אור ברסלב
דבש תמר - א (שס) גמרא והחונים › מסכת שבת

דבש תמר - א (שס)· רבי דוד טיטלבוים

גמרא והחונים · מסכת שבת

על אתר ממכת ברכות

פרק א

דף ב ע"א רש"י ד"ה שתים שהן ארבע בפנים כו' ובריש פ' הזורק (דף צו:) נפקא לן וכו' כצ"ל:

שם ד"ה פשט העני את ידו וחפץ בתוכה ע"כ נ"ב העני מחזיר על הפתחים וסל בידו לקבץ בו פרוסות לחם ובשפלות רוחו בבואו לפני החלון של בעה"ב עומד על מקומו עדי שבעה"ב רואה אותו בעד החלון והבעה"ב משכיל אל דל פותח החלון ומרמז לעני שיושיט מידו לידו הסל והנה הוא הוא המלאכה ראשונה שבין העני ובעה"ב פתח בו פשט העני את ידו וסל בתוכה הוא החפץ שפרש"י ונתן אותו הסל לתוך ידו של בעה"ב ועביד העני עקירה והנחה בהכנסה וצופה ומביט על בעה"ב עדי שנתן בעה"ב מה שהוא בכדי נתינה לתוך הסל והעני נכה רוח אינו רוצה שיטריח בעה"ב א"ע בפשיטת ידו לחוץ מקדים העני א"ע ופושט ידו עוד הפעם לפנים ונוטל הסל עם מה שיש בו מידו של בעה"ב והוציא ועביד העני עקירה והנחה בהוצאה ואם העלים העני את עיניו ולא הקדים עצמו לפשוט ידו לפנים לקחת הסל ופשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן הסל לתוך ידו של עני או עוד בראיה ראשונה שראה בעה"ב דרך החלון את העני פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל הסל מתוך ידו של עני והכניס הרי עקירה והנחה בהוצאה והכנסה לבעה"ב ואיך היה השבת הסל לחוץ לידו של עני איני צריך למתני עוד כי כבר חשב בזה שני אופנים וע' רש"י (דף ג' ג) פטורי דאתי בהו בסה"ד:

תוס' ד"ה שתים וכו' מה לי עיולי דהא הזורק ד' אמות ברה"ר משמע שם דאי הוה משכחת לה וכו' כצ"ל:

ע רש"י ד"ה הא דומיא כו' ונכנס למקדש חייב נ"ב ע' רש"א:

תוס' ד"ה מראות כו' התם חשיב פתיכין ונגעי אדם נ"ב ע' רש"א:

דה ברש"י ד"ה מפיס עוצר פי' דבר הסוגר עד הנה כמו האי מורסא מפיס פותח שתצא הליחה כי אין לומר אשר עוצר פי' על מפיס מהיפך להיפך המורסא צריך לפתח ועוצר פירושו סוגר כדכתיב כי עצר עצר ה' בעד כל רחם ולקמן קז:

פי' רש"י מפיס מבקע וכן מפרש המ"ע מפיס (אפפנען) מורסא (בלוטער) ובכתובות ו: פרש"י המפיס הפותח פה כמ"ע:

רש"י ד"ה צידת צבי וצידת נחש כו' כולהו ס"פ ר' אליעזר אומר האורג והתם מפרש מנא ליה בהו דפטור ומותר כצ"ל כי אין שם כגמ' שום טעם רק ממאי דפטור ומותר גם בפ' ר"א אומר האורג בסיפיה אינו לשון המורגל:

שם ד"ה פטורי דאהי בהו כו' ורבותינו אומרים פשיטת יד לגבי שניהם כצ"ל (לפנים) מחקתי והסכמה מרש"ש:

שם ד"ה ידו לא נייח ע"ג קרקע הלכך כצ"ל וכן מעתיק לשון רש"י תוס' ד"ה מאי טעמא וכן נכון וכן הוא ברא"ש ור"נ:

תוס' ד"ה בבא כו' דלא עבר משום לפני עור דלא יושיט אדם כוס כו' כצ"ל וכן כתב הר"נ:

שם ד"ה שניהם פטורין כו' אינו קאי אמתניתין שהרי רישא נ"ב ע' רש"א:

שם סה"ד נגמרה המלאכה נ"ב ודבריהם ע"פ פי' ריב"א אבל לפרש"י קאי אמתניתין והסכמה מחכמת מנוח שניהם פטורין הוא פיסקא ומה שקשה למה מקדימו לפיסקא דרישא פשט העני אפשר לומר איידי דקאמרי דאתי בהו וכו' שנאמרו בהאי בבא מקדים האי בבא דמתניתין קודם הרישא:

ד"ה עקירת גופו כו' וא"ת ואמאי לא פשיט פי' בעיא דרב אי עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי מלא יצא החייט דשמעינן מינה שאם יעקור הגוף משחשיכה יהיה כמו שעוקר המחט ממקומו דאי לא מאי איכפת לן שיצא משחשכה אפילו יניח המחט אחר שיצא משחשכה על גבי קרקע יהיה הנחה בלא עקירה והיינו שכתבו הא לא מצי למיתי לידי איסור דאורייתא ואף לרשב"א שמחלק בין עקירה להנחה שפיר מקשה:

ע"ב רש"י ד"ה כר"ה לא דמיא נ"ב הא דלא כתב רש"י הכא אם פשוטה לרה"י כש"כ בדיבור שאח"ז ד"ה וכרה"י לא דמיא משום דעתה סליק מיניה שכתב בד"ה אמר אביי פשיטא לי דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת וסה"ד בין שהוא רה"ר ע"כ אינו צריך לשנות ואולי הכל ד"א:

ד"ה שוגג לא קנסוהו רבנן ודרב ביבי לא תפשוט מהכא הרי רש"י ז"ל נותן להוצאת ידו מקום אתנו וקורא אותו הכא וכן ראוי כי בעיא דאביי יש לו שייכות וקשר חזק עם המתניתין דהכא וכן הת"ש אשר על בעיתו כ"כ הוצאת ידו ונאה לו שם הכא ע"כ גם בסה"ד דהתם ליכא צ"ל דהכא ליכא למיחש כו' אבל התם אי קנסינן כו' ולפי דברינו גם בתוס' ד"ה בשוגג כו' צ"ל וי"ל דאין לפשוט דהכא מה שלא התירו כו':

תוס' ד"ה היה טעון וכו' דאי הוה נקיט טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש נ"ב פי' ואח"כ הוציאן לחוץ לא היה משמע מידי וכו':

ד"ה מי קנסוה סה"ד מבעוד יום ושם על הגליון רש"ל ור"מ גורס ומבע"י נ"ב ורש"א מקיים הגי' שלפנינו:

ד"ה התירו כו' סה"ד מעכבין הגהה על הגליון וע' ערוך ערך רדידה אבל להד"ם אין ערך רדידה כלל בערוך וצ"ל וע' ערוך ערך רד ד' וכן הוא בר"ה כ"ט:

דף ך ע"ב רש"י ד"ה שדי נופו סה"ד דעיקר שיש בו ד' מחשב ליה לנוף כן צ"ל וכן פרש"י לקמן ח':

דף ה בגמ' אלא אמר רבא ידו של אדם וכו' פי' ידו של אדם אחר האוחז החפץ בידו או שמקבלו לידו חשובה בעי ר' יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וקיבלה מהו כצ"ל וכן הוא גי' הרא"ש והמ"מ ולא גרסי וחזר:

רש"י ד"ה שלשל השפיל

לאותו אדם שעוקר מידו או שמניח לידו כד' על ד':

שם בגמ' כמו היה משלשל בחביות (מכות ע"א) כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה אגוז כו' ובריש פרק בתרא משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ופריך עלה אי הכי אפילו חבירו נמי ואמרינן וכו' כצ"ל ושפיר מתחיל באדם ומסיים באדם:

דף ו בגמ' והכרמלית אינה לא כר"ה ולא כרה"י וכו' ואין מכניסין מתוכה לרה"י ולא מרה"י לתוכה כצ"ל ובזה ישתוה הלשון אצל ואין מכניסין ללשון אשר אחר ואין מוצאין וכן הגי' ברי"ף ורא"ש:

תוס' ד"ה כרמלית בירושלמי וכו' נ"ב והר"ן מפרש כרמלית כארמלתא לא בתולה ולא א"א כן כאן לא כרה"י לגמרי ולא כרה"ר לגמרי:

דף ז בגמ' (אמר רבה דבי ר' שילא) מוקף ונ"ב ברי"ף ורא"ש ליכא כמו בעירובין דליתא:

תוס' ד"ה אילימא דאי איכא מחיצה עשרה כצ"ל:

דיא ך בגמ' פחות משלשה מדרס דרסי ליה רבים וכארעא סמיכתא היא משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה"ר היא אלא כרמלית תשעה חזיא לכתופי והוי ר"ה ורש"י עירובין):

רש"י ד"ה גבוה י' כו' באמצעיתה נ"ב פי' באמצע עביד:

תוס' ד"ה רחבה ששה פטור כו' אע"ג דרש"י פי' נ"ב גיטין ט"ו: בא"ד וא"כ היכי פליג רב חסדא נ"ב שם בעירובין אמר ר' חסדא גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין:

בא"ד היינו שעשה מחיצה ה' על תל גבוה ה' נ"ב וכן פרש"י שם בעירובין:

ע"ב בגמ' מובא מתניתין דלקמן (דף ק:) סוף המשנה מעתיק כאן ורקק הוא"ו מוסיף מיותר כי במשנה איתא רקק:

דף ט ע"ב רש"י ד"ה עד שיתפלל שמא ישכח ולא יתפלל נ"ב האי ישכח לא אוכל לבלוע אם החשש משום שכחה בלא ספר כשמגיע זמן מנחה לא יהיה רשאי אפילו לישב בטל אלא יעמוד ויתפלל אותיום בעודו זוכר במנחה כי אם ישהה יש לחוש שמא ישכח וגם מה התועלת לענין שאין מפסיקין בדאיכא שהות כיון דחיישינן לשכחה ע"כ לבי אומר לי שצ"ל שמא ימשך וא"ת א"כ לא ידמה ללא יצא החייט יש לומר שגם שם הלא הטעם שמא ימשך אשר המחט יהיה אצלו עד חשכה וישכח אח"כ שהוא שבת ויצא ורש"י מעתיק הלשון במשנה שם שמא ישכח וסומך על המובן וכמו שפי' שם תוס' ד"ה שמא וגם רש"י בעצמו בסמוך כותב וטעמא דכולהו משום שמא ימשך וגם בגמ' מפרש שמא ישבר הזוג ואם משום שכחה שבירת הזוג ל"ל:

ד"ה לכולה מלתא דמרחץ נ"ב זה הדיבור צ"ל קודם ד"ה בורסקי ואין לומר שלרש"י היה הגי' בגמ' כן כי הלא במתניתין מרחץ קודם לבורסקי:

דף י בגמ' התם לא שכיחא שכרות נ"ב פי' לא שכיח כל כך שיגזור אף בדיעבד שכבר התחיל יפסיק אבל מזדמן לפעמים שישתכר בסעודה אף מבעוד יום ומהני נגד לכתחלה שלא יתחיל וכן פי' הר"נ על דלמא אתי לאמשוכי ימשך אחר סעודתו וישתכר ויעבור זמן תפלה:

שם עד מתי יושבין בדין פי' שלא ילכו ב"ד מבית הועד שלהם אלא יהיו מוכנים אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי והוא עד זמן סעודה היינו עד ששה שעות ואחר הסעודה אם יהיו נדרשים מבעלי דין יתאספו כדאיתא (סנהדרין ז) וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין:

תוס' ד"ה התם כו' מנחה ונעילה דשכיח שכרות גזרינן אלמא כו' כצ"ל:

שם הכא שם גופיה אקרי שלום נ"ב נראה לי חז"ל דרשו ויקרא לו (למי) ה' (כלומר להשי"ת ומה קרא לו) שלום והיינו שם גופיה אקרי שלום וכאלו כתיב ויקרא לה' שלום. מדי דברי במה שיש לזהר מלומר בבית המרחץ אומר שמאד מאד יש ליזהר במענה שרעהו הן אשר לשון אמנו לומר על הן יה אך יענה אשכנזית יא גם רגיל לומר עס איז אמת חלילה לומר כן רק יאמר עס איז וואהר ויש עוד כמה תיבות שיש ליזהר בהם ובכלל אני אומר כמו שמצוה שלא לדבר דברים בטלים במקום קדוש כך טוב שלא לדבר כלל במרחץ רק דברים הצריך לו באותה שעה:

ע"ב בגמ' שאיף ליה משחא ורש"י גורם שייף ליה משחא נ"ב הדין עם רש"י ז"ל כי כן הוא שם בגמ' ביצה:

תוס' ד"ה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים על הגליון שם הגהה וע' בשל"ה ביאור יפה בדברי תוס' הללו נ"ב אותו הביאור ישנו גם במהר"ם והכל לבאר גי' רש"ל ופירושו וגם יותר מבואר במהר"מ גם לשון נתגלגל הדבר. ובזולת קושית תוס' קשה הלא קנאת האחים ביוסף ועד שנתגלגל הדבר שירדו עי"ז למצרים היה מאהבת הקב"ה את יעקב וכדי שלא ירדו יעקב ובניו ח"ו בשלשלאות של ברזל למצרים סיבב כל הסבות מראש עד סוף שבאו שמה שמח וטוב לב והסיבה היתה זאת ששינה יעקב את בנו יוסף בין הבנים והחל לצמוח קנאה ושנאה בלב האחים על יוסף וכחסד היה בעיניהם שמכרו אותו ולא המיתוהו ומזה נסבה שבאו יעקב ובניו אח"כ בחדוה ונחת לחסות בצל ממשלת אחיהם יוסף והלא השנאה בין האחים לטובה היה אך בדברים האלו בעצמם יש לתרץ ולאשר ולקיים דברי רב אל ישנה אדם בנו בין הבנים כי לולא זאת הסיבה שנתקנאו האחים ביוסף היה האמצעית להביא אבותינו למצרים בשלשלאות של ברזל ובמקום השלשלאות להיות אמצעי היה הקנאה בין האחים לאמצעות במקום השלשלאות וסוף כל סוף ועבדום וענו אותם ומררו את חייהם אז היו כחולמים הסיבה שהביא אותם שמה אם שלשלאות של ברזל אם ממשלת יוסף היה שוה להם הרי הקנאה בין האחים מביא אל מה ששלשלאות מביאין ע"כ חז"ל המלמדים אותנו להועיל לטוב לנו בזה ובבא מזהירים אותנו אל ישנה אדם בנו בין הבנים כי כשלשלאות של ברזל היתה זאת לאבותינו להורידם למצרים ועבדום וענו אותם וימררו את חייהם בעבודה קשה:

דף יא בגמ' הפיסקא ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש צ"ל וכו' כי כונת הפיסקא עיקר על הסיפא דקתני ואין מפסיקין לתפלה שעליו הקושיא ל"ל הא תני ליה רישא וברא"ש סדר הפיסקא "מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה" ע"כ:

רש"י ד"ה לרומם את בית אל' כצ"ל כמו בגמ' שמעתיק הקרא כהויתו ומה שפרש"י וע"י זכינו לתת לנו גדר ביהודה נראה שדורש רב מסיפא דקרא ולתת לנו גדר וגו' ולפ"ז היה צ"ל ולהעמיד את חרבותיו וגו' אבל לפי' הרי"ף הדרש באותן התיבות המובא בגמ' ושפיר כמו שלפנינו ואינו צריך וגו':

דף יב רש"י ד"ה למשמש בבגדו שלא יהא כרוך בו שום דבר כו' כצ"ל וכן הוא ברש"י על הרי"ף ובר"נ:

ע"ב תוס' ד"ה שבנא וכו' כדאמר בסוטה גי' הב"ח אלא כשינה והלל ושם איתא כהלל ושבנא:

בא"ד ונראה לר"י דשפיר גרס שבנא פי' אף התם (רש"ל):

תוס' ד"ה רבי נתן וכו' ובבראשית רבה אמרינן נ"ב נעתק בתוס' משובש והכי איתא התם ר' ירמיה שלח לרבי זעירא חד קרטיל דתאנים ומסיק בין דין לדין אתאכלון תאנים בטבלייהו:

דף יג רשב"ג אומר התינוקת של בית רבן מסדרין כו' כן איתא בתוספתא היו לית שם ובזה נכון יותר דברי ותוס' ד"ה מיתיבי כו' אבל הכא דקתני מסדרין כו':

ד"ה רבא כו' והא דחשו הכא טפי נ"ב פי' לגזור על הדמאי:

ע"ב תוס' ד"ה רש"י גריס וכן ר"ת ואלו תנן הני דאמרן נ"ב לאפוקי מגי' ר"ח דגורס אלו תנן או ואלו תנן וחוזר ומפרש כסדרן אלו תנן הני דאמרן או ואלו תנן דבעינן למימר קמן ופשט ליה מהברייתא המובא לעיל ע"ב (וכהגי' שם בגמ' ולא כהגהה שם מן הצד) ת"ש אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אלו מן ההלכות כו' ש"מ אלו תנן ש"מ ע' בר"ח:

בא"ד כל מקום שנא' ואלה מוסיף על הראשונים אלא פסל את הראשונים נ"ב וכתב רש"י שם מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני נמצא למידין אשר ואלה קאי ג"כ על דבעינן למימר קמן כמו אלה והחילוק ביניהם אלה מרחק הני דבעינן למימר קמן מן הראשונים דאמרן שאין שיתוף ביניהם ואינם שוים אלו לאלו אבל ואלה קאי כ"כ על הני דבעינן למימר קמן אף הוא"ו שניתוסף מוסיף אותם להני דאמרן שיש ביניהם שיתוף מה וגם נלע"ד אשר מה שנוכל להשוות דעת רש"י ור"ת לדעת הרמב"ם ראוי ונכון ואפשר חובה להשוות ויהיה דיבורינו משמיע לאזנינו ואלו תנן הנך משניות וברייתות דתנינן מכאן והלאה בפרקין דפליגי בהו ב"ש וב"ה מוסיף על הני דאמרן מה הני דאמרן אין פולין ואין קורין נאמרו בעליית חנניה אף אלו דבעינן למימר קמן נמי נאמרו בעליית חנניה או אלו תנן הני דוקא דבעינן למימר קמן להוציא הראשונים אין פולין ואין קורין לא נאמרו בעליית חנניה ופשט ואלו תנן מוסיף על הראשונים שניהם נאמרו בעליית חנניה ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום לפרש"י ור"ת גזרו עוד ששה עשר דבר ובהני שנים אין פולין ואין קורין הוי שמונה עשר כמו שמונה אותם רש"י לקמן י"ז ע"ב: בא"ד ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית קאי אמה שכתוב למעלה נ"ב ע' בש"ח במשפטים שם שמיישב זה:

דף יד רש"י ד"ה עסקניות הן כו' בסה"ד ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה הלשון לא תסגי להו אינו מפולש דמשמע דקאי על הידים דלא תסגי להו בנטילתם אלא בטבילתם וזה אינו כי מה יועיל טבילת הידים לטומאת הגוף על כן אומר לי לבי שצ"ל ועוד לא תסגי לה פי' לתרומה מנטילת ידים אלא בטבילה פי' טבילת כל הגוף:

דף טו גמרא הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך נ"ב שם במשנה בגמ' ובמשניות איתא שמאי אומר שלא לסמוך והלל אומר לסמוך ותוס' שם מפרשי למה מקדים שמא להלל הלא הלל היה נשיא ע"ש ע"כ כאן פשוט שיבוש וצריך להיות שמאי קודם להלל וברש"י כאן מתוקן שמקדים שמאי להלל אבל המעתיק זרק בו אבן המשבש שהעתיק ב"ש וב"ה בד"ה לסמוך והוא שיבוש גדול יותר מראשון שהגמ' פריך והאיכא עוד ששמאי והלל בעצמם נחלקו ולא סיעתם היינו בלסמוך ובא, המעתיק והעתיק ברש"י בית שמאי ובית הלל ונפל הפירכא בבירא לבד מה שהוא נגד האמת כי הלא באמת שם פלוגתא דשמאי והלל הוא ואתם המדפיסים בבקשה מכם מכאן ואילך אל תרבו בדפיסת הגהות אך תקדימו שמאי להלל גם כאן המשנה כצורתה וברש"י תדפיסו פלוגתא דשמאי והלל היא כמו שיצא הדבר מידי רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה פוסלין כו' ואפילו השליך לתוכן כצ"ל כדאיתא שם בהרע"ב:

שם ד"ה המלכות רומי כצ"ל כן פרש"י בע"ז וכן איתא שם בגמ' שתפסה רומי מלכות מיונים:

תוס' ד"ה שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקביים נ"ב כיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתנו לכהן (במדבר טו) בעינן שיהא בה כדי נתינה ואין נתינה פחות מכביצה ושמאי אזיל בתר דעת בעה"ב דתורם אחד מכ"ד נמצא מפריש מקב ביצה. והלל אזיל בתר דעתא דנחתום דתורם א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים ביצה (הרשב"א בחי' כאן בשמו של ר"ת ומובא בתוס' רע"ק שם בחלה):

ע"ב תוס' ד"ה וחכמים וכו' וי"ל דמסתבר ליה דלכ"ע הוי סתימה מעלייתא נ"ב בר"ה פרש"י כן בשם ל"א:

דף טז בא"ד דאמרינן בתוספתא נ"ב כלים בבא קמא פ"ז:. בא"ד דתניא התם נ"ב שם:

ד"ה ה"ג רש"י כו' והא דלא קתני מיטמאין ומטמאין מאחוריהן וכו' כצ"ל:

בא"ד ולהכי לאערים להו מיטמאין ומטמאין כצ"ל:

רש"י ד"ה פשוטיהן טהורין כו' בפרשת מדין כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים כצ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה אף בנות כותים כו' מעשה היה בעין בול וכו' כצ"ל:

דף יז תוס' ד"ה ועל שאר אדם כו' ואור"ת דחשיב בית קבול מקום שנותנין דרבן במרדע כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה הניחא לר"מ כו' ט' דפסלי תרומה ואין קורין וכו' נ"ב לכאורה נראה שהיה לרש"י ז"ל להקדים אין קורין ואין פולין שהמה השנים הקודמין במשנה דלעיל אך מפני שרוצה לקצר ובמרוצה למנות הי"ח דבר התחיל בט' שנכללים יחד בגמ' הפוסלין תרומה ואח"כ מונה כסדר שבגמ' ראשית מה שנשנה במשנה כבר שאין קורין ואין פולין ואח"כ כסדר שבגמ' ואידך ואידך והא דמהפך ומקדים אין קורין לאין פולין שרוצה במרוצת דבריו להשמיענו שהגזירה על אין פולין הוא מאותו טעם שגזרו על אין קורין שהוא ודאי לאור הנר וכמסקנת הגמ' לעיל. והמנין שמונה רש"י ז"ל משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום הוא לפי פירושו אבל להרמב"ם בפי' המשנה תקנו וגזרו בו ביום נ"ד דברים י"ח שהסכימו כולם פה אחד והן המה השנויין במשניות מריש פרקין עד ואלו וי"ח מן ואלו עד סוף כל הני משניות וברייתות דפליגי ב"ש וב"ה והלכה כב"ה ועוד י"ח דבר דפליגי ב"ש וב"ה ונמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו כב"ש והם שהביאו הגמ' וחסר מהמנין שמנה רש"י הני שנים אין פולין ואין קורין שנמנו כבר בי"ח דבר הראשונים שהסכימו כולם גם אוכלין וכלים שנטמאו במשקין מונה הרמב"ם באחת גם מחסר הרמב"ם מאותן י"ח דבר בנות כותים נדות מעריסתן ס"ה חסר לדעתי ארבעה דברים מכניס תחתיהם א) שמנן ב) יינם ג) יחוד בנותם ד) ותינוק נכרי ואותו מנין י"ח שגזרו כב"ש מונה ג"כ בעה"מ כהרמב"ם:

שם ברש"י ד"ה אוכלין וכלים שנטמאו במשקין הגה"ה על הגליון נ"א אוכלין וכלים מטמאין משקים ע' מהרש"א נ"ב ונ"ל לפי פי' רש"א צ"ל מטמאין משקין:

דף יח בגמ' קילור (זאלב) איספלנית (פלאסטער). שם בגמ' גפרית ומוגמר מאי טעמא שרי נ"ב לפי סדר הברייתא צ"ל מוגמר וגפרית כגי' רש"י וכן מעתיק הר"נ:

שם בגמרא אונין של פשתן מ"ט שרי נ"ב כשמשני שהכלים שמוגמר וגפרית מונחים בהם אינם עושים שום מעשה כי המגמר מגמר וגפרית מגפר אבל הכלי אינה עושה כלום פריך מאונין שהכלי הוא התנור מחמם את האונין כפי' תוס' ומשני שגם הא שהתנור מחמם אין זה מעשה התנור אלא מעשה העצים שהסיקו בהם את התנור מע"ש אבל התנור לא עביד מעשה ועוד יש לתנור מעלה יתירה על כלי המוגמר וגפרית שהמה מטולטלים ממקום למקום והתנור מינח נייחא עומד על מקומו כי אין דרך לטלטלו:

רש"י ד"ה בריחיים של מים וכ"ש ברחים של יד נ"ב פי' שעבדו הכנעני טוחן בו:

בא"ד דאדם מצווה על שביתת עבדו ובהמתו כצ"ל:

ד"ה שיטתנו מבעוד יום הוא בפני עצמו שמעתיק רש"י ז"ל לשון הגמ' ואינו מפרש עליו כלום רק לקיים הגי' ונמצא כהנה הרבה ברש"י ואח"כ דיבור בפ"ע ד"ה מפני שמשמעת קול כצ"ל ואוושא מלתא כו' וכן מעתיק רש"י ברי"ף ד"ה מפני שמשמעת קול אוושא מלתא ואיכא זילותא דשבתא ע"כ והעתקתו מרש"י שבגמ' אשר היה לפניו:

תוס' ד"ה ומתרפאת כו' וא"ת הא דאמר בפ' ש"ש (דף קח:) שורה אדם קילורין מע"ש ונותנן על גב עיניו בשבת וכו' כצ"ל כדאיתא שם:

ע"ב ת"ר בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי כו' דברי ב"ש לכאורה נראה דהאי דברי ב"ש מיותר כי מתחיל בש"א ובפסחים איננו בכל זאת אין נחוץ למוחקו כי שם בפסחים שמתחיל דתניא בש"א שב"ש המה המדברים בעד עצמם לא שייך כלל לשון דברי ב"ש אבל הכא שרבנן תנו ומספרים בש"א לא ימכור כו' שפיר נכון לחזור ולשנות אבל דעו שזו רק דברי ב"ש אבל יש חולקים עליהם וב"ה אומרים כל זמן כו' והרי"ף מעתיק גם הכא תניא לא מעתיק גם הכא דברי ב"ש:

דף יט רש"י ד"ה והלא קצץ ואמאי אסרי ב"ה הא שרי לעיל כצ"ל וכן ברש"י לרי"ף לית אינהו וכן לשון הר"נ וז"ל ד"ה והלא קצץ ואמאי אסרי ב"ה הא אמרינן לעיל דשרו ע"כ וכן כתב הק"נ ד"ה והלא קצץ ר"ל והא ברישא קתני סתמא אא"כ קצץ משמע דבקציצה מותר ע"כ:

ד"ה ומצור לצידן אין אלא מהלך יום סה"ד ויתר הדברים עד סוף הדיבור אינם דברי רש"י ז"ל רק מעתיק טועה כתבם לפי הבנתו ברש"י בפסחים שם (דף נו:) שיום השוק בצידון היה בע"ש ואין זה יכול להיות כפי הענין ומוקשה מאד שם כמו שכתבתי בעז"ה שם על הגליון ובעזרת חונן דעת כתבתי שם מה שנ"ל בכונת רש"י ז"ל ואינו ענין לכאן כלל שם מדבר בבני בישן והכא מדבר בבני צידון ויום השוק מה לי הכא פשוט כפשוטו בני צידון היו בעלי עשות סחורות שונים (פאבריקאנטין) כמו עיר לאדז למשל וצידון היה בח"ל בצפון א"י וצור הוא על אי הים התיכון במערבה לא"י סמוך לנמל נגד צידון וצור עיר רוכלת גדולה כמו למשל ווארשא והיו בני צידון מובילים סחורתם דרך אניה בים לצור כדכתיב (יחזקאל כז ח) יושבי צידון וארוד היו שטים לך ות"י יתבי צידון וארוד הוו שיטין ומייתין סחורא לגויך והיה לסוחרי צידון בתי מסחר בצור ומנהלי המסחר ודרך סוחרי אחינו ב"י כשהם בדרך משתוקקים לשבות בביתם עם בני ביתם על שלחנם וחפשי היו סוחרי צידון לנסוע לביתם כל ע"ש בוקר לאשר קרוב הוא מהלך יום אחד בבקר יצאו מצור וכנטות צללי ערב באו לביתם ע"פ חז"ל שהם אמרו ומצור לצידון מותר ובית מסחרם עזבו ביד אנשיהם. והמאירי כתב ומצור לצידון הואיל ובו ביום יכולים לחזור מותר אף בע"ש לא ידעתי מאין לקח זאת ומה לו לנטות מפי' רש"י ז"ל ואפשר מפרש ברש"י מהלך יום א' כדי הלוך ושוב לתרץ מה שהקשיתי לשאול אם יום השוק בע"ש ומצור לצידון מהלך יום צריך להיות משוגע שיסע בערב שבת ההוא בוקר אור מצור וישב בספינה עם סחורתו וכספו ויום השוק בצידון ויבא לצידון לזמן הדלקת נרות וכבר כלה רגל מן השוק וישאר לו דגים רקבים ומלוחים סרוחים נסע ע"ש ועל השוק לא היה ע"כ מפרש מהלך יום אחד פי' לך ושוב אבל הוא דוחק גדול אשר אמרו מצור לצידון מהלך יום א' יהיה פירושו גם לשוב וגם ההכרח לומר לפי פירושו שיש זמן כדי לילך ולהתחיל ולגמור עסקו אשר ישא ויתן שם וגם לשוב לצור דוחק שבדוחק. ועוד צריכא למימר שמותר לילך ולשוב לביתו. ע"כ נ"ל עיקר כמו שכתבתי ב"ה:

שם שילהי העמוד ר' ישמעאל אומר יגמור רשום ציון ח' לעין משפט ומראה מקומו פ' כ"א הל' ט"ז ונ"ב שם הל' ט"ז היא המובא לקמן ע"ב חלות דבש זתים וענבים אבל השום והבוסר דהכא הוא שם הל' י"ג וע' מגיד משנה פ"ג הל' ג':

רש"י ד"ה יגמור מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים נ"ב עי' יניחם כך בהכלים כמו שהן במשא אשר עליהן ואינו צריך לסלק הטעינה כפי' תוס':

ע"כ ברש"י ד"ה כרכי דזוזי זוג כו' ובתשובת הגאונים מצאתי כרכי דזיווי כו' ע' ע"ז הגה' הב"ח נ"ב לקמן קנ"ו הגי' בגמ' דזוזי כמו הכא ופי' רש"י זוזי ספינות בלשון ארמי כך מצאתי בתשובת הגאונים ע"כ וצ"ל גם כאן ברש"י ובתשובת הגאונים מצאתי כרכי דזוזי ומפרש שהוא לשון ספינה ואין מקום להגהת הב"ח והרי"ף גור' דזוגי ומפרש כרוכות ומונחות לסחורה ונקשרות שתים שתים ונקראות זוגי ומסיים והלכתא כשמואל דשרי דקאי כר"ש דלית ליה מוקצה ומתוך דבריו זחלתי ואירא לומר כי הגאון הרב ר' יהושע בועז מחבר עין משפט שמציין באות ד' הני כרכי דזוזי רב אסר להרמב"ם פכ"ה. הל' ט' לאיסור לאשר הרמב"ם כתב שם כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצין לסחורה שמקפיד עלהם שמא יפסדו אסור לטלטלן טעות הוא ביד הגאון הנ"ל כי נראה שהגאון הנ"ל פי' כרכי דזוזי כפי' הרי"ף שמיוחדים לסחורה אבל כיון שהרי"ף פסק להתיר ברור שגם הרמב"ם פסק כן ואין דומים כרכי דזוגי לשאר כלים המוקצין לס"ח שאין מקפידים עליהם כי לא יפחתו מדמיהם כן אמרתי מדעתי בעזרת חונן דעת וב"ה מצאתי הב"י כתב ה' שבת (סי' שח) וז"ל וה"ה כתב בפ' כ"ו הל' י"ד תמרי דעסקא העומדים לסחורה וכ"ש לכלים המוכנים לסחורה שאם הוא צריך להם שמותר לטלטלם שהרי פירות אלו הותרו אפילו באכילה עכ"ל. וכן משמע מכרכי דזוזי דאיתא סוף פ"ק (דף יט:) ובס"פ מי שהחשיך (דף קנו:) וגם לפי מה שכתב התוס' שם בספ"ק מ"מ פשיטא להו דלר"ש אפילו בכלים המיוחדים לעסקא לית ליה מוקצה וצ"ל דהא דכתב הרמב"ם שבת פ' כ"ה הל' ט' כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפחתו אסור לטלטלן בשבת האי שמקפיד עליהם ולא יפסדו קאי גם לכלים המוקצין לסחורה ודוקא כשמקפיד עליהם שמא יפסדו ומ"ה אע"פ שאין יקרים ביותר כיון שהם מוקצין לסחורה ומקפיד עליהם אסור לטלטלם הא אינו מקפיד עליהם אע"פ שהם מוקצין לסחורה מותר לטלטלם וכדברי ה"ה ע"כ לשון הב"י הרי דפשיטא ליה כרכי דזוזי להתירא גם לקמן (דף קנו:) איתא ואף רב סבר הלכה כר"י מדכרכי דזוזי הרי מפורש בגמ' שרק לר' יהודה כרכי דזוזי אסור אבל לר"ש מותר דכיון דלא קפיד עליהם לא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס דר"ש מודה בו והרמב"ם פוסק כר"ש ואיך נוכל לומר שאוסר כרכי דזוזי שמפורש בגמ' שרק לר"י אסור ולא לר"ש וכן כתב המאירי ז"ל וז"ל וכן כרכי דזוגי ר"ל מחצלאות הכרוכות ומונחות לסחורה הוא פי' הרי"ף) ויש מפרשים אותם משאות הבגדים שמוליכין לסחורה מכסין בהם (הוא פי' רש"י) וכן עז העומדת לחלבה וכו' וכן כל כיוצא בזה בשבת מותרים כולם בטלטול והראוי מהם לאכילה ע"כ:

רש"י ד"ה בית המוקד לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממים שם נ"ב והרמב"ם פי' שהיו דולקים שם אש תמיד שיהי' נכון ומזומן לעת הצורך להביא אש של הדיוט על המזבח היו לוקחין משם:

תוס' ד"ה שמן כו' וא"ת בפ"ב לקמן (דף כט.) דאמרינן רב אכל כו' כצ"ל:

דה כ בגמ' וכמה א"ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו כו' אתמר נמי א"ר אסי אר"י כו' תניא חנניא אומר לכאורה נראה שמביא הגמ' גם האי תניא לסיוע לר"א אמר רב היה לו לומר תנ"ה ועוד אתמר נמי מימרא דר' יוחנן ל"ל האם ר' יוחנן ועוד לברייתא אך הרי"ף והרא"ש לא גרסי כלל לההיא תניא אלא למימרא דרב ולמימרא דר' יוחנן וסברי דרב לא אמר אלא בצלי שמונח כל עצמו על האש וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה הגחלים יחרוך אותן אבל ברייתא דחנניא דתני מותר להשהותו ע"ג כירה דאיירי בקדרה אין הלכה כחנניה ובקדרה אסור להשהות אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי וכן דעת השאלתות והר"י ברצלוני והרמב"ן וכן פסק הרמב"ם שבת פ"ג הל' ד' ה' וכן פסק הש"ע רי"ג ואף דכל הני רבוותא לא אמרו מאצבען ויש להם כמה ראיות נגד רבינו האי גאון חפשי לנו לומר שגם לשון חז"ל כאן מסייעין מדלא קאמר תנ"ה לא הביאו הברייתא לראיה כי הברייתא אין לה דמיון למתניתין דמתניתין מיירי בצלי אש וחנניא מיירי בתבשיל בקדרה אלא מביא תניא דחנניא מתיר אפילו בקדרה ולא ירדו להלכה כאן:

שם שלהי העמוד אתמר נמי לגי' רש"י מוקשה מאי נמי הלא רב כהנא אמצעי בין רב הונא ורב חסדא צידו אחד לרב הונא וצד השני לרב חסדא והיה מהנכון למחוק האי נמי וכן הוא ברש"י ע"ב ד"ה רב כהנא אמר קנים וכו' הרי שלא גרס כלל אתמר נמי אלא רב כהנא בא כאן לפלוג על רב חסדא ורב הונא וכן יאות לגי' שלפנינו שהוא ג"כ גי' רש"י אבל בכל זאת חלילה ליגע בו יד כי הראשונים יש להם גי' אחרת אשר סובלת אתמר נמי:

שם הקרא המובא צ"ל ואת האח וכצ"ל ברש"י הד"ה ואת האח ועוד שם ברש"י צ"ל ד"ה משני צדדין כמו בגמ':

תוס' ד"ה איבעיא להו כו' משמע דהכא סגי בקדימה כל דהו נ"ב וכן פסק הרמב"ם כר"א ולקולא וכ"כ הש"ע:

ע"ב אמר רב כהנא אזנים שאגדן נ"ב העין משפט מציין דברי רב כהנא להרמב"ם וכמו שהם דברי רב כהנא לפנינו בגמ' שמחלק ר"כ בין קנים לגרעינין אינם שוים לפסק הרמב"ם כי להרמב"ם כמו להרי"ף שניהם שוים בדינן וכן הלכה פסוקה בש"ע וכונת הגאון ר' יהושע בועז ז"ל אינו על כל דברי רב כהנא אלא על זאת שמציין קנים שאגדן צריכין רוב לא אגדן אין צריכין רוב ולא יותר כי בגרעינין כ"כ דינא הכי נתנן בחותלות צריכין רוב לא נתנן אין צריכין רוב שוה לקנים:

פרק שני

דף כ ע"ב במשנה ולא בזפת בהגהת הגרי"ב גי' רש"י והרע"ב נ"ב וכן הרי"ף וכן בסידורים ע"כ:

ברש"י ד"ה גושקרא כו' ונופצים אותו וטוים אותו ועושין ממנו כצ"ל וכן מעתיק המאירי:

שם בא"ד וגם פת סובין כן נקראת כצ"ל וכן איתא בר"נ:

דף כא בתוס' ד"ה שמחת כו' מאי פריך ממכנסי בהגתה הגרי"ב צ"ל מהמייני ע' רש"א ע"כ נ"ב הרש"א אינו משבש הספרים שצ"ל במקום ממכנסי מהמייני אלא פירושי קמפרש במאי דכתבו תוס' ממכנסי כהנים פי' ממתניתן דמכנסי כהנים דקתני בה מהמיניהם וכפי' רש"י ע"כ צ"ל גם בהגה ר"ל וכו' שם אבל במקדש לא שייך הך גזרה נ"ב ע' מהר"מ ע"כ:. שם בגמ' אמר רב הונא פתילות ושמנים כו' אין מדליקין בהן בין בחנוכה בין בשבת בין בחול נ"ב אחר שימי חנוכה רובם חול לכאורה היה לו לרב הונא להקדים חול לשבת ולומר בין בחול בין בשבת כמו שמעתיק תוס' ריש ע"ב וי"ל שבחר רב הונא בלשון ל"ז א"ז לא מבעי בשבת שאסור כי למה נקל בשבת חנוכה יותר מבכל שבתות השנה ולא עלה על דעתו שיהיה אסור להשתמש בו כמו שכתב תוס' שם אלא אפילו בחול נמי אין מדליקין כי יש עוד טעם מפני שאם כבתה זקוק לה:

ע"כ בגמ' עד דכלייא ריגלא דתרמודאי נ"ב והוא שעה אחת אחר שקיעת החמה שהוא באופק ווארשוי 3/4 על 5 וזה לכל הקודם ולא יאוחר מן 1/6 שעה אחר השקיעה והוא באופק ווארשוי 10 מינוט על 6 תרל"ט היה כפי הזמן הראשון המוקדם דען 21/12 ח"ל תר"נ היה כפי הזמן השני המאוחר 15/11 ומה שכתב הרי"ף תרמודאי מתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה וכן מעתיק הרא"ש והרמב"ם כמו חצי שעה או יתר כוונתם על סוף השקיעה שמסוף השקיעה עד כלייא ריגלא דתרמודאי הוא כמו חצי שעה וכמו שכתב הטור מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה וכתב הב"י ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום שתחלת שקיעה עוד היום גדול וכן מעתיק בש"ע אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה וכתב על זה הבה"ט בשם ב"ח ומ"א סוף שקיעת החמה היינו צאת הככבים וזה הוא שכתבו הראשונים כלייא ריגלא הוא משך חצי שעה שזה המשך שוה למשך זמן שיש מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים וכמו שכתבתי שמתחלת השקיעה הוא משך שעה או יתר מעט וכמו שכתבתי זמנו לפי מורה השעות:

שם רש"י ד"ה ואם היה דר בעלייה. שאין לו מקום בחצירו להניחו שם נ"ב פי' שאין לו פתח ומרפסת לפניו מביתו לאויר החצר אבל אם יש לו פתח בעלייה לאויר החצר ומרפסת לפני הפתח יוצא על המרפסת ומניח נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ כדת וכדין:

דף כב רש"י ד"ה מצוה להניח בחצר או בר"ה נ"ב פי' בין שהפתח פתוח לחצר בין שהוא פתוח לרה"ר:

תוס' ד"ה סוכה תניא משמע דטעמ' דנוי סוכה משום ביזוי מצוה נ"ב כדמסיק אבוהון דכולהו דם ולפיכך מאחר ד"ה זה לד"ה אסור להסתפק:

בא"ד משמע בהדיא דעצי סוכה בס"א נדפס בצידו אולי צ"ל דנוי ע"כ ע"ז נ"ב אבל ממהר"ם משמע דשפיר הגי' דעצי והוא קושיא בפני עצמו מלקמן על הא דסוכה שעצי סוכה אסור מקרא ומשום דממה שהשיב ר"ת מיושב גם זה מייתי ליה הכא אבל אין להאי קושיא שום שייכות עם הקושיא א':

בא"ד ולא אסירי נ"ב פי' עצי סוכה:

בא"ד שיש חילוק נ"ב כלומר בעצי סוכה:

בא"ד דלא חיילא קדושה על נוי סוכה נ"ב פי' בכלל שהכל יתר על הכשר סוכה וכן על עצים כו':

שם בגמ' ופרכילי ענבים נ"ב אשכולות של ענבים שהן כרותין עם הזמורות ונסבכות מעשי אומן:

שם יינות שמנים וסלתות נ"ב פי' בכוסות של זכוכית לנוי:

ע"ב בגמ' שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין ע' רש"י נ"ב וטוב שיהי' לפנינו גם פי' הרמב"ם וז"ל מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב כגון שיש לו מעשר שני ויודע משקלו למשל ה' ליטרות ועתה צריך לפדות מעשר שני אחר הרבה אשר לא יוכל שאתו פדיונו עולה חמשה ליטרות זהב ואין לו משקולות ה' ליטרות ורוצה להשתמש באותן חמשה ליטרות מע"ש במקום אבן המשקל ולשקול לנגדן ה' ליטרות זהב אסור לעשות כן שמא לא יכוין משקלותיו שהפירות מע"ש שחושב בחמשה ליטרות הם חסרים מעט מחמשה ליטרות וכששוקל כנגדן דנרי זהב יחסר מהדנרי זהב כפי החסרון שבמע"ש וכשיפדה באותן הדינרי זהב את המע"ש יהיה בהמע"ש יתרון אשר מפיק להו לחולין בלא פדיון ע"ש בהרמב"ם מע"ש פ"ג הל' י"ט:

רש"י ד"ה ובה היה מסיים וכו' והכי אמרינן במנחות דכתיב בנר מערבי לפני ה' ובה היה מסיים וכו' כצ"ל ומאי דאיתא במנחות מכלל דכולהו לאו לפני ה' אינו שייך להכא שפרש"י שנר מערבי היא השנית מן הראשונה שבמזרח ואם השנית נקראת לפני ה' מכ"ש שחמשה שיותר קרובות למערב נקראות לפני ה' ושם בגמ' שייך שפיר שרוצה להוכיח שהמנורה מזרח ומערב מונחת מדכתיב בנר מערבי ופרש"י נר מערבי אותו הנר שבקצה המערב לצד ק"ק היא נקראת לפני ה' ולא השאר ואם אומר צפון ודרום מונחת כל הנרות שוים לפני ה'. אחר כותבי ראיתי שרש"ל מיישב לשון רש"י בדוחק ע"ש ואמרתי אחר אשר העלתי לא ירד:

בתוס' ד"ה ובה היה מסיים. פי' בקונטרס כו' עד סה"ד ובה היה מסיים היינו ההדלקה נ"ב אבל הרבותא בקוצר דברים לכאורה אינו עולה יפה לפי פי' ריב"א כיון שבה היה מסיים ההדלקה אין חידוש שממנה היה מדליק אבל באמת זה שאמרו ובה היה מסיים אין שייך לנס ולרבותא רק הרבותא הוא בזה שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה ולא היה בה רק כדי להדליק בלילה כמו בכל חברותיה שבבוקר כלה השמן ונכבו ואותה נר המערבי ע"י נס לא כלה השמן והיתה דולקת מעל"ע וממנה היה מדליק ובמה שמסיים ובה היה מסיים אין בזה שום רבותא ונס רק הוא סיומא דמילתא אשר אמרו וממנה היה מדליק מסיימי נמי ובה היה מסיים ואין נ"מ ללשון הגמ' אם נפרש ובה היה מסיים כרש"י או כריב"א:

דא כג תוס' ד"ה מכבה וכו' סה"ד ניכר הדבר שמדליקה לשם חנוכה נ"ב ומזה הטעם אפשר לומר לרש"י עדיף טפי הדלקת חש"ו בעתה מן דולקת מאתמול אפי' למצות חנוכה כי עתה במוצ"ש אינו ניכר לשם מה היו מדליקין אותה אתמול אבל אם מדליקה אותה עכשיו אפילו חש"ו ניכר שהוא מדליקה לשם חנוכה וע' פ"ת א"ח סי' הער"ת שדחק לתרץ דברי רש"י ד"ה דולקות:

גמ' אמר רב הונא כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולם נ"ב כריתות ו' שרף הנוטף מעצי הקטף פרש"י ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומא ופי' רש"י כאן נשתבש ולמען למעט בתיקון אומר אני שצ"ל ברש"י משל עצים שרף:

תוס' ד"ה כל השרפים כו' לחלוחית של אילן נ"ב גם לרש"י הוא לחלוחית של אילן כמו שמפרש רש"י בכריתות מידי דמנטף מן העץ ומידי דמנטף הוא לח אלא לרש"י קורין זה הלחלוחית גומא:

רש"י ד"ה והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור זה הזכרת השם לא יראה בך ערות דבר ע"כ נ"ב מוקשה מאד לשון רש"י ז"ל ראשית צריכין להבין מאי אפילו גם הסה"ד דבר אין לו מקום הכא כי כבר דרש דבר דבור וב"ה מצאתי לשון הרע"ב תרומות פ"א מ"ו וז"ל וכן הערום הינו יכול לברך דכתיב ולא יראה בך ערות דבר בשעה שאתה מדבר בו לא יראה ערוה. ומתוקן הכל אין אפילו ואינו מסיים דבר ובב"מ לשון רש"י כלשון הרע"ב בלא אפילו אבל לא עזב דבר שבסוף והנה האי דבר אני מוחק הכא ובב"מ כי הלשון אינו סובלו והרע"ב מסייענו ומקיים אני אפילו שבכאן אם כי ליתא בב"מ ולא בהרע"ב כיון שאפשר לקיימו הסכת ושמע כי שם רישא דקרא כי ה' א' מתהלך בקרב מחניך גו' ומסיים והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך לפי פשטות קאי ולא יראה על השי"ת כביכול הקב"ה לא יראה בך ערות דבר פירושו שום דברי ערוה כי אם ח"ו יראה ושב מאחריך וחז"ל דרשו דבר דיבור וקאי לא יראה על הדיבור לא לבד הקב"ה כביכול לא יראה אלא אפילו הדיבור בהזכרת השם לא יראה והיינו אפילו שברש"י ואין להרחיק ראיית הדיבור את המדבר ויש להאמין כמו שבני ישראל במעמד הר סיני ראו הדיבור בשעה שיוצא מהשי"ת כן הזכרת השם בשעה שיוצא מפי המזכירו רואה את המזכירו בפניו ובטחותיו גופו ונשמתו רעיוניו ומחשבותיו כולם כאחד:

רש"י ד"ה מב' רוחות. אחד בצפון ואחד במזרח ע"כ נ"ב ע' שערי תשובה א"ח סי' תרע"א סעי' קטן י' שמביא פי' על רש"י זו למה לא כתב א בצפון וא' בדרום בשם גאוני ישראל ע"ש ואנכי בער ולא אדע ולא אבין דבריהם ז"ל כי בעירובין ע"ה ע"ו ומובא בש"ע סי' ש"ה איתא שני חצרות וג' או ב' בתים ביניהם ובסי' שע"ב סעי' ו' בית שבין שתי חצרות והוא פתוח לשניהם הרי נמצא בתים הפתוחים במזרח וכנגדו במערב או בצפון וכנגדו בדרום ולאו דוקא רחבה מאחוריו ולי עני בדעת נראה לומר בשעות כיון דרב הונא אמר חצר אחד שיש לו שני פתחים מבית אחד ע כרחך הפתחים אחד בצפון ואחד במזרח כי אם אחד לצפון ואחד לדרום זה יקרא שתי חצירות ובית אחד ביניהם ואם פתח אחד לרה"ר הרי לחצר רק פתח אחד ולא שנים וזה לשון ריא"ז ואם הפתחים א' במזרח וא' בדרום והעוברים בדרום רואים את הנר שבמזרח נראה בעיני שדיו בנר אחד ע"כ:

ע"ב בתוס' ד"ה גזרה כו' ובמתניתין תנן כו' משמע דבשארי שמנים מדליקין מ"כ נ"ב לכאורה מה לי מדיוקא דמתניתן הא בברייתא מפורש כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביו"ט אך עתה לרבא קיימינן ועל כרחך לא ידע מהאי ברייתא דמסייע לרב חסדא:

בא"ד תרומה אטו קדשים מוקפים בשני חצאי רבוע אינו נכון כי הני שלשה תיבות המה לפי' מהרש"א ומהר"ם פי' על האי גזרה אבל לא אמרו שכצ"ל בתוס' ורש"ל מפרש האי גזרה באופן אחר ואין להם מקום כלל בתוס' ע"כ יש להקיפם בתואר לבנה. היום ח"י לעומר ג' אייר תרנ"א:

דף כד תוס' ד"ה גזרה כו' מעשה ושאל ר' טרפון עליה נ"ב פי' על בהמה שמתה:

בא"ד וצריך לדחוק דגזרינן חלה אטו שמן כצ"ל רש"א:

ד"ה איבעיא להו כו' תימא כו' נ"ב אפשר לומר משום דבא לדבר מתפלות שבת ויו"ט מקדים שמן שריפה שמדבר בו משבת ויו"ט ומסמיך ברכות ותפלות של חנוכה דסליק מיני' ומענינו מדבר בשבת ויו"ט ביחודם ובצרופם:

בגמ' שני וחמישי ושני מוקף נ"ב רש"ל מוחק כ"כ ושני השני דף כה גמ' בסוף העמוד כרת ואסור לאונן כצ"ל ונ"ב כי ו' הנוסף נופל על דבר האחרון בדרכי הלשון וכן איתא יבמות ע"ג ע"ב וכן גי' תוס' כאן:

תוס' ד"ה הא בחול כו' מה למעשר שכן הד"ס ט"ב נ"ב ע' רש"ל:

ע"ב גמ' רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית נ"ב הרא"ש מעתיק ע"ש והר"ן פירושי קמפרש ערבית בערב שבת:

תוס' ד"ה חובה בסה"ד כדאמר לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כצ"ל וכן איתא לעיל כ"ג:

תוס' ד"ה גזרה כו' אלא מתחילין דבר כו' לאנשים פשוטים כמוני טוב טוב להעתיק מה דאיתא שם בגמ' יותר ממה שהעתיקו בעלי התוס' גם להוסיף הדברים אשר משתמע מפרש"י שם וכן הוא אלא מתחילין ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' א' אמת אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן כל הפרשת ציצית ולא מדלגין כלל משמע דמודו כולהו וכו':

עין משפט ס"ד אות ג' המצוין על גזירה משום כסות לילה נ"ב דעת מיימוני אינו שוה לש"ע כי דעת מיימון להגזירה הוא רק על תכלת אבל בציצית של פשתן סדין חייב וכן דעת רש"י ורי"ף והב"י בש"ע פוסק כר"ת שאף ציצית של פשתן לא יעשה לסדין ואין לעשות כלל טלית של פשתן ותלמידי דר' יהודה בר' אלעאי לא היו להם ציצית כלל בסדינן ולמה לבשו אותן לא ידעתי אבל להרמב"ם ניחא שהיה לסדינן ציצית של פשתן ורבן מחייב אף בתכלת פ"כ היו מחבין:

דה כו ע"ב בגמ' א"ה שלש על שלש נמי ליתא אלא שלשה על כו' נ"ב האי אלא אינו מובן מאי שייך הכא וע' מלא הרועים שמיישבו גם מטעים מעט מה שאמרו טעמא דכתביה קרא:

שם אמר קרא בגד צמר ופשתים נ"ב האי קרא הוא שם באותו קרא המתחיל והבגד ובקרא כתיב בבגד צמר או בבגד פשתן ודרך הש"ס להעתיק הקרא בקיצור לפי עיקר המשמעות וכן מעתיק כאן בגד במקום שני פעמים בבגד דכתיב בקרא וקאי בגד על צמר ועל פשתים ושוב לא שייך להעתיק או פשתים כי לא יאות לומר בגד או פשתים כיון דבגד קאי גם על פשתן וכאשר נאמר בגד איך יבוא או אחריו:

שם תרי מיעוטי כתיבי בגד צמר או פשתים נ"ב הוא קרא אחרינא דכתיב בסוף הפרשה פסוק יט בגד הצמר או הפשתים ומעתיקים כאן בגמ' בגד כנגד בגד אחד שבקרא גם או מעתיק כדכתיב ולא חסרו רק הההי"ן כי באמת כמעט מיותרים המה אך מפני שכבר מוזכרים לעיל בקרא הנ"ל מ"ו צמר גם פשתים גם כתיב שם בשתי או בערב כתב עתה כולם בה' הידוע הצמר הפשתים השתי הערב הניזכרים לעיל ועתה אומר אשר גם רש"י ז"ל ד"ה תרי מיעוטי כתיבי מזכיר שניהם הראשון כאשר הוא בגמ' בגד צמר ופשתים והשני מעתיק הקרא כהויתו ואלף פעמים אבקש סליחה מרש"ל ז"ל שלא דק יפה כאן שכתב שרש"י אינו מזכיר אלא המיעוט השני:

רש"י ד"ה טעמא דכתבי' קרא כצ"ל כמו בגמ' בא"ד הלכך כו' הלכך פו' אחד משני הלכך מיותר הראשון או השני ולא יכולתי למחוק לא זה ולא זה כי כל אחד מדתה לריעו והנחתי הדבר לפני הלומדים וידלגו איזו שירצו:

שם בגמ' ציון ב' להרמב"ם קאי על הא דאמרו בגד צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא ואימא כי אימעוט משלש על שלש אבל שלשה מיטמא ע"כ ולא יותר כי פוסק הרמב"ם כן אשר רק שלש על שלש אינו מיטמא בשאר בגדים אבל שלשה על שלשה מיטמא גם בשאר טומאות כמו שמצייר לקמן ע"א אות א' מאו בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים שמיטמאים כשרצים:

דף כז בגמ' שירין כלך סריקין נ"ב כולן מין משי:

שם עדשה ארבעה שערות גריס תשעה עדשות שלשים וששה שערות &&ציור&& תוס' ד"ה נפקא ליה מאו בגד כו' אלא שקיצרה רבא נ"ב פי' שאינו מביא מן הברייתא אלא בגד אין לי אלא בגד אבל מכאן ואילך הוא דרשא דרבא כמו שפי' רש"י ואין בין רש"י לתוס' אלא בדתניא דרש"י לא גרס דתניא כיון דהאי דרשה שלשה על שלשה ליתא בברייתא דלקמן ותוס' גורס דתניא כיון שעכ"פ איתא האי דרשה או בגד בהברייתא ומביא תחלת הברייתא בגד אין לי אלא בגד והסיום ת"ל או בגד ודרשה שלו באמצע ולפע"ד הייתי גורס אלא שפירשה רבא דהאי ברייתא דלקמן שמביא אידך תנא דר"י מרבה מאו בגד רק דומי' דבגד היינו שלשה על שלשה ואביי סבר כיון דמרבה שאר בגדים מרבה לכל שיש בהם טומאה כמו בצמר ופשתים אפילו שלש על שלש מיטמא כדפי' תוס' לעיל ד"ה רשב"א בסה"ד ד"ה א"ל או בגד תימא כו' נ"ב דברי תוס' צריכין פי' ומהר"מ מאריך בפירושו ונראה מדבריו שד"ה זה קאי על תלמיד לומר או בג שבאידך תנא דבי רבי ישמעאל ויהי' לפ"ז האי ד"ה שלא במקומו קודם ג' ד"ה אשר אחריו כי מקומו לפי זה אחר ד"ה שכן מטמא בכעדשה וחוץ מזה השגתי קצרה להשיג מה מני יהלוך אם אומר דקאי על ת"ל או בגד שבראש העמוד ע"כ בררתי לי בעז"ה דרך קצרה עם מעט שהבנתי מתוך פירושו של מהר"מ והנה התוס' מקשי כדרכו של הש"ס כשיליף מה מקרא מקשי האי במקום אחר מוקי להאי קרא למיליף דבר אחר כך מקשי הכא תוס' דכאן יליף מאו בגד דשרצים שלשה על שלשה ושם יליף מאותו או בגד דאריג כל שהוא טמא פי' שאין נצרך לו יותר מהאי ארוג כ"ש ואין מדעתו להוסיף עליו יותר שהוא אינו דומה לשלשה על שלשה אף לא לשלש על שלש כי הן המה שבאו מבגד גדול או שבדעתו לארוג עוד עליו ואמרו עוד וכ"ת שקולים הם שלשה וארוג כל שהוא ושניהם ילפינן מחד קרא מ"מ קשה כי פריך ואביי כו' שאביי אינו יליף מאו בגד שלשה על שלשה לימא דאיצטרך לארוג כל שהוא כיון שצריך לו כך כמו שהוא טמא אפילו בכל שהוא בכמות ואיכות ואפילו אם נמחק כו' ונמצא אינו יליף התם כלל ארוג כל שהוא מהאי קרא אלא מקרא אחרינא ולא קשי' קושית תוס' תימא דלקמן כו' דהתם לא מהאי או בגד דהכא יליף הניחא לרבא דהא קושית התוס' הראשונה היה לרבא אבל הקושיא השנית לימא שהוא לאביי מאי איכא למימר. ותל"מ:

ד"ה אי ס"ד כו' בצמר ופשתים ליתי נגעים מנייהו דהא כו' כצ"ל:

ע"ב בגמ' דתנן שתי וערב מיטמאין כצ"ל כמו במשנה שם:

רש"י ד"ה אשר תכסה ריבויא דקרא יתירה הוא כצ"ל (י"ב):

תוס' ד"ה מסתברא כו' דהא עיקר המצוה הוא בטלית נ"ב ע' חכמת מנוח והרא"מ הורוויץ ד"ה אונין כו' וכן פי' בערוך ערך אונין ע"ש כצ"ל:

ד"ה כל כו' כדאמרינן במנחות נ"ב ט"ו ע"ב בא"ד שאר זרעים מדרבנן כצ"ל:

דף כח גמ' ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה מקיש כו' כצ"ל:

שם עור או בעור נ"ב ויקרא י"ג מ"ח:

שם דתניא עור נ"ב ויקרא י"א ל"ב:

שם עור בהמה טמאה מניין ת"ל או עור נ"ב מדכתיב או עור ולא כתיב ועור א' יתירה דרשו לרבות עור בהמה טמאה (מלבי"ם):

רש"י ד"ה מכסה אחד היה חציו של אילים וחציו של תחשים ומלמעלה דקרא כצ"ל:

תוס' ד"ה ויפרוש כו' כדכתיב ועשית נ"ב שמות כו' ז':

שם כדכתיב ואת המשכן תעשה כצ"ל ונ"ב שמות א' בא"ד ואת המשכן תעשה כצ"ל:

ד"ה אם כן בסה"ד לא למעט ולא לרבות כן גי' הב"ח וגם רש"ל כמוהו ולא כאשר נדפס על הגליון בשם רש"ל שמוחק רק אהל:

דף כט גמ' שהתקינו לפקק בו נ"ב במשניות שם הגי' לפוק בו:

רש"י ד"ה חוץ מן המלל כו' יותר משיעור כדי המלל שיהא כו' כצ"ל:

ד"ה ומקולי מטלניות כו' משום הבהוב דנקט דוקא כו' נ"ב פי' כנגד פלוגתייהו בטומאה דנקט הכא במתניתין אגב הבהוב קרי רש"י להבהוב דנקט דוקא למען פלוגתא דהדלקה מעניני המסכתא תנא נמי משום דידי' קיפול:

תוס' ד"ה רבא אמר כו' ונ"ל דבחנם נהגו נ"ב ולענ"ד אין מנהג בנות ישראל בלא תועלת ואין למנהגם מנין להבהוב כלל לאותו שאנו עומדים בו שהבהוב דמתניתין הוא שמחייב ר' אליעזר להבהב את כל הפתילה מראשו עד רגליו טרם שנתנו בנר מלא שמן או טרם שכורך עליו שעוה כדי שלא תהא הפתילה מלאה שערות כאדרת שער ואין דולקת יפה אבל כשמחרכה נעשה כולה חלקה ודולקת יפה כל משך זמן שדולקת ובזה אין הלכה כר' אליעזר אבל בנות ישראל המה מדליקין ראש הפתילה ומכבין אותה כדי כשתבוא להדלקת נרות בזמנו ימהר השלהבת לאחוז בהנר אותיום ולא יתמשך משך הדלקה שלא יבואו ח"ו לחילול שבת וע"כ כתב הרא"ש ומנהג יפה הוא וחיו יחיו:

בא"ד ועוד אמרינן לקמן נ"ב דף לא: תוס' ד"ה בין מן המוכן כו' הגהה גם בירושלמי פי' כן נ"ב גם הרי"ף והרמב"ם:

סה"ד הנ"ל דלהוי אינו מוכן לגבי' נ"ב האי אינו מהרמב"ם מוחקו ואני אומר קח מגוד מקומו:

ע"ב גמ' במגוד נ"ב פי' בערוך (וואנדהאקע) והיינו קיביל"א שפרש"י:

במשנה לא ימלא אדם קערה של שמן נ"ב האי של לא ינוח על הלשון איך פירושו אם נפרש קערה שמשתמשים בה שמן מאי נפקא מינה ממה היו משתמשים בה אם עתה ריקנית לא ימלאנה שמן ואם קערה של שמן קערה שמלאה שמן לא ימלא לא שייך כי ימלא המלאה כבר הוי ליה למיתני לא יתן אדם קערה של שמן בצד הנר וברי"ף ורא"ש הגי' לא ימלא אדם קערה שמן ופוק חזי טעמא דבר שכן הנוסח בכל הסידורים לא ימלא אדם קערה שמן בלא של ע"כ מהראוי להרימו גם מן המשנה במשניות ובגמ':

שם בגמ' שאני בית נחזה דזריזין הן לא הבנתי מה מועיל זריזות בית נתזה לר' יהודה וחבריו אם הם עצמן אינם זריזין ויתיישב לי בפי' הרמב"ם במשניות שמפרש שאני בית נתזה דזריזין הן שעינם פקיחא ומשגיחים על כל מעשי איש ואיש הנקבצים שם ואם ר' יהודה או אחד מחבריו רוצה להסתפק מהשמן שבשפופרת לא היו מניחים ע"כ אין שייך שם הגזירה שמא יסתפק על כן שתקו ר"ט וזקנים בדיעבד ונפיק מזה חורבה שדימה ר' יהודה שאף לכתחלה מותר:

רש"י ד"ה שא בגד משמע שקפלה מבגד נ"ב פי' שקפלה אחר שנקרע מבגד:

ד"ה ויתן ראש הפתילה כו' לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק כצ"ל וכן מעתיק הר"נ והרע"ב:

ד"ה דלא מיפסק מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי נ"ב האי מכיסוי מוקשה כו' רש"י פי' דלא מיפסק מידי ועתה מפרש דהכיסוי מפסיק גם במשנה ד"ה שתהא מנטפת פרש"י השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר ואם הכיסוי תחת השפופרת מטפטף על הכסוי ע"כ אומר אני שט"ס הוא וצ"ל ככיסוי והרע"ב אינו מעתיק מכיסוי כלל אלא גורס שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה וסה"ד:

ד"ה ריש כנישתא מפטיר כנסיות נ"ב מפטיר היינו ריש ע' ערוך ערך פטר ב' ד':

דף ל' בגמ' רהטו אחריו למיבלעיה אמרו מי וגו' לאשר פסוק ח' כתיב מי זה מלך הכבוד ואחריו פסוק י' כתיב מי הוא זה מלך הכבוד ראו חז"ל לפי דרך הלשון אם שנים המה ואחד מדבר והשני שומע והשומע שואל או אחד שואל מחבירו על השלישי אומר מי זה וכשהמדבר בעצמו חוזר ומפרש כוונתו ממי מדבר באין שואל אומר ואם תרצו לידע מי הוא זה שכנותיו כך פלוני ופלוני שכך וכך שמו הוא אשר כניתיו כך ע"כ דרשו הראשון היה שאלת השערים ששאלו את שלמה אחרי שמעו ממנו ויבוא מלך הכבוד שאלו אותו מי זה מלך הכבוד וגם הוא השיב להם בקצרה ה' עזוז וגו' תשובה על שאלתם הם שאלו מי זה אמר להם שמו ואין לו לחזור ולומר הוא מלך הכבוד אשר אמרתי כי למותר הוא הלא יודעים המה מה ששאלו אותו על אותו שאלה השיב והפסוק השני הוא דברי שלמה עצמו שדיבר ובעצמו חוזר ומפרש דבריו שפיר בדרך הלשון לומר ואם תרצו לידע מי הוא זה אשר כניתיו מלך הכבוד ה' צבאות הוא אשר אמרתי עליו מלך הכבוד סלה מה עשו המדפיסים העתיקו בגמ' גם בפסוק ראשון הוא ונפל ח"ו דרשת חז"ל בבירא הזהרו אתם מדפוסים וביותר המגיהים אשר המדפיסים סומכין עליהם אל תתנו מקום להאי הוא כאן:

רש"י ד"ה ש"מ ר' יהודה היא כו' אלא לצורך דבר אחר שלא תדלוק הפתילה או שלא יכלה השמן או שלא יפקע הנר כצ"ל כלשון הרמב"ם שלא יחסר חסי' על השמן מה הוא:

הגה על הגליון ד"ה ל"א קיצי מנין שנותי כו' ה"ד כצ"ל ושיבוש הוא איך שייך על ל"א כצ"ל ע"כ מחקתיו וכתבתי במקומו רש"ל כי כל הדיבור מד"ה עד אחרונה הוא ברש"ל:

דף לא רש"י ד"ה דעלך סני כו' ל"א חברך ממש כגון גזילה גנבה ניאוף (פי' אשת חברו) ורוב המצות נ"ב על כל המצות אף שבין אדם למקום מטעם ערבות שייך שפיר לומר מה דעלך סני שיחטא חברך ואתה תענש לחברך לא תעביד שמור עצמך מן החטא שלא יענש חברך:

ע"ב במשנה על ג' עבירות כו' נדה חלה הדלקה מסודר לפי סדר בואם לחוב על האשה ראשון ראשון בתולה נשאת ליום הרביעי וטובלת לנדתה משכמת ע"ש לאפות החלות מפרשת חלה לערב מדלקת הנר:

שם גמ' תלקה בחדרי בטנה נ"ב פי' בשעה שיוצא הולד מחדרי בטנה:

תוכן העניינים

דבש תמר - א (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה