דבש תמר - ב (פירוש המשניות להרמבם)· רבי דוד טיטלבוים
סנהדרין
פרק ראשון
דף ב ד"מ בשלשה וכו' גזילות וחבלות בג' וכו':
וחכ"א אין ראוי לעשות כן שמא יצא לעז על השלשה הראשונים שאינן מומחין או שהן פסולין נ"ב פי' הרואה שלא ידע שהבעל הביא עדים אחרים שידעו שזינתה ולא ידע כ"כ אשר הוסיפו עוד כ' על הג' הראשונים ויצטרפו יחד לב"ד של כ"ג אלא יראה שיתוועדו ב"ד אחרים וישמע שב"ד האחרון יחייבו האשה מיתה ילעוז לעז על הג' הראשונים שחייבו הבעל לשלם מאה כסף מהיפך להיפך ויאמר על הראשונים שאינם מומחין וטעו בדין או שהיו הג' הראשונים פסולין מחמת קורבה להאשה ויסלפו המשפט לטובת האשה ועתה הב"ד האחרון מומחין צדיקים דנידון אמת לאמיתו ע"כ אמרו חכמים שאם הוכחשו עדי הבעל וירצו לדון הבעל מאה כסף ידונו שלשה ועשרים ואם יביא הבעל עדים אחרים ויחייבו אותו הב"ד עצמו של כ"ג להאשה מיתה לא יהרהר שום אדם אחריהם הם אמרו והם אמרו כנ"ל לפרש דבת הרמב"ם מתמצית דברי הנ"י. והתי"ט כתב על דברי הרמב"ם "או שהם פסולים" גם "על שאינם מומחין" ועתה בעז"ה הכל נכון:
שם דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג כו' הביא ראיה במה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו נ"ב התי"ט כתב דדברי הרמב"ם בזה צריך עיון וחיבורו של הגרי"ב יש סדר למשנה אין עמדי אך נ"ל כי הרמב"ם לא רצה לפרש כפרש"י שני הפסוקים על ההיקש אחד להקיש בהמה הרובע לאשה הנרבעת ואחד להקיש בהמה הנרבעת לאיש הרובע דמה לי רובע מה לי נרבע כיון דידעינן שבהמה הרובע בכ"ג ה"ה בהמה הנרבעת. כ"כ אם שניהם להקיש אתיא למה מקדים התנא קרא והרגת וגו' לקרא ואת הבהמה שכתוב לפניו ע"כ מפרש הרמב"ם ששניהם להקיש לא צריך רק קרא אחד לגופיה שהבהמה ג"כ חייבת מיתה וזה משמע יותר מן והרגת את האשה ואת הבהמה ששניהם במיתה ע"כ מקדימו וא"כ ואת הבהמה תהרוגו מיותר ללמד להקיש בהמה לאדם מה אדם בכ"ג אף בהמה בכ"ג:
שם סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד כו' סמוך לסה"ד ושלישי לחלק צדקה 1) ורופא אומן 2) ולבלר 3) ומלמד תינוקות הרי מאה ועשרים:
פרק שני
דף יח ע"א כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין כו':
מה שאומר לבני אדם כשמנחם אותם הוא תנוחמו:
שם המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא כו' והלכה כר' יהודה במה שאומר נושא הוא אלמנתו של מלך נ"ב בפסקיו חזר בו וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר:
דף כ ע"א מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו כו' פלטרין שלו הוא ארמונו לפייס לדבר על לב העם:
דף כא ע"ב לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף וכו':
וחלק בראש הוא שיקח חצי כל השלל ששוללין כל העם מוסף על כל מה שהיה לאותו המלך נ"ב פירוש לאותו המלך שכבש והיינו אוצרות המלך למלך דקתני בברייתא:
מותר למלך נ"ב מה שלא כתב כאן המלך לא ירבה לו נשים יותר משמונה עשרה אפילו כשרות והגונות כת"ק שכותב כן בפסקיו סמך עצמו על מה שמסיים ואין הלכה כר"י ולא כר"ש ממילא הלכה כת"ק:
פרק שלישי
דף כז ע"ב ואלו הן הקרובים אביו ואחיו ואחי אביו ואחי כו':
חמיו אבי אשתו וגיסו בעל אחות אשתו וחתנו וכן בנו של אדם או חתנו לעדות אחד הוא. והמעלה השנית והם בני אחות האב אלו על אלו נ"ב בני אחות אבי פסול לי ואני להם בן אחי אמם בזה שייך אלו על אלו:
או בני אחות האם בני אחות אמי ואני להם כ"כ בני אחות אמם ושם אחד להם שייך קצתם על קצתם:
או בני אחי האם נ"ב ע"כ שלא יעידו איש על אחיו ועתה אומר שאין מצטרפין זה עם זה לעדות וצ"ל או בני אחי האם עם בני אחות האב ופי' כנ"ל בני אחי אמי לא יצטרפו עמי שאני להם בן אחות אביהם:
או בני אחי האב וגם אני להם בני אחי האב:
אלו עם אלו נ"ב קאי על כל החלוקות בני אחי האם עם בני אחות האב ועל בני אחי האם זה עם זה ובני אחות האם זה עם זה כולם נקראים בשם אחד ושייך לשון ואין עדותם כשרה קצתם עם קצתם:
פרק רביעי
דף לב ע"א אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו':
שלא יאריכו הדרישה והחקירה בדיני ממונות אלא אם היה באותו הדין דבר נסתר כמו שאמרו דין מרומה אבל הבדיקה אין לסמוך עליה בדיני ממונות כלל וכלל וההפרש שבין וכו' וע' בפסקיו עדות פ"ג הלכה ב' ותדע כי כן צ"ל:
שם בא"ד ויהיו אותם שנושאין ונותנין נ"ב פי' שאותו שאמר איני יודע אינו בחשבון אותם שנושאין ונותנין ונמצא שהם כ"ד ויתכן בהם מה שזכרנו מתוספות המחייבין על המזכין שנים:
דף לו ע"ב סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו כו':
וטעם דברי רבי יהודה הרמב"ם מקדים לפרש דברי ר"י ובזה נדע מה שמדייק וכתב והלכה כחכמים שדי בשנים ואפשר אדמה שלפיכך הלכה כחכמים משום דגם לחכמים שהם שנים הם שני עדים על המחייבין ושני על המזכין ששניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבין וכפרש"י בדברי חכמים ע"כ מסיים ואין הלכה כר' יהודה דצריך שני עדים על המזכין ושני עדים על המחייבין והפירוש בדברי חכמים וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין בין שניהם שאחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין וכן מעתיק גם בפסקיו סנהדרין פ"א ה' ט' דברי ת"ק בזה"ל אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב דברי המזכין ואפשר לומר שהרמב"ם מדייק דליתני במתניתין ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין ותל"מ אחד מימין ואחד משמאל ל"ל ש"מ דתני על לשון הכתוב מלכים א' כ"ב וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו ומפרש רש"י שם מיימינים לזכות ומשמאילים לחובה וכן גם הכא אחד מימין כותב דברי המזכין ואחד משמאל כותב דברי המחייבין:
פרק שביעי
דף נג ע"א גם דף נ"ד ע"א אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו' הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה כו' סה"ד והלכה כרבי יהודה נ"ב אין כאן שום פלפול רק פשוט שיבוש וצ"ל ואין הלכה כר' יהודה וכדפסק בהלכות איסורי ביאה פ"ב ה"ב הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב שתים אחת משום אמו ואחת משום אשת אביו וכתב ע"ז הגהות מיימונית כרבנן לגבי ר"י והמ"מ כותב ע"ז וק"ל כת"ק וכסתם משנה והרע"ב בד"ה הבא על האם חייב עליה שתי חטאות וכן הלכה ואין מי שיזכיר דבר מה מפירוש המשניות כדרכם תמיד במקום שיש איזו שינוי בהלכות נגד פירושו מדברים מזה ע"כ מוכח שהיה בספריהן כדבעי להוי ואין הלכה כר"י:
דף ס ע"ב העובד עבודת אלילים אחד העובד ואחד כו':
אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר אבל חייב מלקות:
א הנודר בשמו והמקיים בשמו (א) נ"ב אותן שני נקודות לסימן הפסקה בין ענין לענין ולפני אבל אין כאן שום הפסקה ולמדת שאבל חייב קאי אדלעיל ושברתי ראשי לפתיתים עדי שבאתי על האמת שהנקודות אינם על מקומם ומקומם האמיתי אחר תיבת מבואר לפני תיבת אבל ומן אבל התחלת ענין עד סה"ד תזכירו ומשמיענו אם כי על המגפף וכו' תני עובר בלא מעשה ועל הנודר והמקיים קתני עובר בלא תעשה אינם דומין זה לזה שעובר בלא תעשה הראשון פירושו עובר ואינו חייב מלקות והשני עובר וחייב מלקות ואפשר לומר שלפיכך אין מערבין ותני עובר אחד על כולם:
דף סז המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את כו':
אמרו פטור הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת וחייבי מלקות סה"ד דרבנן הוסיף תלמיד טועה אף שבגמ' איתא רק כשבת מוסיף המחבר כמלקות שכ"כ לאו שאין בו מעשה פטור ממלקות אבל אסור:
דף עב ע"א הבא במחתרת נידון על שם סופו היה בא כו':
וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להורגו וכן אם יש שם עדים:
פרק תשיעי
דף עח ע"א המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו כו':
והלכה כחכמים סה"ד נ"ב קאי על תרוייהו נגד ר' יהודה שבמשנה ב' ונגד ר' נחמיה שבמשנה ג':
שם ע"ב ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין כו':
ואף ע"פ שהוא אמת כגון קלקול בראות או בהתראה או ספיקות:
הגהות הגרי"ב א) וע' תי"ט שפי' דלשון קצרה הוא ואסיפא דקרא ואמרו סמיך וכו' ע"ש נ"ב וכצ"ל בפנים השני נקודות שלפני ואמרו אחר ואמרו:
פרק עשירי
היסוד העשירי:
כי הוא השי"ת יודע מעשיהם נ"ב נכלל בזה גם מחשבותיהם כי יודע מה שעושים בפועל ולמה עושים לאיזה תכלית וממילא גם מחשבות בלא מעשה יודע:
פרק אחד עשר
דף פו ע"ב זקן ממרא על פי ב"ד שנאמר כי יפלא ממך דבר כו':
זקן ממרא ע"פ ב"ד הוא אותו שאומר כך דרשתי וכך דרשו לי חכמים נ"ב או או קאמר בין שאמר כך דרשתי ובין שאומר כך דרשו לי והוא מה דאמרו בגמ' כך הוא בעיני או אומר מפי השמועה: