פרק א · אות ז
ז דָּבָר אַחֵר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר אַרְגָּמָן וְהָיָה מַכְרִיז הֲרֵי אַרְגָּמָן, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְשָׁמַע אֶת קוֹלוֹ, קָרָא אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, מָה אַתָּה מוֹכֵר, אָמַר לוֹ לֹא כְלוּם, אָמַר לוֹ אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר הֲרֵי אַרְגָּמָן, וְאַתָּה אוֹמֵר לֹא כְלוּם, אָמַר לוֹ מָרִי אֱמֶת אַרְגָּמָן הוּא, אֶלָּא אֶצְלְךָ אֵינוֹ כְּלוּם. כָּךְ משֶׁה, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּרָא אֶת הַפֶּה וְאֶת הַדִּבּוּר, אָמַר (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, אֲבָל אֵצֶל יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בּוֹ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים.