אור ברסלב
דבש תמר - ב (ראש) מסכת בבא מציעא

דבש תמר - ב (ראש)· רבי דוד טיטלבוים

מסכת בבא מציעא

ים של שלמה

פרק ראשון

סימן א שלא לבא לידי רמאות נ"ב ע' נ"י:

דף קכא שאם יראה לדיין שהנתבע טוען נ"ב מזכיר הנתבע מפני שעליו רמי שבועה ונפטר. סי' יג תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקין בטלית. סי' יד אע"פ שהטלית ביד אחר קני. תפארת שמואל (ד) הוי ליה לרב נחמן לאשמועינן דלא מהני תפיסה. ומוכח מר"נ דמקרקע אפילו בטענת ברי מהני נ"ב פי' מאי דמעמיד קרקע בחזקת בעלים מהני אפילו נגד תופס בטענת ברי דלא הוי תפיסה. לענ"ד היה דברי ת"ש סגור בעדי ובהא פירושא ובתיקון התיבה במקום דהוי שצ"ל דלא באתי שעריו ומגמתי לזכות לשמוע שדבריו מפולשין כמו שהן לפנינו:

רא"ש סי' יט וההוא דשלוח הקן נ"ב ע' יש"ש חולין פ' שלוח הקן סי' ט. פלפולא חריפתא אות [ט] שצ"ל ושמעינן מינה נ"ב ולא קאי על דברי ר"ח כי אין זה שייך לדברי ר"ח רק קאי על דברי רב נחמן ורב חסדא דאמרו התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ושמעינן מינה דבמקום שאינו חב לאחרים קנה. סי' ל פ"ח אות [ר] ומסתמא הוי נ"ב לפנינו בהרא"ש חיתא ומסתמא לא הוי אין מקום לסעיף זה. סי' לט שמואל במאי מוקי לה אי בלוקח מגזלן נ"ב ומאי בע"ח הנגזל. דהיכא דכתב דאיקני ולוה וחזר ולוה נ"ב ולתרוייהו כתב דאיקני וכן משמע לקמן בסמוך וז"ל ופעמים נוטל את כולו כגון שכתב למלוה דאקני ולא כתב ללוקח דאקני. ואידך מפסיד היינו דינא דשבחא והדין דינא דפירי גבי בע"ח. ת"ש אות (ז) דהא קי"ל בסימן קד דחולקין בשוה עד שיגיע. פ"ח אות [צ] וראיתי בב"י ח"מ סי' קד שבתשובת הרשב"א סימן תתקי"ד יש דעה. אות [ג] ד"ה ושבח מבני חרי עד סה"ד נ"ב בער אנכי ולא אדע מה רוצה המחבר להשוות מה שכתב בסמוך דאיירי בדלא מסיק ביה שיעור כל השבח אלא השבח היתר על הוצאה ושפיר קאמר באפותיקי אפילו לא מסיק ביה שיעור שבח כלל אלא שיעור ארעא לבד נוטל השבח היתר על הוצאה מכש"כ כי מסיק שיעור ארעא ושיעור שבחא היתר על הוצאה שנוטל השבח היתר על הוצאה לכאן השתא דמיירי שמסיק ביה שיעור ארעא וכולה שבחא גובה הלוקח כולה שבחא מהמוכר מבני חרי כסברא ראשונה אף בעשאה אפותיקי:

דף קכד פ"ח אות [ל] ד"ה ויפו כח היתומים כו' ע' בפ"ק דב"ק סי' יד גבי בע"ח:

ע"ב ברא"ש סי' מ"ד ופי' הרמב"ן ז"ל דר"י לא פליג עליה דשמואל דבמקום שכותבין ריעא טענתא דידה נ"ב אין זה הלשון ממש בהרמב"ן במלחמת אך הכוונה אחת. סי' מז דחיישינן דלמא כתב אבוה להאי ואימלך ולא יהבי' ניהלי' ובתר אבוה כתביה הוא לאיניש אחרינא:

פ"ח אות [מ] ד"ה או כחד מהני כו':

דף קכה רא"ש סי' מט סה"ד מכרה הכתובה נ"ב ע' תוס' ד"ה שובר בזמנו טורף סה"ד:

כמו שתקנו להחזיר ע"י סימנים שאינן מובהקין אפילו את"ל סימנא לאו דאורייתא ת"ש אות [יב] ואגודה דקאמר בגמ' שלשה כרוכים:

שם מנין לבד הוי סימן ואי הוי:

שם דמיעוט שטרות שתים בודאי כריכות לחוד:

פרק שני

ע"ב סי' ב' סמוך לסה"ד ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר יוקרייהו נ"ב פי' כובדן:

פ"ח אות [ג] כפירושו של רש"י לקמן ד' כ"ב: פ"ח אות [ז] סה"ד לא גרסינן ומכריז נ"ב ע' מהר"מ שי"ף על תוס' ד"ה כריכות ברשות הרבים דף כ"א וע' תוס' ד"ה ואם נטל דף כ"ה ע"ב: שם אות [ח] ומדמשקל בויו נ"ב לפנינו בלא ו' אך בנ"י איתא בוי"ו:

שם אות [ט] מברייתא דלקמן מצא שנים שנים נ"ב והנ"י כתב אגב גררא נקיט מנין נמי:

סי' ה ובאתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מייאש נ"ב לא הבנתי דבריו ועיינתי בטור סי' רס"ב וז"ל ולפיכך המוציא במקום שת"ח מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים באמרם המוצאו יודע שהוא של ת"ח ומשיבין לו בטביעת עין ונוטל ומכריז שניתי מעט מלשון הטור כדי להשתוות עם לשון הרא"ש להבין לאשורו כ"ז מצא חבית יין בעיר:

וישראל סכרו ליה פי' כמו עושי סכר אגמי נפש:

דף קכו סי' ח והתוס' פירשו להפך דכובא ל"ל אוגנים אבל צנא אית ליה אוגנים נ"ב פנים חדשות הנני רואה כאן בתוס' לפנינו ליתא כלל דכובא לית ליה אוגנים אבל צנא אית ליה אוגנים ורב זביד אוגנים לא איכפת ליה:

דף קכז ע"ג בקדשי קדשים ששחטן בדרום אי עלו ירדו נ"ב ע"ש וברמב"ם פסולי המוקדשין פ"ג ה' ז' ובלח"מ שם:

פ"ח בפרק איזהו נשך ס"ט ע"ב שמין פרה וכו':

דף קכח פ"ח ד"ה אביו ורבו:

משאוי ופדיון בספק ובפירוש הרמב"ם:

פרק שלישי

דף קכח ע"ב ת"ש ד"ה וכן פסק רבינו ברוך וכו' נ"ב פי' שהכפל של השומר:

בא"ד לגבי רב ושמואל ור' יוחנן ס"ל שר"י אינו חולק:

דף קכט סי' ז על כל חית הארץ סה"ד נ"ב ועוד י"ל דבא האונס מחמת הפשיעה כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי היה לו להכניס גם עדרו עמו לעיר (נ"י בשם הראב"ד):

ע"ב ברא"ש להתחסר כשיעור זה נ"ב מן ולא קיימא עד ומסתבר לי אינו מדברי הרי"ף ולפי לשון הב"י בש"ע ח"מ שמעתיק דברי הרמב"ם שאלה ופקדון פ"ז ה' ב' לא כוון הרי"ף לזה וע' מה שכתבתי על הגליון בגמ':

הגהות הב"ח ד"ה וגם יצא לו קול שאביו הוליכו נ"ב כן הוא לפי פרש"י בכתובות אבל לפרש"י דהכא הולידו:

דף קל פ"ח ד"ה או נעל ופי' רש"י דף לו דאקטנים קאי:

ע"ד ברא"ש שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו נ"ב וגם הוא רוצה להחזירם כדי שיצא מחויב גנבה ואבידה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתן של בנ"א שכל אדם רוצה ללותן לעצמן ולהתחייב באונסין ולא להעמידם בעין (כי מי יודע מתי יבוא בעל האבד' לדרוש מעותיו) ושיהי' חייב בהם בגנבה ואבדה עכ"ל (העתקת הנ"י לשון הראב"ד):

פרק רביעי

סי' ח מתני' כיצד משך הימנו פירות גמ' סוף סוף מאן דשדא דליקה לאו שלימי בעי:

סי' יד וראי' לדבר מההיא דקידושין נ"ב כן כתב המאור אבל נלכה נא ונראה מה שכתב המלחמת על זה:

ת"ש ד"ה כר' יוחנן וכ"כ המ"מ וז"ל:

שיוקרא וזולא יש בהם:

ודוקא לרב יוקרא וזולא אין בהם:

סי' כ"ד גמ' ת"ר אין משרבטין את הבהמה נ"ב ברי"ף איתא לא את האדם ולא את הבהמה ע"כ נראה שכ"כ צ"ל בהרא"ש כי הרא"ש הולך אחר לשון הרי"ף וברמב"ם מכירה י"ח ג אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא כדי שיתפח ויראו פניו שמינים וכתב המגיד ולשון הגמ' ובה"ל אין משרבטין לא את האדם ולא את הבהמה:

פ"ח ד"ה אפילו למחצה לשליש ולרביע ול"נ שיש לפרש אפילו למחצה שלא יהי' בו רק מחצי' יין ואפילו שלא יהיה רק שליש ורביע יין הכל:

פרק חמישי

רא"ש סי' ז אבל לשלומי זוזי לא אמר ר' ינאי נ"ב ונראה קצת ראיה לסברא זו שאין שוין פירות אחרינא להדמים לעיל באוקימתא דאביי אי אית ליה חמרא ללוה דיהיב ליה בלי דינרין פירי הוא דשקל מיני' וכו' דש"מ טעמא דיין אין לו זוזא הוא דאסור אבל יין שרי (מהר"מ שי"ף) ת"ש ד"ה אין לו אסור פירוש וכו' פי' אין לו לא מעות ולא חיטים וכו' ר"ל שאין לו נ"ב גם המהר"ם שי"ף פי' כן:

פ"ח ד"ה ואין ב"ד נזקקים לגבות לו חובו בד"א כשפורע לו לבסוף המנה במעות:

סה"ד כדי להוציא מידו כל המאה אלא יכול ליתן לו תשעים (מהרל"ח שם):

ד"ה רב אלפס ז"ל לא הביא טרשא דר"נ וליתא לדרב פפא משמע נ"ב ואנכי לעצמי בלמדי הרי"ף היה זאת לי לראי' שהרי"ף אינו מביא טרשא דרב נחמן ע"כ לא מסיים ביה ולא מזכירו כלל לא להלכתא ולא בליתא:

רא"ש סי' כ"ט הגהת אשר"י אבל אי הוו זכוותיה בידיה אע"ג דקנו מיניה בבית דין חשיב לא הוו בטילי אפילו נפיק כתב נ"ב פי' אפילו נתן שטר על זה שיבטלו זכוותי' מ"מ לא הוו בטילי דהוא אסמכתא פי' מפני שאנו יודעין דהוא אסמכתא ואע"ג וכו' מובא בח"מ סי' רז ובטור שם הוא סעי' כג והב"י מראה מקומו על הגהת אשר"י זו ומשם לקחתי פירושו:

סי' לה וכתב הראב"ד ז"ל דחשיב אתרא דלא מסלקי:

סי' מד אמר ליה קחזינא דכל דבתר דידי נ"ב סא דידיה אתי מר:

סי' סה ולכך אמר להן הפיכו בארעא נ"ב מסיים בגמ' "כי היכי דקנו לכו גופא דארעא" ולרבא טעם אחר שמביא הרא"ש ע"כ לא שייך כאן ולכך אמר להו רבא ועומד למחוק האי ולכך:

סי' עא סה"ד למאן דזבין זבין ולמאן דלא זבין לא זבין:

פרק ששי

סי' ב הגהת אשר"י ואם דבר האבד שע"י גרמתם נעשית אבד:

סי' ג ואתי מיטרא בפלגא דליליא ומלאי ארעא מיא (רי"ף):

סה"ד דכל לומדי תורה דמי לאוכלסי נ"ב בגמ' איתא אכלושי וכן בערוך ומפרש כפרש"י אבל לאוכלסי פי' אחר וברי"ף נשתבש והעתיקו אוכלסי וכל החונים עליו הלכו אחריו:

סי' ו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה מביא (לשון הרמב"ם) נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא קנים ודרקנים לכרם והלך ולא מצא מה מביא נותן לו שכרו משלם:

הגה"ה ד"ה וק"ל מ"ש דיכול להביא לו יין אחר כמו הכא:

ת"ש ד"ה ואי לא שכיח. כדאיתא בהגהת מיימוני בשם רבינו שמעון בשאלות ותשובות:

ע"ש נ"ב עיינתי שם ומצאתי כדבריו והוא בסי' ל אבל בסי' שאחר זה שמעתיק דוקא היכא דאניס דחלה חצי הזמן האי דוקא אין שם והוא מרבינו מאיר ויכול להיות שסובר כהרמב"ם:

סה"ד וכנ"ל הלכה למעשה כמו שהוכחתי מפי בעל החלום עכ"ל ודוק:

סי' יב סה"ד אשה רוכב עליו איש ואשה בין קטנה בין גדולה ואפי' היא מעוברת ומניקה נ"ב כן איתא ברי"ף ורמב"ם:

סי' טז פ"ח ד"ה לא ש"ח ולא ש"ש סה"ד אפילו באומר הנח לפניך כך נ"ל:

פרק שביעי

סי' ב אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו:

סימן ג סמוך לסה"ד היה משמר ארבע וחמשה מקשאות נ"ב פי' של ד' וה' בעלי בתים. סוף סי' יז הגה"ה צ"ע אם שייך בשוכר או בש"ש לומר כן נ"ב מדמקשי תוס' דף נח ד"ה א"ר יוחנן מן מתנה ש"ח דלא בעי קנין אש"ש למה בעי קנין ש"מ שוים הם:

פרק שמיני

פ"ח ד"ה דאמר רבה גרסינן רב עיליש גברא רבה הוא:

ד"ה וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי אכל הא קא קשיא לי עד סוף הקושיא שתוכל למסור לבעל נ"ב ולענ"ד אינני מבין קושיתו דכל דמפקיד כו' שייך רק כשאשה תחת בעלה שייך לומר כל המפקיד על דעת אשתו ולאשה על דעת בעלה מפקיד אבל בשעה דאגרה היא הפרה פנויה היתה ובשעה דאוגיר לה לא היה לה בעל ואדרבא איפכא מסתברא שאם היה המשכיר יודע שתנשא לאיש ויהיה דינו עם בעלה לא היה משכיר לה כלל כי מי יודע אותו האיש אשר תנשא לו ואולי יהי' אדם רע פגע רע בעל דין קשה:

ד"ה אדם בשור ולא הוה כההיא דפרק החובל נ"ב דף פד כי שם פירושו אדם שהוזק ע"י שור:

סי' יז אמר רבא הני שקולאי:

פ"ח ד"ה ולא ידעתי לפרשה הכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמין:

בא"ד היו נפטרין כל הימים ביין:

סימן כה לא עלתה על דעתו שימות ברעב ר' זעירא ור' אילא תרווייהו אמרין מ"מ ונ"ב כן מעתיק הנ"י:

סי' כט הגה"ה ד"ה ואויר שאין סופו לנוח והשתא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות:

סי' ל אמר אי הוה יתיבנא התם נ"ב בגמ' הגי' אי הואי התם הוה יהיבנא לי' כוליה וברי"ף הגי' אי הואי אנא התם הוה יהיבנא ליה כולי' והטיב בהם גי' הרי"ף וגי' שברא"ש אינו נכון כלל ודוק. פ"ח ד"ה מ"ט משום דתפיס גבי תקפו כהן אלא טעמא דמדלא:

סי' לד גבי ההוא דאמר ליה ארעתי דבי חייא מזבנינן לך דמיעוט ארעתי שתים:

פרק תשיעי

סי' כד פ"ח יהיב המצרן זוזי ללוקח נ"ב כל עין רואה שדברי הפ"ח מצוין להרא"ש בשיבוש כי דבריו קאי על מה שכתב הרא"ש גם המצרן לא יתן המעות עד אותו הזמן ע"ז כתב הפ"ח והיינו כשאין המוכר מקפיד וכו' וכן בבית יוסף מביא ע"ז דברי הרמב"ן והרשב"א ע"ש ולא בסוף הסימן אלא בתחלת הלכות מצרנות סעיף י"ג בטור:

סי' כ"ח זבין מעובד כוכבים וזבן לעובד כוכבים:

סי' לו הכא אית ליה נ"ב זו לשון רי"ף אבל בגמ' הגי' הכא איכא:

סי' מ"ב מתני' המקבל שדה מחבירו לז' שנים נ"ב זו היא גי' הרי"ף אבל לפנינו במשנה בגמ' וכן במשניות איפכא מיתנייא לשבוע טרם לשבע שנים:

פ"ח ד"ה נ"ל דה"ג נ"ב וכן מגיה הגר"א ז"ל ע"ש:

פרק תשיעי שיבשו מדפיסי ווילנא וצ"ל פרק עשירי

סי' ב ונעקר הפרסק ממקומו נ"ב כן מעתיק הרי"ף וטור:

סליקה לה מסכת בבא מציעא בעזרת חונן דעה:

תוכן העניינים

דבש תמר - ב (ראש)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה