אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) מהרש"א והחונים עליו › מסכת ברכות

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

מהרש"א והחונים עליו · מסכת ברכות

מהרש"א והחונים עליו

ח"ש ד' י"ד ע"ב תוס' בד"ה ומנח תפלין כו' דטלית בלא ברכה ליכא איסור כמו כן, נ"ב ודאי דתוס' אמר כן בטלית בלא ברכה ליכא איסור כמו כן אבל בפיסקי תוס' ליכא זה:

רש"א ד' י"ט ע"ב בד"ה מדלגין כו' וכהן מוזהר כו' נ"ב גם בתוס' איתא ואפ"ה כהן מוזהר עליו:

דף כא ע"ב בד"ה עד שלא יגיע בא"ד מתפלל וגומר עד שלא יתחיל נ"ב כצ"ל שם ולשון הרא"ש עד שלא יגיע ש ש"ץ כו' נ"ב יסלח לי כי שגה ברואה הלא הד"ה הוא מתפלל וגומר עד שלא יתחיל והוא מלשון הירושלמי המובא בתוס' ובלשון הירושלמי המובא ברא"ש גם כן כך הוא אם היה יודע שאם יתחיל יגמור עד שלא יתפלל ש"ץ ע"כ והלשון עד שלא יגיע דאיתא ברא"ש הוא ענינן אחר היינו שהרא"ש מעתיק כמו כן מאי דאיתא אבל ר"ת ור"י ז"ל אומרים דכיון דשומע כעונה הוה הפסקה אם ישתוק וכתב הרא"ש ראיה לזה וכתב וקצת יש ראיה מכאן כלומר מגמ' דהכא מדקאמר רב הונא הנכנס לב"ה ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל ואם נאמר דשותק ושומע גם כן מועיל אף אם לא יגמור ויהיה שותק באמצע התפלה יש לו תקנה ולמה לא יתפלל אף אם לא יגמור ש"מ כר"ת ור"י ז"ל שאינו רשאי לשתוק ולשמוע דהוה הפסק וזה הוא עד שלא יגיע שמחליפו הרש"א במקום עד שלא יתחיל שבתוס' בלשון הירושלמי אבל עין כל רואה ששגגה גדולה היא כי האי עד שלא יגיע הוא העתק לשון הגמ' במאמר רב הונא וגם לשון עד שלא יתחיל מעתיק הרא"ש בהעתקתו הירושלמי כתוס' כן הרא"ש ותל"מ:

דף כב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע וכו' ורבינו יהודה פי' כצ"ל:

ח"ש ד' ט"ו ע"א רש"י בד"ה לק"ש כצ"ל.

שם ד' כב ע"ב תוס' ד"ה אלא לכ"ע כו' ש"מ דחזי ולא דחוי:

שם ד' כד גמ' בין כר לכסת כו' דהא בעי כלי בתוך כלי לתשמיש כן משמע מתוס' נ"ב לענ"ד אדרבא משמע מתוס' דא"ר ירמי' בין כר לכסת שלא כנגד ראשו מיירי בלא כובע ובאין לתשמיש כן משמע מתוס' נ"ב לענ"ד אדרבא משמע מתוס' אשתו עמו ופריך והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ולא בעי שלא כנגד ראשו וע"ז מקשי תוס' אימא בכובע שלא כנגד ראשו וא"ל דא"כ בכובע למה הא ר' ירמיה מתיר שלא כנגד ראשו בלא כובע דמיירי באשתו עמו ור' ירמי' מיירי באין אשתו עמו ותוס' נשאר בקושי' לענ"ד כן דברי תוס' וכן פירושו אפי' אם המרש"א לא היה מפרשו ואולי לגודל חכמתו וחרופתו וגאונו היה לו פי' אחר בתוס':

רש"א שם תוס' ד"ה והא תני כו' ומ"מ קשיא לשני כצ"ל:

שם ע"ב תוס' ד"ה א"ל לדידי ל"א ס"ל כו' זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי נ"ב לעיל כ"ב ע"ב ד"ה אלא ע"כ:

דה כה ע"ב תוס' ד"ה הרי לבו כו' לפי סברת התוס' לקמן דטפי אית לן למשרי בעקבו רואה מלבו רואה נ"ב ויש ליישב שתוס' שפיר מוכיח מהני אמוראי דלבו רואה אסור ולפי הני אמוראי ודאי דטפי אית לן למשרי עקבו רואה מלבו רואה אבל מת"ק דברייתא אינו מוכח ואע"פ דמשני קסבר לבו רואה מותר אפשר משום דלא חיישינן לנוגע שא"א אבל עקבו רואה גזרינן רואה אטו נוגע ויהי' אסור ופריך שפיר והרי עקבו רואה ומשני בהא נמי קסבר עקבו רואה מותר ולא גזרינן אטו נוגע דהוי גזירה לגזירה דנוגע עקבו עצמו גזירה משום ידיו כמ"ש תוס' בד"ה והלכתא:

ח"ש ד' לא ע"ב תוס' ד"ה מכאן שאסור כו' בזה זה בגמטרי' תריסר כצ"ל:

שם ד' לד ע"ב תוס' ד"ה יכוין כצ"ל:

רש"א ד' לח תוס' ד"ה ושוין שבוחשין כו' דפליגי התם גבי גובלין גבי בוחשין שוין כצ"ל ד' מ תוס' ד"ה יבש המעיין כו' דלכאורה קשה כצ"ל:

שם ד' מא תוס' ד"ה אבל בשאין כו' והתירוץ חסר מדברי תוס' נ"ב בספרים שלפנינו לא חסר. ד' מ"ב ע"ב תוס' ד"ה ורב ששת בא"ד שבתות ויו"ט כו' נראה מדבריהם דלא הוו גרסינן בשמעתין ובשעה שאדם נ"ב וכן הרר"י מביא זה בשם הגאונים:

בא"ד א"כ נראה משם כצ"ל:

שם ד' לט ע"ב תוס' ד"ה כתנאי כו' אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר נ"ב ע' ב"ח שמפרש כוונת תוס' באופן אחר ולענ"ד גם יותר טוב:

ח"ש ד' מא תוס' ד"ה א"ר ירמי' כל המוקדם עד סה"ד נ"ב כל המוקדם אתיא כר' יהודה דוקא מדחזינן דכל המוקדם בקרא מוקדם לברכה וגם המאוחר בקרא מכש"כ להקדים אותן המינין הנזכרים בקרא נגד מין שלא נזכר בקרא ואין לומר לעולם אתיא כרבנן ומאי דקאמר ר' יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה מיירי בששניהם חביבין לו בשוה אז המוקדם בפסוק קודם לברכה אבל אם המאוחר בפסוק חביב לו יותר מן המוקדם החביב קודם לברכה דאם כן מאי פריך ליה רב חסדא לרב המנונא לקמן ע"ב לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף כל המוקדם דלמא משום דחביב לרב המנונא תמרי לפיכך הקדימו אלא לאו ש"מ דכר' יהודה אתיא ואפי' המאוחר חביב המוקדם קודם לברכה כך הוא פירוש דברי רש"ל הקצרים נלקחו מהרא"ש ומהרר"י:

ח"ש תוס' ד"ה עשרה כו' והא דפי' במתני' כצ"ל:

רש"א ד' מח תוס' ד"ה ולית הלכתא בא"ד ודוקא התם עד סופו אבל אמרו חכמים כצ"ל וע' מה שכתבתי על גליון התוס' במקומו:

רש"א דף מז ע"ב תוס' ד"ה מצוה דרבים שאני וכו' קשה קצת נ"ב מוקשה קצת מאי קשה להרש"א על תוס' הלא הקושיא על הגמ' למה מבטלי שבעת ימי המשתה את האבילות הלא אין לשבעת המשתה מצוה דרבים יותר מלאבילות ע"כ נ"ל דהכי מקשי הרש"א על תוס' דייקא דמאי מצוה דרבים איכא בשבעת ימי משתה של חתן יותר מאבילות ואעפ"כ דוחה שבעת ימי משתה את האבילות על כרחך מטעם אחר הוא אי כדכתב הרי"ע שכבוד חיים עדיף מכבוד מתים או טעם אחר א"כ אין ראיה מזה על מצוה דרבים:

רש"א דף נ' ע"ב ד"ה שקל מר זוטרא וכו' וכן נראה מפרש"י דמלת דיסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענו מקומו נ"ב בזמננו נתפרש שפיר דלרש"י כאן מקומו שכבר פירשו הג' ר' נחמי' בירך ז"ל ד"ה דיסתנא אמינישטרושו"ן בלע"ז וזה הלשון לעז נופל על חלק הראוי להתכבד כמו בשר מבושל וכאן הוא שם המושאל על חלק של חמרי ורמוני ודפח"ח:

רש"א ד' נא רש"י ד"ה בנטלי כוסות וכו' לשון הטור א"ח עד סה"ד נ"ב ע"ש שיש הגהה שרש"י אחת היא בנטלי כשהגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו וי"מ שהיה מניח וכו' הרי מפורש שאינו דומה פרש"י שי"מ:

רש"א ד' נב רש"י ד"ה ה"ג אלא כו' תנא דמתניתין ותנא דר' חייא תנא דר' חייא אליבא דב"ש אמר אין כו' כצ"ל:

רש"א ד' נ"ב ע"ב גמ' ב"ה סברי כו' ומאי איכפת ליה שמצריך ליטול קודם כיבוד כצ"ל:

דף נד ע"ב תוס' ד"ה פטרתון כו' דרחמנא היינו הזכרת השם ורב נמי לא קאמר התם דבעי אלא הזכרת השם וא"כ בפשיטות ה"ל לתרוצי דרחמנא היינו הזכרת השם ודוק כצ"ל:

רש"א ד' סא תוס' ד"ה אלא מעתה כו' ואני אומר לקיים גי' הילקוט דפריך מדכתיב וילך אלקנה הרמתה על ביתו נ"ב שופטים יא פיסקא ס"ח וילך מנוח בילקוט איתא וילך אלקנה אל ביתו הרמתה אך נראה כי בילקוט נשתבש והנכון כמו שמעתיק רש"א:

רש"א שם ע"ב רש"י ד"ה הנפנה ביהודה כו' הציור כזה, &&ציור&& כצ"ל הציור וע"פ דברים אלו יתישבו בקצת גם דברי התוס' שכתבו כצ"ל:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה