' אות ג' או ה' מטלטלין אותן דרבי יוסי שלחא הוה אומן ונתברר לו ע"כ כצ"ל:

סי' ט' אמר רב יהודה מכנים אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שייחד לו קרן זוית ע"כ כצ"ל ונ"ב כי עפר מדברים בו לשון זכר:

שם בהגה אע"פ שעירה עפר לארץ אבל אם עירה עפר באמצע הבית כצ"ל:

ק"נ סי' י"ב אות י"א או ש' והוא סבר אדם חשוב שאני כו' סה"ד וכן פסק בה"ש ובמ"א כצ"ל ופירושו בהלכות שבת ובמאכלות אסורות:

פרק ששי

בת"ש סי' א' אות א' על הגהות הרא"ש ד"ה וכל תכשיטין כו' אבל לא יצא איתא בת"ש אבל לא תצא וכו' עד סה"ד ומסיים כצ"ל נ"ב חלילה לת"ש להפוך מאיש לאשה כיון דבהגהות הרא"ש מסיים וכן מנהג בישיבה ואין אשה בישיבה והת"ש לא בא אלא להוסיף בין ובין ומן יצא לתצא המדפיסים שבשו:

ברא"ש סי' ב' פירוש כיפה של צמר וכו' נ"ב מעתיק דברי הרי"ף בזה וע' מה שכתבתי שם ברי"ף ע"ז:

בק"נ סי' י' ד"ה שהן מכוסות בקשוריה עד סה"ד נ"ב לשון תוס' וע"ש מה שכתבתי:

ברא"ש סי' י"ד ואפילו רבא דפליג עליה לאו משום דקתני בר"ה כצ"ל:

פרק שביעי

ת"ש סי' א' אות ב' בשבתות הרבה פירוש ששכח ששבת היום כצ"ל:

בהגהות הב"ח נמי לא נפיק וכו' נ"ב הב"ח מעתיק לשון הרי"ף לאשר כן דרכו של הרא"ש שתופס לשון הרי"ף במחברתו וכן מעתיק הכא במתניתין וביודע והיודע והעושה כדאיתא ברי"ף אף שבגמ' ומשניות הגירסא היודע היודע העושה ע"כ מגיה הב"ח גם כאן כלשון הרי"ף אבל כאן גם הרי"ף צריך להגהה כי לשונו בזה בלא טעם וכצ"ל והאי אי נמי בחמשא בשבתא נפיק לישתרי תרי יומי קמ"ל בו' וכן איתא בגמ':

בק"נ סי' ד' ד"ה ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר כו' ולפרש"י הא דמשני הא בקנין ותמחוי והא שנפה וכברה היינו הך ברייתא כו' כצ"ל:

ברא"ש סי' ו' האופה כו' פי' סיכתא גללי בהמה רקיקין כו' כצ"ל כמו ברי"ף:

שם שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרה כצ"ל:

בק"נ סי' ז' ד"ה והא לא קיימא פרש"י כו' ולכך תמה אני כו' הא הוי שתי תכיפות סה"ד נ"ב וי"ל דהוי שתי תכיפות אבל לא שתי תפירות כי אין תפירה בלא חוט:

סי' ח' ד"ה המולחו כו' דמה מחיקה שייך ביה אם משפשף בידו נ"ב לפנינו ליתא כלל ברש"י בידו ואפשר כונת רש"י כפי' ערוך בערך שף ששפשף בסנדל של ציידין כמובא בק"נ שם:

פרק שמיני

סוף סי' ב' עשרה פעמים של ד' ד' פסיעות או ארבע פעמים של עשר עשר פסיעות נ"ב בגמ' איתא אמות אבל הרא"ש מעתיק לשון הרי"ף והכל חד כי רגל חצי אמה והרוח שבין רגל לרגל כ"כ תני אמה הרי כל פסיעה אמה:

סה"ד וישב במקומו כצ"ל:

פרק תשיעי

בהגהה ד"ה אין מוסרין חגב חי טמא לתינוק כו' כצ"ל:

פרק עשירי

ק"נ סי' א' ד"ה המוציא את החי במטה כו' הלא כמה דברים שחייבין עליהם אם היות כצ"ל:

פרק אחד עשר

ק"נ ד"ה והך דמחצלאות כו' ולי לק"מ דודאי לפי מה דמשני נ"ב ע"ש במהרש"א תוס' ד"ה כי אתמר דעל מה דמשני מקשי אפילו באו מים במזיד יהיה מותר אפילו לטלטל:

פרק שנים עשר

במשנה הבונה כו' והמכה בפטיש ובמעצד כצ"ל:

במשנה הכותב כו' כתב על שני כותלי בית ועל שני דפי פנקס כצ"ל:

בק"נ ד"ה אלא משום רושם לת"ק אם וכו' נ"ב בק"ן הלשון מגומגם וכן צ"ל כשכתב כתובה בשוגג ואחרי כן כתב שתי אותיות בהעלם אחת אינו חייב כו' כצ"ל:

עוד שם והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות וחייב שתים כצ"ל וכן איאת בפירוש המשניות להרמב"ם:

פרק שלשה עשר

סי' א ד"ה רבי אליעזר כו' היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד כו' כצ"ל:

א"ר יוחנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו כו' כצ"ל:

בק"נ ד"ה ואידך הצד נחש בשבת כו' מקשין וכו' וע"כ צ"ל דסוגיא זו פליג על הא דרב ששת ועפ"ז אמרתי ליישב הרמב"ם כו' אבל לדברינו ניחא כו' וע"פ הירושלמי כו' סה"ד נ"ב ע"ש בברכות מה שכתבתי בעז"ה דאף החכמים דשם הבבלים סברי נחש ועקרב שוים ושפיר מביא ראיה מעקרב על נחש והרמב"ם שפיר פוסק כחכמים דשם דסברי דלא כרב ששת ותל"מ:

פרק חמשה עשר

ת"ש אות ב' דקטרי באיסתריא פי' טבעת שבספינה כו' שאסר בו הבהמה והספינה סה"ד כצ"ל:

פרק ששה עשר

ק"נ סי' א' ד"ה והאידנא כו' קאי על ברכות של ר"ה כו' נ"ב אבל רש"י ז"ל ד"ה ומענינות הרבה פי' דקאי אקמיעין ע"ש. וכן הוא לשון התוספתא כצ"ל. פי"ד הברכות כצ"ל. גונזין אותן אין ענין לכאן ומחקתיו והגר"א מגיה שם בתוספתא הברכות והקמיעין כמו שמעתיק הגמ' לפנינו:

סי' יא אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם באותו חצר מותר לכבדה ולהוליכה כו' כצ"ל:

שם בת"ש אות ד' ושל ב"א אפילו בחצר אחרת מותר להוציא כצ"ל:

סי' י"ב רא"ש ד"ה, ת"ר נכרי שלקט עשבים כו' בהני תורי דגנבין ארמאי ומגנחין נ"ב פי' מסרסין:

פרק שבעה עשר

בק"נ סי' א' ד"ה כל הכלים כו' דהא בסי' ש"ח מביא לפסק טלטול דלתות כו' נ"ב גם שם קורנס קודם:

פרק שמונה עשר

רא"ש סימן ב' ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר ג' שנים כצ"ל:

שם אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים כצ"ל:

שם כשהגיע למלון השכיבה אצל מרגלותיו כצ"ל:

ברא"ש סי' ד' במתניתין והא דקתני בי"ט משים רבותא דאין מילדין תני כצ"ל:

בק"נ סי' ה' ד"ה הא סתמא מחללין עליה את השבת מכאן תימה רבה על ש"ע כו' נ"ב בש"ע איתא מג' עד ז' אם אמרה צריכה אני מאכילין אותה ופי' אפי' הרופאים אומרים אינה צריכה אבל בסתם שלא אמרה כלל מאכילין אותה רק ע"פ רופאים וכן מה שכתב הרא"ש כאן הא סתמא מחללין היינו ע"פ רופאים ואין כאן אפילו תימה זוטא וע"ש בש"ע באה"ג אות ה' במקום שמציין ע"ז:

פרק תשעה עשר

רא"ש סי' ב' לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותובי א"ל מכדי כו' כצ"ל למר מחקתי כי לא שייך הכא וברי"ף ליתא גם ברא"ש בעירובין ליתא גם הק"נ בעירובין אינו גורסו:

בק"נ סי' ט' ד"ה וכיון דספק נפשות הוא יהבינן מעל"ע והרי"ף כתב ואיפשטא דבעינן מעל"ע וכתב הר"נ לא דאיפשטא הכא אלא בריש הערל דף ע"א הוא שאמרו כן כו' כצ"ל:

שם ואיני יודע מאי פשיטותא כו' וצ"ע ע"כ נ"ב ולענ"ד מוכח כן מדברי שמואל מדלא אמר נותנין לו שבעה אלא מדייק ואומר כל שבעה משמע שלימים באין מחסור אפילו רגע מהשבעה ימים:

פרק שלשה ועשרים

ברא"ש סי' א' במשנה וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל פסחו נ"ב וכן מעתיק הרי"ף ואוכל ובגמ' ובמשניות איתא ונוטל אך משום דבגמ' מוקים ליה בממנה אחרים ולא שייך נוטל מעתיק הרי"ף ואוכל והרא"ש מעתיק לשון הרי"ף ופי' בא בלילה ואוכל עמו:

שם סי' י"ב ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו כו' כצ"ל:

שם ברא"ש סי' י"ג א"ר חנין אסור לו לאדם לישן בבית יחידי בלילה וכל הישן יחידי כו' כצ"ל:

פרק ארבעה ועשרים

בק"נ סי' א' ד"ה מוליכו פחות פחות מארבע אמות והרמב"ם כתב בפ"כ אפילו מציאה כו' וחלקו עליו כל המפרשים כו' וברור לי שהרמב"ם בנה בנין יסוד דין זה מהאי שמעתתא דע"ז דף ע' כו' ונשתכח מהרמב"ם מקום מוצאו כו' נ"ב לענ"ד ברור שדברי הק"נ בזה אינם נכונים והרמב"ם לא היה שכחן ושיבוש הוא בגמ' שם הני שלשה תיבות המוציא כיס בשבת כי הלא אמרם שם דאמר ר' יצחק והוא הוא מימרא דר' יצחק כאן וכיון דר' יצחק לא אמר כאן אלא מוליכו פחות פחות מד' אמות על מי שהחשיך לו בדרך חלילה להוסיף ולתלות בו דברים שלא אמרן וכן הוא גירסת הרא"ש שם דאמר ר' יצחק מוליכו פחות חות מד' אמות והרי"ף אינו מביא שם כלל המימרא דר' יצחק כי נא להלכה נשנה אלא לזכות את יהודאי שאינם ח"ו מחללי שבת וגם המ"א לא עיין יפה בגמ' שם כי כתב בסי' רס"ו ומ"מ צ"ע בע"א משמע שלא היה לו פנאי לעיין:

בק"נ ד"ה אין נותנין מים לפני הדבורים ובגמ' קאמר רב יוסף למאן דס"ל דלמשדי קמייהו חטי ושערי נמי אסור וכו' כצ"ל:

בא"ד י"ל כך סברת רב יוסף דמותיב לרב אשי אבל רב אשי לא חש להך כו' כצ"ל:

סליקא לה האשר"י ממסכת שבת:

תוכן העניינים

דבש תמר - ב (ראש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה