דבש תמר - ב (ראש)· רבי דוד טיטלבוים
מסכת בבא קמא
פרק ראשון
סוף סי' ד הגהת הרא"ש ראובן שמכר שדה לשמעון כו' ובאתרא דלא קנו בכספא אם אין חזקה עמו אפילו מי שפרע ליכא כו' כצ"ל וכן מעתיק השלטי הגבורים:
סימן ה איכא דאמרי עפ"ק דב"מ סי' לח אפי' כו' כצ"ל:
סי' י כגון פפא בר אבא שהיה יכול לעכב כולן כצ"ל:
סי' יד פ"ח ד"ה או שיודע ש"ח שנאנסה כו' עיין פ"ק דב"מ סי' ג דש"ש פוטרו בעדותו כו' כצ"ל:
סי' טז נכסים המיוחדים כו וחצר המיוחדת לשותפין לפירות ולא לשוורים בכאן צ"ל הציון נ' לפ"ח וכן צ"ל בפ"ת ציון נ':
סי' יז פלפלא חריפתא ד"ה כי עליו מוטל לשמרו וה"ה כו' על פרש"י בבעיא דפ' הפרה סי ד' היכא כו' דאפי לר' בעי לה ע"ש סה"ד:
ברא"ש הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא שמעינן מינה דחצר כצ"ל פ"ח ד"ה דחצר שאין של שניהם כו' והכא הרי בחצר שאין של שניהם אין לו רשות להלך כו' כצ"ל:
שם אך מדלקמן פ' כיצד סי' ט גבי דאכלה כצ"ל:
סי' יט שוה כסף מלמד כו' פ"ח ד"ה דאמרינן בכתובות כצ"ל:
פרק שני
סי' ב סמוך לסוף הסי' כשכש באמתו מהו כצ"ל כמו בגמ':
פ"ח ד"ה חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור ובדלא אדיי' דבאדיי' אף בעל התרנגול חייב כצ"ל:
סי' ו הגה"ה המתחיל כן פסק מהרי"ח כו' לאה ורחל היה להם בית בשותפות ונכנס ראובן בעל לאה עם אשתו כו' כצ"ל:
סי' ט דאכלה היכא כו' פ"ח ד"ה הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא כו' ולא דתשמע מינה דכל היכא דלאו אורחייהו הוא דחייב דבחצר שאינו של שניהם כדלעיל ובגדיש דעלמא כדהכא אע"ג דלאו אורחייהו אפ"ה פטור משום דקרא קאמר ובער בשדה אחר וליכא כו' מ"מ האחר יש לו רשות בו ולהכי אמרינן כו' כצ"ל:
סי' יב איבעיא להו המשסה כו' תפארת שמואל ד"ה שלא היה שואל בעיא אחרת וכו' לכאורה הדבר תמוה שהרי אין במשסה בעצמו שום איבעיא בגמ' כו' כצ"ל:
סי' יד אמר רבה זרק כלי כו' פ"ח ד"ה כיון שלא עשה מעשה בגוף כו' ועיין עוד מחילוקי דיני דגרמי לגרמא בנזקין בהגוזל קמא ופרק לא יחפור כצ"ל:
פרק שלישי
סי' ב פ"ח ד"ה וכתבו התוס' היינו לגדול כו' ונ"ל ודאי דשיטתם וטעמייהו משום דלא אזלי לשיטת ר"ת דלקמן כצ"ל וע"ש סעי' נ':
סי' ח שטר שיש בו ריבית כו' אע"ג דלאו עדי חמס נינהו הא קיי"ל כאביי כו' כצ"ל:
סי' יא הגה"ה משיצאתה האבן מידו הוציא הלה כו' כצ"ל (כן איתא שם במכות ד' ח במשנה ובברייתא):
סי' יד דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר יוחלט נ"ב בכאן צ"ל הציון [כ] לפ"ח המתחיל ר"ע אומר כו':
פרק רביעי
סי' ב ושל דבריהם כסף מדינה כו' אבל לכ"ע נותן לה שוה מאתים זוז ממעות של צורי אף למ"ד דרבנן וכן מוכח בפ"ק דכתובות נ"ב ע' פ"ח סעי' (א) וגם משונה לשון תוס' דבתוס' איתא בזה"ל ואפילו כתובת אלמנה שהוא דרבנן לכ"ע הוי מנה צורי דבפ"ק דכתובות משמע קצת דשל בתולה כפלים משל אלמנה ע"כ:
פרק חמישי
סי' ז פ"ח ד"ה כשעשה כל הנזק כו' כדאמרינן גבי איבעית אימא בדף נג האי פלגא היזקא עביד כו':
רא"ש סי' ח ד"ה תניא אחד חפר בור כו' ואינו חייב עד שיהא עומקו יותר על רחבו לשמואל בבור מלא ספוגין כצ"ל:
פרק ששי
סי' ו פ"ח ד"ה ושכר טרחו דמכיון דלא הוה בכלל שכירה אמרינן שנותן לו מה שהפסיד כצ"ל:
סי' טו הגה"ה ובספר החפץ פסק דעשו תקנת נגזל בכל ענין כצ"ל:
פרק שביעי
סי' ב פ"ח ד"ה ואם קידש האשה בגזילה כו' ועוד בפ"ק דקדושין נ"ב סי' יט וע"ש בק"נ ס"ק צ"ה:
סי' יח פ"ח ד"ה והוא שעקל בית הבד כרוך כו' משא"כ לקמן דמאליו שופך כצ"ל:
פרק שמיני
סי' א החובל בחבירו חייב בחמשה דברים כו' רואין אותו כאלו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם נ"ב פי' רואין אותו כאלו נמכר לעולם כמו שמוכרים עבד כנעני לעולם אבל בכל זאת צריכין השמאין לשמור ולידע באשר הוא יהודי ואינו שוה לממכר עולם כמו הכנעני כי הרבה מושכים ידיהם מלקנות יהודי כי קונה אדון לעצמו ומה לו לצרה הזאת אשר לא יוכל לעבוד בו עבודת עבד ואין מדמין אותו לכנעני רק לענין ממכר עולם אבל שויו לעבד הוא פחות הרבה מכנעני ושומא זו הוא להקל על המזיק כמו שכתב הרא"ש ע"כ שמין אותו לענין זה כעבד עברי הנמכר לעולם נמצא אלו ואלו דברי א"ח שויו כעבד עברי לממכר עולם כעבד כנעני אך הפ"ח לא רצה לפרש כן כי בזה יפסיד הניזק הרבה כי הלא יכול למכור עצמו כל שש לשש ויעלה הרבה יותר ממכר עולם אפילו כנעני ע"כ ממצעין השומא לשויו של עבד כנעני הנמכר לעולם אשר הוא פחות מממכר עברי לשש שש ויותר מממכר עברי לצמיתות כן נראה דברי הרא"ש ע"פ פי' הפ"ח ולדבריו פליגי רש"י והרא"ש וכן דעת הש"כ. והרי"ף והרמב"ם מעתיקים המשנה כצורתה וכן הב"י בש"ע וכי דייקת לשון המשנה "כאילו הוא עבד" (כמו שהוא עברי) נמכר בשוק (כעבד כנעני) נראה כמו שפרשתי ומבאור הגר"א אין הכרע ע"כ נלע"ד כמו שפרשתי באין מריבה:
סי' ה חרשו נותן לו דמי כולו כו' דוגמא לדבר בפרק השואל גבי חביצא דתמרי נ"ב תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי והלוקח כל החביצא כמו שהוא אינו נותן מחירו אלא מ"ט פרוטות ואם מפרידן ומוכרן אחד אחד מזדבן בנ' (רש"י):
סי' ו שבת הפוחתתו בדמים כו' ומסתבר דכפועל בטל שיימינן ליה וכן כל שבת נ"ב קאי אשבתו שבכל יום ויום דהיינו בלא נזק רק גרמי ראוי להקל בשומא זו ושיימינן ליה כפועל בטל כמו שפי' הפ"ח לאפוקי גבי שבת היכא שמשלם לו גם הנזק לא מקילין אלא כפי שיכול לעשות אחר שיתרפא משלם לו והטעם מאחר שהקילו כבר גביה לענין נזק דלא שיימינן אלא בפחת עבד הנמכר בשוק אם כן דין הוא למלאות שבתו משלם. יש"ש סי' יד הגהה מכאן יש ללמוד שאם השכיר אדם בהמת חבירו ונתקלקלה אפי' בפשיעה חדש או חדשים או יותר כצ"ל וכן איתא ביש"ש בהחובל סי' כב. וכל הגהה נובע מתוס' גיטין מב ע"ב ד"ה ושור וכו' ושם איתא ונתבטל הרבה ממלאכתו:
פ"ח ומסתברא דכמאן דגבי דמי דברים הללו כו' גם מהרש"ל בים של שלמה סי' יג חולק טל הרא"ש בזה כצ"ל:
סי' ז בשת הכל לפי המבייש ומתבייש כו' ומסיק דלקולא קאמר דרבי עקיבא קאמר עלה כו' כצ"ל:
פ"ח ד"ה החובל בע"ע חייב בכולן כו' דאמרינן לרב הכא אית כח היד כצ"ל:
שם ומ"מ מקשה רבינו לעיל על רבא דשבת קטנה אין שייכות לעבד כלל כצ"ל:
סי' ט הגהה מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים דף צ"ח ע"ב כפיי' רפרם לרב אשי כו' תפארת שמואל אות ב ובכתובות פרק הכותב דף פו עמוד א פרש"י בענין אחר כו':
פ"ח ד"ה דאלו היה לה כו' דאה"נ דבתוספות נמי כופין אותה למכור מהטעם שכתבתי וא"נ כי תימא כו' כצ"ל:
סי' טו רקק והגיע בו הרוק וכו' ירושלמי תני רבי לבעיטה אחת נ"ב בפ' המניח כ"ז ע"ב איתא לארכובה ג' לבעיטה ה' לסנוקרת י"ג ושם העתקתי לשון הערוך טעם לשיעורין הללו לכל אחד כראוי ע"ש. וכאן מביא הרא"ש בשם הירושלמי שפוחת בבעיטה על אחת ומוסיף בסנוקרת עד חמשה עשר ומפרש הים של שלמה כי הירושלמי סובר שבעיטה אינו בראשי אצבעות הרגל רק בפיסת הרגל שהוא אחת ע"כ אינו חייב אלא סלע אחת ואצל סנוקרת חושב הירושלמי גם שני חוליות של אגודל כי העושה אגרוף זוקף האגודל יותר וגם חושב פיסת היד הרי טו:
סי' יח האומר סמא את עיני כו' בנזקי ממוני אם לאו ודומה קצת כדאמר בניחותא כצ"ל:
פרק תשיעי
סי' ג הגהות הב"ח ד"ה תקנת השבים כו' שכתבו דלרבי יהודה פשיטא דמגופו שקיל היפך מדברי האשר"י נ"ב הגזלן כתבו תוס' דמגופו ואפשר שהנגזל שקיל דמי כמו שכתב הרא"ש ואם יש להתעקש להטות כונות תו' מעט מכוונת הרא"ש אבל אין עצה ואין תבונה כי רובי פסקיו לקח הרא"ש מתוס' ודאי מפרש כן דברי תוס' וגם מעיד על עצמו מתוס' בכאן:
סי' טו אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב פ"ח ד"ה אבל טבח אומן דעביד בחנם פטור כדאיתא בפרק החובל ובפרק כיסוי הדם ואין לומר דמשום הכי לא חשיב הברכה שכירות כצ"ל וכן איתא בשלטי הגבורים:
סי' כב פ"ח ד"ה עד תווך סה"ד אא"כ דנחלק בין תואך לתווך נ"ב גם כאן הגי' בגמ' תואך:
פרק עשירי
סי' א הגוזל ומאכיל את בניו כו' ואטביחת שבת לא מיפטר מד' וה' אע"פ שמתחייב בנפשו כו' כצ"ל:
סי' ג אמר רב אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כו' ורבינו יצחק בן אברהם פירש כגון שהיה חולה התובע ומבקש שיקבלו העדות בחייו נ"ב וכן מוכח הלשון הוא חולה או עדיו משמע שהיה התובע חולה ושייך או עדיו שהעדים המה של התובע שהוא מביא אותם להעיד כדבריו ונקראו עדיו אבל אם אומר הוא חולה הנתבע איך שייך לומר או עדיו כי לא עדיו המה היה לו לומר או העדים:
שם באותו סימן אי הכי כי פתחו ליה בדיניה נמי יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא ואע"ג דאמרינן כו' נ"ב נראה כי בספרי הרא"ש לא היה מימרא דרבינא ולמד הרא"ש אי הכי בניחותא כמו השתא דאתית להכא כי פתחו ליה בדינא נמי יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא ומשוה הרא"ש ז"ל פתחו ללא פתחו:
סי' יב רב אשי אמר הכא כו' ותלו ביה קטפי דענבי וא"ל לשמעיה סק חזי כו' כצ"ל:
סי' יד סמוך לסוף הסי' ימכרנה לישראל בדמי שוויה כי אולי כצ"ל:
פ"ח ד"ה וכיון דלא איפשטא אזיל ומסהיד כשאר תיקו דממון נ"ב והיש"ש סי' כג כתב שט"ס יש כאן ברא"ש וצ"ל ולא אזיל ומסהיד דילוג יש כאן וכך הוא ראוי להיות ואי אזיל ומסהיד לא משמתינן וכן איתא בספר צפנת פענח ע"כ:
סי' טו תפארת שמואל ד"ה ולית הלכתא דא"כ לא משכחת יאוש וכו' בתוס' שלפנינו כתבו איפכא ע"ש ד"ה והלכתא נ"ב אבל לפי גי' הרא"ש בתוס' לקמן לא כתבו איפכא:
פ"ח ד"ה אמר עולא כו' אבל בידוע ד"ה יאוש קני כצ"ל:
סי' יז פ"ח ד"ה באומר והכי איתא בגמ' נ"ב לפנינו דאמרי:
סי' כא שטף נהר כו' וזה לשון רבינו מאיר ז"ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים נ"ב פי' לקנות בגדים בהקפה:
סי' כו מתני' הגוזל את השדה גמ' ואם מחמת הגזלן וכו' ה"ד אילימא דאנסוהו לכולהו ארעתא דידיה ולא אנסוה לכולי ארעתא ואנסו נמי להא בהדייהו כצ"ל וכן הוא ברי"ף:
סי' לג פ"ח ד"ה דהא רבא קאי כוותיה כו' אלא מדפרכינן עליה ורבא מי אמר הכי כו' ומשנינן לה נ"ב גם מדאמר רב זביד משמיה דרבא וכו' כ"ע לא פליגי כדרב חסדא:
שם אב"א הא והא דמנא ורמי לכיסיה הא דאית ליה זוזי אחרינא בכיסיה והוציא בהם ולא ידע מנינם והא דלית ליה נ"ב הוא כפרש"י והרי"ף פי' איפכא וע' יש"ש סי' נו:
פ"ח ד"ה לפיכך צריך דעת בעלים וגם הוי גונב מדעת דכיון שבשעה שגנב היה עדיין שומר במקום בעלים קאי נ"ב כן רציתי ג"א לומר וכבר רשמתי זאת על הגליון ברי"ף ונחמתי ומחקתיו אמרתי בכל זאת לא מעצמו גנב כי אין גנב שיגנוב אצל עצמו אלא כשגנב רצה לגנוב אצל בעלים והוה גונב שלא מדעת בעלים ועתה כאשר הנני רואה שבעל שלטי הגבורים מחזיק בזאת הסברא לאשר היה בשעה שגנב במקום בעלים הוי גונב מדעת אתחרטנא למה מחקתי:
סי' לד אין לוקחין מן הרועים כו' אבל אריסא כיון דאית ליה בגויה אימר מדנפשיה קזבן כצ"ל:
רבינא איקלע למחוזא אייתי נשי כבלי ושירי שדיו קמיה כצ"ל:
סליקא לה מסכת בבא קמא ב"ה: