דבש תמר - ב (ראש)· רבי דוד טיטלבוים
מסכת כתובות · פרק עשירי
סי' א מי שהיה נשוי שתי נשים וכו' ולא נשבעה אין יורשין של שניה נוטלין כו' נ"ב הני שתי תיבות של שניה נ"ל למחוק כי ה"ה ברישא דקתני יורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה כשנשבעו אבל מתו ולא נשבעו אחר מיתת בעליהן אין ליורשיהן כתובה ולא שייך שום קדימה כי באו כולם כאחד לחלוק ירושת אביהן וכי מפני ששם בשבועות פריך מסיפא ומוקי לה בנשבעה ומתה צריכין הכא להעמיד הדבר על הסיפא ומה שמקשה שם מסיפא ולא מרישא דהכא כתבתי שם כיד החונן דעת הטובה עלי:
בק"נ שם ד"ה ויש מן הגאונים דאמרו שאפילו בחיי שניה נוטלין וק"ק א"כ אמאי קתני כו' עד סה"ד ולענ"ד אדרבא לרבותא נקטו מתה השניה לא מבעיא כשהשניה חי' הרי היא בע"ח ויורשיה ויורשי הראשונה משלמין מירושת אביהם החוב והוה מותר לחברתה אלא אפילו כשמתה השניה שיורשיה אינהו גופייהו שקלי והם מקבלין ולא פורעין אפ"ה הוה הכתובה מותר לחברתה:
סי' ד' ועוד כתב הר"מ ז"ל שאם יבא שום אדם כו' אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להן נ"ב פי' כשבא המלוא לגבות קרקע מיתמי הלוה ורוצה לקבל הקרקע אחת עבור כל החוב והיתומים אומרים לא כן אלא ישומו ב"ד שומעין להן וכו' מובא בטור ח"מ סי' קט:
סי' י' וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' וטעמא כדאיתא בירושלמי דגרסי' התם כו' עד כדון דהות פרקמטיא זעירא (הר"נ מעתיק עד כדון דהות פרקמטיא רבה הות פרקמטיא זעירא מאי פירושו שאף מעות שניהם הי' זעיר שם) הות פרקמטיא רבה מאי כו' אמר רבי בון בר חייא יכול הוא למימר עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבין עשר זימנין כו' כצ"ל: