דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת תצוה
ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. הנה מה שכתיב כאן מה שיעשו שמן למאור צריך ביאור ועיין באבן עזרא. ולפענ"ד ע"ד המליצ' דהנה בספר בחינת עולם פט"ז כתב לבי לבי התור' והאדם חבורים נר אלקים בארץ התור' מתפרד משביב השמים והאדם בשני חלקיו אבוקת שואבת אורו גוו פתיל' נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהצמצם והסכמתם ימלא הבית אורה ושפתים ישק. והנה ממנו נקח כי גם הכהנים המשרתים במקדש ובפרט הכה"ג היה ג"כ סבה שתתמלא הבית אור שפע אלקיי ולדעתי זה היה ענין הבגדים אשר עשו לו כי כמו שמי שרוצ' שיהי' המרא' של השמן בהיר ונראה צלול' הוא צריך שיקח פתילה יפה מהמובחר של דברים והשמן זית זך כדי שיאיר אור בהיר כמו כן היה הכה"ג צריך לזכך גופו והיה צריך צירוף הבגדים של קודש שלבש כדי שתעל' האור' של הקרבנות והקטורת לריח ניחוח והנה זה שאמר ויקחו אליך שמן זית זך היינו כמו שהיה כפשוטו שמן זית זך ופתילה בהיותה מובחר להאיר וז"ש ועשית בגדי קודש ולכך הפסיק בנתים להורות שע"י הבגדים והקרבנות בהצמדם יחד והכהן אשר יקריב היה ג"כ הגוף והנפש מזוכך וע"כ יצליחו להביא שפע קודש בביהמ"ק. וזה לדעתי המליצ' שהיה מערב ועד בוקר ודרשו חז"ל תן לה כדי מדתה שיהי' נדלק מערב עד בקר ובמדרש תנחומא אמרו שמעולם לא כבה מר"ה עד' ר"ה ומעש' נסים היה בה ולפענ"ד הדבר ירמוז למ"ש באפ"י כי האדם השלם אינו מת מיום הוולדו שאין בו רק שתי קצוות דהיינו לידה ומית' והוא חי ולא נחסר עד יום מותו והוא כמו כלי שעות שנערך מעל"ע שבמשך הזמן שנערך לא נגרע מאשר היה וזה המליצ' שנתן שמן שהוא משל על האור של הנשמה שניתן בו מערב עד בוקר ולא יהיה יום המות מיום הולדו רק שתי קצוות יום לידה עם יום מיתה וז"ש מערב שהוא כינוי למה שהנפש הוא בעוה"ז הנדמ' לערב עד בוקר של עוה"ב ודו"ק היטב:
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמ' ועשו את בגדי אהרן לקדשו. הענין נראה לי דהכ' יש אומנים מינים ממינים שונים והנה בלי ספק לא יאות לתת לאומן החייט לעשות לו מנעלים וכמו כן בחייטים גופא יש הבדל יש מי שיוכל לתפור ולא לעשות הבגדים מעש' אורג וכדומ' והנה אז בצאת ישראל ממצרים והיו נעורים וריקים מכל חכמ' ומלאכה כי לא ניסו באלה נתן הקב"ה רוח חכמה בלבב המשכילים בעם וכל איש מעצמו מה שהתעורר ברוחו לעשות מהמלאכות או חייט או רצען או בזהב וכסף וכדומ' זה נתנו לו וכמ"ש אסר נשאו לבו בחכמ' עשו וא"כ לא היה שייך לומר שיתנו להחייטים לעשות בגדים ולהצורף הזהב לעשות כלים וכדומ' עוד לא נודעו בשם וע"כ אמר בסתם ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמ' אבל עוד לא נודע אומנותם אשר יעשו בגדי קודש איש איש מה שיתעורר לעשות זו היא אומנתו אשר נתן אלקים בלבבו:
ומלאת את ידם עיין רש"י ורמב"ן מה לשון ומלאת. ולפענ"ד הכוונה דהנה יד בכל מקום נקרא הכח והעוז ע"ד וירא ישראל את היד הגדול' וכמו למת לא יסיר את ידו מכם והנה מי שתשש כחו וצריך סעד וחיזוק כל מי שמחזקו זה נקרא ממלא את ידיו שנותן לו כח ואומץ לעשות ולכך גם אהרן בתחלת חינוכו להיות נכנס לבית עבודתו והיה צריך סעד הרבה לתמכו ולכך משחו אותו ובצירוף הבגדי קודש ואשר משה רבינו הלבישם ומשח אותו ובזה מילא את ידי אהרן ונתן לו כח לעמוד בהיכל המלך. ולדעתי זה כוון רש"י שכתב כל מילוי ידים לשון חינוך להיות מתחזק בו מאותו יום וזה ג"כ מ"ש התרגום יתרבי יתהון דהיינו שתגדלם אבל באמת המעיין בתרגום ירא' שכוון כוונה עמוק' דהנה הרמב"ן פירש מילוי ידים היינו השלמה שמשלים ידיו להיות מוכשר אבל התרגום פירש להיות כי משה היה מקריב כל שבעת ימי המילואים ונמצא כאילו הוא השלים מה שהיה להם לאהרן ולבניו לעשות שהם נבחרו לכהנים לכך נקרא ומלאת את ידם וז"ש יתרבי יתהון הוא על ומשחת אותם ומ"ש ותקריב קרבניהון זה פירוש על מילוי ידים וכן פירש על ומלאת יד אהרן ויד בניו וכן פירש על מלאו ידכם היום לד' קריבו ית ידכון קרבניא והיינו השלימו מה שהיה ראוי לעשות לכל איש מישראל כנלפענ"ד בכוונת התרגום שוב ראיתי ברמב"ן כאן שכתב שיש מפרשים ומלאת את ידם שימלא ידם מן הקרבנות וא"כ גם התרגום אולי כוון לזה אבל הוא דחה זאת ומהתימה שלא הזכיר דברי התרגום אך לפי מ"ש אתי שפיר וגם מה שפירשתי בלשון מילוי ידים נראה נכון וז"ש מלאו ידכם היום לד' דהיינו שיחזקו ידים רפות ולהרוג איש בבנו ואחיו שזה צריך חיזוק גדול:
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לד'. הסיום של קדש קדשים הוא לד' אין לו מובן ועיין רש"י שכתב שקאי על המזבח שמקודש לדברים אלו ולפי הפשט אין לו ביאור. ולפענ"ד הכוונה למ"ש בתהילים ימים יוצרו ולו אחד בהם שדרשו חז"ל והובא ברש"י שקאי על יום הכיפורים שד' בחרו מכל ימות השנה להיות קדש לד' ובו יתכפרו עונותיהם של ישראל וזה אמרו כאן מדם חטאת הכיפורים שקאי על יוה"כ כמ"ש רש"י וז"ש שאחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא היינו שהיום הכיפורים הוא קדש קדשים לד' ודו"ק:
וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו עיין רמב"ן מ"ש בזה וצ"ע שלא הזכיר ש"ס מפורש ביומא דף ה' ודף וי"ו דשם מבואר למה הוצרך להזכיר אהרן ובניו או להקדים או בב"א גם מ"ש הרמב"ן כי מכנסים היו לובשים בעצמם צע"ג דברש"י שם ד"ה אביי וד"ה לא צריכא מבואר דגם המכנסים הלביש אותם וכן משמע בש"ס שם וצע"ג ובאמת לדברי הרמב"ן היה מקום לומר דלכך לא נקט מכנסיים שזה לא היה מלביש משה לאהרן ובניו רק שהם בעצמם הלבישו בעצמן כמ"ש הרמב"ן ומ"ש רש"י ראיה דמכנסיים ודאי קודמין שהרי קודמין לכל כדאמרו בדף כ"ג באמת זה ודאי קודם אבל אין ראיה דזה הלבישו משה. ובאמת גם שם צריך ביאור ניהו דכתיב על בשרם משמע דבשרו ערום אבל אם נימא דעל לאו בסמוך משמע א"כ אינו מוכרח ועיין בסוטה דף ל"ח ובאא"ז הח"ץ ז"ל סי' קס"ח אבל לפמ"ש הרמב"ן דהסברא הוא שזה לבש קודם כדי לכסות בשר ערוה אבל פשטת לשון הש"ס לא משמע כן. שוב ראיתי ברמב"ם פ"י מכלי המקדש ה"א ב' ודבריו צ"ע דמשמע משם דאבנט היה אבל קודם המצנפת ובש"ס משמע דכתונת ומצנפת היה קודם החגור' של אבנט וצ"ע כעת. ושוב ראיתי שאי אפשר לומר כדברי הרמב"ן כלל דהרי אמרו ביומא שם דמכנסיים אינן כתובין בפרש' כשהוא אומר וזה אשר תעש' להם לקדש אותם לכהן להביא המכנסיים והרמב"ן כתב דהמכנסיים לא הזכיר עתה בכלל ולקחת את הבגדים והלבשתו ולפיכך הפרישם במצוה ובעונש כמו שהזכרתי למעל' וכוונתו למ"ש למעל' בפסוק ולא ימותו דהעונש דולא ימותו הוא רק במחוסר בגדים לבד ולא בשאר בגדים ולכך אמרו בסנהדרין דף פ"ג ובזבחים דמחוסר בגדים ששימש במית' דנפקא מכתוב דוחגרת אותם אבנט וגו' והית' להם לחוקת עולם דבגדיהם עליהם וגו' ע"ש ובאמת שהתוספות ביומא שם ד"ה להביא ובסנהדרין שם ובזבחים דף י"ז ובדף כ"ד הביאו התירוץ הזה בשם ר"י מאורליינש ודחו תירוצו דהא כיון דיליף מכנסיים מזה הדבר הו"ל כאילו כתיב מכנסיים באותה פרשה וע"כ דברי הרמב"ן בשני המקומות האלו צ"ע דלא הביא דברי הש"ס וגם לא הביא דברי רבותינו הצרפתים אשר כל היום תורתם בפיו. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בחידושי הר"ן על סנהדרין שם שהביא קושית התוס' שם וכתב דלפמ"ש הרמב"ן בתור' דרק על מכנסיים קאי הקרא אתי שפיר קושית התוספות והדבר יפלא דבאמת הרמב"ן מתרץ כן הקושיא אבל כבר קדמוהו רבותינו בעלי התוספות ודחו התירוץ ולא הגיע ליד הרמב"ן והר"ן דבריהם וצ"ע:
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד וגו' ושכנתי בתוך בני ישראל וגו' וידעו כי אני ד' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ד' כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה במדרש אמרו פל"ו למעשה ידיך תכסוף אתה שומר ישראל וצוית ללוים שישמרו את המשכן הוי למעש' ידיך תכסוף ובאלשיך פרש' תצוה הקש' דמה זה תירוץ להקושיא דכיון ששוער ישראל למה צוה ללוים שישמרו את המשכן. ואמרתי בזה דהנה עינינו הרואות בשר גדול או מלך שיוצא למלחמ' ועבדיו משמרין אותו כי הוא צריך שמיר' יותר שהשונאים אך אליו כל חפצם לתפוש ולהרגהו ואז כל העם יכנעו לפניהם ולכאורה כמו זר נחשב א"כ למה יעבור מלכם במלחמה ויצטרך לשמיר' מוטב שישלח בני חילו ואם נוס ינוסו עשרת אלפים לא יתנו לב עליהם. אמנם באמת חכמ' נפלא' יש בזה כי גם הבני חיל בעת ישאו עין כי מלכם עובר לפניהם גם המה יתחזקו בזה ויעוררו לעשות חיל וישימו בטחונם במלכם החכם ובתחבולות יעש' מלחמה ונמצא שמה ששומרים את המלך בזה גופא שומרים עצמם ויוכלו להלחם בחוזק יד. אף אנו נאמר כן כל העם וכן כל הגוי כי מה שצוה הקב"ה שיעשו משכן הוא לא שהקב"ה כביכול צריך למשכן חליל' להשם מדברים כאלה ואינו מתקומם במקום רק שבזה שצוה לעשות משכן וכבוד שכינתו נגל' שם עליו בזה האנשים הכהנים הנגשים אל ד' וגם הלוים שומרי משמרת המשכן יתעוררו מפני פחד ד' ומהדר גאונו ויעשו כוונים למלאכת השמים וזה כל תכלית המשכן ומעת' מה ששומרים את המשכן לשמור את עצמם לעמוד על נפשם והכהנים יתקדשו ויטהרו עצמם וז"ש אתה שומר ישראל וצוית שישמרו את המשכן הוי למעש' ידיך תכסוף שהמה יזככו עצמם מכל חלאה וסיג וזה נכון ומעתה מ"ש ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי היינו שבזה יקדשו ישראל בכבודי וז"ש וידעו כי אני ד' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם והיינו שכל תכלית המשכן היו שיתעוררו כי שם כבוד השכינה הופיע ומזה יעשו חיל וקנין בתורה ועבודה ודו"ק היטב כי הוא ענין יקר ת"ל והבן:
ונקדש בכבודי. פירש"י בשם המדרש במכובדי נדב ואביהו. לכאור' הא בקרא כתיב ונקדש בכבודי והיאך דרשו במכובדיי. אמנם נראה דהנה החטא של נדב ואביהו היה שחשבו שאף שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט והיינו שחשבו שהקב"ה צריך כביבול לכבודינו ובאמת הוא להיפך שהקב"ה מקדש את ישראל וישראל יתקדשו ע"י כבודו של הקב"ה וז"ש ונקדש בכבודי ולכך נתקדש הקב"ה כביכול במכובדיי שמתו נדב ואביה על ידי זה ודו"ק:
ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו וגו' ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים וגו' עיין רש"י כי חשן המשפט הוא האורים והתומים שהי' בלבו. והרמב"ן כתב כי האורים ותומים עשה משה רבינו בעצמו ולא ע"י אחר והיו שמות הקדושים והיא מדרגת רוח הקדש אשר הוא למטה ממדרגת הנבוא'. ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע שאברהם יצחק ויעקב וכן שם ועבר היו נביאים לרק שלא ניתן רשות לגלות דהנה משה רבינו נבחר לנביא ד' שיגל' נבואתו ואהרן קדוש ד' נבחר לנביא של משה רבינו כדכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך שאחר שנתגל' למשה רבינו היה מותר לאהרן אחר שאמר משה אהרן היה מבאר וז"ש אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך יהיה נביאך והנה באורים ותומים היה אהרן יודע את כל הענין אבל לא היה רשאי לגלותו כ"א ע"י שנגל' באורים ותומים הענין עד"מ יהודה יעלה ורק הוא היה מצרף התיבות והכוונה אבל גוף הנבוא' לא היה רשאי לגלות וזה הבדל שבין רוה"ק לנבוא' שנבוא' מותר לגלות. וזה לדעתי מה שאמרו ביעקב שרצ' לגלות מה שיארע באחרית הימים והיינו ששרתה עליו רוה"ק אבל כיון שלא היה נבואה שלוח לעם לכך לא היה רשאי לגלות ונסתלק רוה"ק ממנו. וזה לדעתי מ"ש בשבת קל"ט בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחה"מ על לבו ופירש"י שאהרן היה קודם לידת משה נביא במצרים ומ"מ לא נתקנא בו והיינו שמ"ר זכה למעלת הנבוא' ועשה לו האורים ותומים שהוא רוה"ק וא"כ היה מעלת מש"ר גדול' יותר אבל אהרן קדוש ד' לא נתקנא בו וז"ש בשכר ששמח בלבו זכה לחהמש"פ והיינו שהי' עצור' בקרב לבו ולא היה רשאי לגלות זולת התגלות הענין ע"י האורים והתומים שהי' האורים ותומים מגיד ואהרן היה מבאר ודו"ק היטב: במדרש תנחומא בשע' שהיו מדליקין את המכור' היה כל חצר שבירושלים נהנה מאורה שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך כתית ונדפס שם בהג"ה פירש מדכתיב אליך משמע דמותר בהנא' והכ' כעין זה מבואר בסוכ' דף נ"א לענין מאור בית השואבה והתוספות שם דף נ"ג הקשו בשם הירושלמי דהא היה בו מעילה ותירץ דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה והתוספות כתבו שם דאיכא איסורא עכ"פ ובתשוב' ביארתי דיש איסור תור' והנה לפמ"ש המלמ"ל בפ"ז מכלי המקדש הלכ' וא"ו דאף דאין בקול ומרא' וריח משום מעילה ה"מ כששומע ורוא' מהקדש אבל ליקח פתילה של הקדש ולהנות ממנה זה אסור ובתשוב' הבאתי שכ"כ הרדב"ז בתשוב' ובספר יום תרועה למהרמב"ח בר"ה דף כ"ח א"כ זה שאמר ויקחו אליך שמן זית זך דמותר ליקח הנר המנור' ולהנות בו ודו"ק:
עוד שם במדרש מיום שחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קלל' בו שנאמר ואל זועם בכל יום א"ר זעירא הראשון קיים והוא משולל ביאור. ולפענ"ד הכוונה דהזהר מקשה דהדברים סותרים דכתיב חסד אל כל היום וכתיב ואל זועם בכל יום ע"ש, ולפענ"ד הכוונה דבאמת כשהרופא צריך לתת סמים מרים לחולה ואם משער כי לא יוכל לשתות כי מרים הם הוא מצוה לערב בו דבש ושאר דברים המתוקים שימתקו הטעם ומכל מקום הסם יעש' פעולתו והנה הקב"ה ברוב חסדיו בראותו כי צריך לזעום בכל יום הוא משפיע חסד כל היום אשר ימתקו הדינים ולזה אמר חסד אל כל היום אבל הזעם אינו רק כרגע כדאמרו בברכות פ"ק ובע"ז פ"ק וא"כ לכך לא כתיב שזועם כל היום כי אז לא היה מקום לקיום העולם רק שמקודם משפיע כ"כ חסדים עד שימתק הדין וז"ש ר"ש הראשון קיים היינו מה שמקדים החסד לרוגז לכך נתקיים העולם שקדם החסד להרוגז כנלפענ"ד וידעתי שדחוק הוא אבל מה אעשה כי לא ידעתי לפרש. והקושית הזהר נראה לפענ"ד דאל זועם בכל יום הוא טובה ע"ד מ"ש האלשיך לפרש וינחם ד' על הרעה אשר דיבר דבדיבור גופא נשכך כעסו וז"ש כאן ואל זועם בכל יום אם לא ישוב חרבו ילטוש ובזה גופא משכך כעסו וא"כ זה גופא חסד אל כל היום ועיין בזהר פרשת צו וימצא ליישב דברי התנחומא אבל סוד ד' ליראיו ואנכי לא ידעתי:
חסלת פרשת תצוה: